לפעמים צריך להזכיר למישהו כמה הוא גיבור. חז"ל יקראו לזה: "מזכירין גבורות גשמים". כמה אני אוהבת את הימים הנדירים האלה, שפשוט מזכירים במילים כמה ה' גיבור כשהוא משיב רוח ומוריד גשם, בלי לומר "ותן", בלי "חוננו", בלי "רפאנו", בלי "ובנה" ובלי "שמע קולנו". רק מזכירים גבורות גשמים. רק נזכרים בעובדה שהגשם לא טבעי, שהאישה הזו על־טבעית, שהאיש הזה מתגבר על טבעיו בכל רגע, שהילד הזה שמתחיל שוב את שגרת אחרי החגים – כזה גיבור! כשמבינים את האומנות הזו, כבר לא צריכים לבקש מהם דבר.

"עולמי עולמי!" יאמר הקב"ה לעולם במעשה הבריאה, "מי ייתן ותעלה חן לפניי כשם שאתה מעלה חן לפניי עכשיו!" איזו ארץ לא תרצה להמשיך ולרוץ כך עוד יום? איזה עולם לא ייענה להכרה הזו ביכולותיו? בחינו? למה קל לנו כל כך לומר "ותן" וקשה בהרבה לומר: "החן! איזו גיבורה!" 

"בראשית ברא אלוקים את", מסביר ה'בני יששכר', "והוא בריאת האותיות, א-ת, מאל"ף ועד תי"ו, וזהו: ברא את".

אין בריאה מופלאה יותר מאשר בריאת האותיות. האותיות יכוננו עולם של חיווי, של חוה: "'לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת'. מכאן שהעולם נברא בלשון הקודש". הפירוש הזה מעמיד בשורה אחת אישה, שפה ובריאה. אלה יהיו שלושה דברים שייתנו לעולם כוח מדי יום להתחיל מבראשית. הם יהיו תזכורת ליופי, לטוב, ובעיקר לגבורה האנושית כשפחות יפה ופחות טוב.

האישה שבאה לנקות הזכירה לי את כוחה של לשון הקודש, זו שיודעת לעוות את יעף, את המאור שלה שמחזיר למוטב. בכמה מילים היא הזכירה לי גבורות נשים. היא הייתה לי לגשם על ארץ עייפה. בכמה מילים היא אמרה לי: "ימימה, את גיבורה". היא הלכה והשאירה אחריה שובל מבושם של ניקיון. היא הזכירה לי כמה אנחנו מלכלכות על עצמנו, כמה אנחנו גיבורות לעולם. ה'! עד כמה אנחנו מחיות מתים במאמרנו, עד כמה אנחנו גיבורות זוגיות, גיבורות רווקות, גיבורות הורות, גיבורות תרבות. 

גם אנחנו הרגלנו את עצמנו לתפקד בתגובה פבלובית רק למשמע המילים: "ותני!" "וחונני!" "ובני!" "ותשמעי!" ו"סלחי לנו כי חטאנו"…

היי נאמנה להחיות מתים במאמרך.

הנה את שוב יוצאת לעבודה אחרי החגים. הנה אתה שוב יוצא למלחמת קיום של הגוף והרוח. הנה אתם, ילדים, יוצאים שוב לתחרות איומה בעולם שמקדש אושיות יותר מאשר אישיות. כמה אתם גיבורים.

וירא אלוקים את כל אשר עשיתם, והנה טובים אתם, מאוד מאוד.

הטור המלא בגליון חשוון של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

צילום- רעות קורנברג