טבילה במקווה היא אחת המצוות החשובות והמאתגרות בחייה של אישה. מחד – זהו רגע שיא בזוגיות, זמן מקודש המוקדש להתחדשות ולטהרה פנימית. מאידך, הטבילה מזמנת אתגרים גדולים, החל מהמישור הרגשי והנפשי, דרך המישור הפיזי שעובר במציאויות בריאותיות מורכבות לעיתים, וכלה ביום הטבילה עצמו, שכולל סדרת הכנות שעלולה להיות מתישה, יחד עם הצורך לעשות כל זאת בדיסקרטיות, ולעיתים זה יוצא ביום קשוח בלו"ז העמוס.
ולמרות כל אלה, המצווה שעברה מאם לבתה ומדור לדור, נחשבת למרכז של הבית היהודי. סיפורים על מסירות נפש של נשים לאורך הדורות מוכרים לכולנו. ולמרות שהיום כבר אין צורך לחצוב בקרח כדי לטבול בנהר, ורוב המקוואות מחוממים ואסתטיים, עדיין מפלס הרגשות של כל אישה מאיים להציף ולעלות על גדותיו ביום הטבילה.
כשפרצה המלחמה, נשים רבות מצאו את עצמן מתמודדות עם מציאות שמזכירה את הדורות הקודמים. גיוס המילואים הנרחב הותיר מאחור נשים רבות שמחזיקות את הבית לבד, מג'נגלות בין גידול ילדים, החזקת הבית והעבודה, במקביל לדאגה העצומה לבן הזוג הרחוק. כשלמשוואה המטורפת גם ככה נכנסה טבילה במקווה, פתיל ההתמודדות הלך והתקצר, והציב נשים בפני דילמות רבות: איך הולכים לטבול כשהבעל לא נמצא ואת לא יודעת מתי יחזור? מי ישמור על הילדים כשברקע יש אזעקות? מה עושים כשהוא חזר להפוגה קצרה ואתם עדיין אסורים?
הטבילה במקווה, הזמן הכי קדוש ואינטימי בחייו של זוג, תפסה חלק מהנשים כשהן בכלל רחוקות מביתן, מתגוררות במלון עם ילדיהן או נמצאות בקו האש.
בפני מציאות בלתי אפשרית כזאת עמדה תמר ששון (37), אמא לחמישה מהמושב שלומית שבעוטף. בבוקר שמחת תורה יצא עז בעלה, חבר כיתת הכוננות של המושב, להילחם במחבלים שחדרו למושב פריגן הסמוך. תמר עוד לא ידעה זאת, אבל עז נפצע בשלב די מוקדם של הבוקר. כמו כולם היא התעוררה מהאזעקות, אבל חשבה שמדובר באירוע שגרתי. אחרי שאלות רבות של ילדיה היא יצאה לבדוק מה קורה.
"איך שיצאתי, אחד מהחבר'ה מהיישוב שלנו לקח אותי הצידה ואמר לי ביחידות שעז נפצע ופונה לבית החולים", היא נזכרת. "זה היה יום קשה ונוראי, עמוס בכאב ובחרדות, אבל ידעתי שהוא חי, וזה לצערי לא ברור מאליו, אז הרגעתי את עצמי עם המחשבה הזאת".
כמה דקות לאחר מכן, תמר שמעה שהבעלים של שתי חברותיה מהמושב נהרגו. "הייתי מנותקת כל היום הזה, בקושי דיברתי עם עז. ידעתי שהוא בחיים אז ניתקתי את הראש ממנו והייתי עם החברות האלמנות שלי. עבדתי מתוך רוטינה כזאת. עשיתