כבר שלושה עשורים משמשת ענת גופשטיין אם ואחות לנשים יהודיות שנמלטו ממערכות יחסים הרסניות עם בני מיעוטים. בריאיון אישי היא קובלת על אוזלת היד של הרשויות, מגלה איך בוגרות האולפנות הנחשבות ביותר נופלות בידיהם של אויבינו, וכואבת את היחס המשפיל של התקשורת כלפי ארגון להב"ה, שהקימה יחד עם בעלה בנצי
ענת ובנצי גופשטיין הם מהדמויות המושמצות ביותר בתקשורת הישראלית. מעט אחרי שרה נתניהו נמצאים בני הזוג שחדשות לבקרים מואשמים בגזענות בשל פעילותם להצלת צעירות יהודיות שנשבו בקסמם של בני מיעוטים ומצאו עצמן במערכות יחסים הרסניות.
"מנסים להדביק לנו שם של ארגון טרור. ממציאים עלינו שקרים כאילו איימנו או תקפנו", אומרת ענת בכעס. "אבו מאזן ביקש מביידן להכניס את להב"ה לרשימת ארגוני הטרור. אך מי שמפעיל טרור הוא השמאל שרודף אותנו בצורה אובססיבית".
גופשטיין מדברת מדם ליבה. מאחוריה שלושים שנות עשייה חברתית ופעילות למען נשים במצוקה. הביקורת הציבורית והתדמית השלילית מתסכלות עד דמעות, אך הן לא גורמות לה לעצור לרגע: "לא באנו לשבת על הגדר, באנו לשנות את העולם", היא אומרת, חדורת אידאולוגיה. "יש כוחות חזקים שבאים לטשטש את הזהות הדתית, הלאומית, המגדרית. מול הניסיון הזה אנחנו צריכים לחזק את השורשים".
"זה יכול להיות השומר באולפנה"
את ענת פגשתי לראשונה לפני כשנה, כשבידיה עוגה מפוארת וחבילת מתנה ארוזה בצלופן מרשרש. היא הגיעה לביקור אצל השכנה שלי, נטלי (שם בדוי), שנמלטה מכפר ערבי יחד עם שני ילדיה וחגגה באותו יום את יום הולדתה. החלפנו אז כמה מילים.
מאז שמעתי את שמה נזרק לחלל האוויר לא אחת, אך לא שיערתי בדעתי כמה חוכמה, עוצמה, נדיבות וחסד יש באישה הזו, שעוסקת יום יום בהצלת נפשות, ובאחד הנושאים החשוכים והמודחקים בחברה הישראלית.
גופשטיין (51) נשואה כאמור לבנצי, אם לשמונה וסבתא לעשרה, מתגוררת זה כשלושים שנה בקריית ארבע, בשכונת גבעת האבות. במקצועה היא פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ומטפלת רגשית. היא למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה, ובשנים האחרונות היא עומדת בראש מערך הטיפול בארגון להב"ה, שהקימה יחד עם בעלה במטרה למנוע התבוללות.
ענת היא אחת הדמויות המוכרות במאבק על נפשן של צעירות יהודיות המתפתות ונשאבות לקשרים רומנטיים מסוכנים, שסופם חיי אומללות בכפרים ערביים עוינים. נערות ונשים רבות מצאו בה כתובת, גלגל הצלה ודמות אם. "אנחנו מקבלים מדי יום פניות רבות, קשות ומורכבות", היא אומרת, מחזיקה את הטלפון שלה ומתחילה לספור את הפניות שהגיעו אליה מאז הבוקר: "אחת, שתיים, שלוש…" בסיומה של הספירה היא מגיעה ל־12 מקרים, והיד עוד נטויה.
מי עומד מאחורי הפניות?
"הבנות עצמן, המשפחות, החברות או אנשים אחרים שנחשפו לסיפור. יש מקרים שבהם הפנייה אלינו היא בבחינת קריאת חירום לעזרה מיידית".
את העבודה הרבה של ענת אני רואה בעיניים. לא פעם במהלך הריאיון היא נאלצת לענות לטלפון דחוף: "חכי דקה, יש פה איזה מקרה", היא אומרת, "אני רק בודקת שהכול בסדר". לאחר מכן היא מתנצלת: "התקשרו אליי כמה פעמים מאותה דירת חירום ונלחצתי".
מדוע בעצם פונים אליכם ולא למשטרה?
"המשטרה לא מטפלת, היא מתייחסת לקשרים האלו כרומנטיקה, אבל אנחנו יודעים שזו לא אהבה אלא הטרדה. ברוב המקרים הקשר לא בריא ולא נורמלי והוא כולו ניצול. הרבה פעמים מדובר בסוחרי סמים, סוחרי נשק או מחבלים שמנצלים את הבנות, מתעמרים בהן ומכים אותן. יש המון דברים פליליים בקשרים הללו, למשל סחיטה ואיומים, אך כאשר ערבי פוגע ביהודייה המשטרה לרוב סוגרת את התיק והנערות לא מרגישות בטוחות".
ענת מזכירה בהקשר הזה מקרה חירום שהגיע ללהב"ה, שבמסגרתו חולצו בסופו של דבר אם יהודייה ובנה מהעיר שכם, מתוך ביתו של עובד בביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית. במסגרת ניסיונות החילוץ פנו הגופשטיינים גם למשטרת ישראל, אך המהלך התברר כטעות: "שוטרת התקשרה לבעל לשאול אותו למה הוא כולא את אשתו, וזה הסגיר את פעולת החילוץ. כשהוא הבין שישנה התרחשות הוא עזב הכול והתחיל להתקדם לכיוון הבית". באותו הרגע המצב הורע שבעתיים, וסכנה ממשית נשקפה לחיי האם ובנה.
אל מול אוזלת היד של הרשויות, והפחד התמידי של הנערות מפני בני זוגן לשעבר, נדרש לא פעם פתרון מיידי. "אנחנו נכנסים לתמונה עם אנשי טיפול ועורכי דין", אומרת ענת ומסבירה כי בארגון קיימות שלוש מחלקות: מחלקה משפטית, מחלקה שיקומית־טיפולית ומחלקה לצורך מניעה. "המחלקה המשפטית נותנת ייעוץ משפטי להורים ולבנות, אנחנו מלווים אותן בבית המשפט, נלחמים על ביטחון הבנות וילדיהן ועל הזהות שלהם. בית המשפט, למשל, נותן לא פעם את הילדים לאב הערבי דווקא בחגים היהודיים. המחלקה המשפטית כוללת סוללה של עורכי דין מקצוענים שעובדים קשה מאוד".
התופעה של בנות יהודיות ממשפחות מצוקה הנופלות ברשתם של בני מיעוטים מוכרת ומדאיגה, אך גופשטיין טוענת כי היא עצומה בגודלה, וכי לא מדובר רק בתופעת קצה, אלא גם בבנות טובים, תושבות יישובי הדגל של הציבור הדתי־לאומי ובוגרות אולפנות נחשבות. "הגברים הערבים מפנקים, מחזרים, ובנות לא מבינות שזו אובססיה ושהן למעשה מוטרדות. לחלק מהבנות יש צורך עז בתשומת לב, יש בנות טובות ומוצלחות שקיימת אצלן בעיה רגשית. זה קורה בכל מקום: באוטובוס, בסופרמרקט, בשירות הלאומי בבתי החולים, בלימודים משותפים באקדמיה. זה יכול להיות השומר בשער של האולפנה".
עד כדי כך? איך יכול להיות שבנות אולפנה נופלות במקום הזה?
"אם לא מדברים על מוגנות, על מיניות בריאה, על יצירת קשר מיטיב, אז בנות נופלות. מתי מדברים על חינוך לחיי משפחה? בשמינית? זה מאוחר מדי. צריך לתת קודם לכן את הכלים לזהות קשר רעיל ומסוכן. בנות לא יודעות לזהות אלימות רגשית". בעיה נוספת היא שסוגיית ההתבוללות אינה נמצאת כלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. "הקמנו כאן מדינה יהודית, אבל הנושא מושתק. גולדה מאיר כבר אמרה שההתבוללות היא 'המיליון השביעי' שאיבדנו. אז כן, אנחנו מוצאים בנות סמינר או אולפנה שגדלו בבתים טוב ומתאסלמות. אם לא מדברים על הנושאים הללו – זה מה שקורה".
ענת מונה בפניי אולפנות שבוגרותיהן נזקקו לעזרתה, ואני נחרדת, מתקשה להאמין. ממדי התופעה מדאיגים, מסתבר, לא רק את גופשטיין, שכן בחודשים האחרונים פנו אליה לא מעט מנהלי מוסדות וביקשו ממנה לבוא ולדבר בפני התלמידות. היא מגיעה לכל רחבי הארץ, בתקווה למנוע את המקרה הבא.
צילום מסך מתוך פרק פתיחת העונה של 'צופית גרנט ללא גבולות'
ביניים: טרור לאומיני
אם בעבר הסיפורים שהגיעו ללהב"ה נגעו לנערות מתבגרות, ענת מספרת שכיום היא פוגשת יותר ויותר מקרים של נשים בוגרות יותר, שהמצוקה והחיסרון בדמות גברית מובילים אותן לקשרים מסוכנים ביותר. לפעמים מדובר אפילו בנשים נשואות.
"פועלים ערבים נכנסים לבתים כדי לעבוד, וכך נרקמים קשרים מפוקפקים. אני פוגשת נשים מאוד ערכיות שנופלות", אומרת ענת בצער. מעבר למפגש בתוך הבית פנימה, שמועד לפורענות ולא פעם הופך לעקבי ומתמשך בשל אופי העבודה, קשרים רבים נוצרים גם בין קולגות במקומות תעסוקה שונים. "הגיע אליי מקרה שבו ארבעה אנשים שונים ממקום העבודה של האישה התקשרו אליי. מדובר באישה נשואה, דתייה, שאף אחד לא הבין מה קרה לה. שלחתי לה הודעה שאני רוצה לדבר איתה. הבן שלה לומד בישיבה. שאלתי אותה: מה תעשי כשהקשר בינך ובין הערבי יתגלה לבנך? וזה מה שעצר אותה מללכת ולעשות מעשה שיאסור אותה לבעלה".
את הפיתוי, המחמאות הרבות והחיזורים של גברים ערבים כלפי נשים יהודיות ענת מכנה "טרור לאו־מיני", היא כמובן לא רואה בהם שום דבר תמים או רומנטי, כפי שטוענים מלעיזיה. "כשנערה הולכת עם ערבי היא לרוב יוצאת נגד כל המשפחה שלה שמתנגדת לקשר, לכאורה היא חזקה, עצמאית. אבל כשהיא יוצאת מהכפר אנחנו פוגשים אישה מסכנה, שקופה. הבנות בדירות החירום שלנו כל כך רגישות ומפוחדות, הן חוזרות מהכפרים במצב נוראי. אני שואלת אותן: איך ממלכה הפכת לשפחה?"
המקרים שענת מטפלת בהם מדי יום הם קורעי לב. אנחנו נפגשות בסופו של יום עמוס נוסף שענת העבירה בעבודה משותפת עם העובדת הסוציאלית של להב"ה באחת מדירות החירום של הארגון. היא מספרת לי מקצת מהסיפורים שאליהם נחשפה היום ותוהה בייאוש: "איפה המדינה? איפה הרווחה? יש רשויות במדינת ישראל? נערות בסיכון במדינת ישראל מנוצלות על ידי גברים, אבל אסור לדבר על זה – כי הם ערבים".
הנערות הללו לא מקבלות שום סיוע מהמדינה?
"נערות בנות 14 עם צו של בית משפט, שאמורות להיות במקום סגור ומוגן, בורחות לכפרים, מנוצלות – ואף אחד לא מחפש אותן. ההורים המודאגים פונים אלינו ומתחננים לעזרה. אנשים לא מודעים לכך, אך בכל יום חמישי בערב יש תנועה של בנות יהודיות לשכם, יריחו, רמאללה. לפחות מאה בנות יהודיות הולכות לשטחי הרשות בכל שבוע, שם הן מנוצלות, עוברות מיד ליד והופכות כלי לשימוש גברי הכפר. יש כאן פגיעה לאומנית. זה מסוכן, אסור להיכנס לשטחי A, אך אין אף אחד שאמון על הנושא".
ענת מספרת לי על מקרה אחד מני רבים, של נערה בשם רינת שעסקה בזנות מגיל 13. "העובדת הסוציאלית הייתה אומרת לנו שאין מה לעשות לגביה, אבל כל יום אנשים היו מתקשרים ואומרים שהם מצאו אותה נזרקת ממשאית, שהרביצו לה ולא היה לה מענה. יום אחד מילואימניקים ראו אותה רצה לשכם, אבל הצבא והמשטרה אמרו שאין להם מה לעשות כי זה סיפור של הרווחה. התעקשנו שיאשפזו אותה כי היא מסכנת את עצמה, וזה עזר. היום היא בת 22 ונמצאת במקום מוגן, ברוך ה'".
צילום: שלומית הרשקוף
צילום תמונה ראשית: רננה טנא. איפור: הודיה דוידי
הכתבה המלאה בגליון אלול של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן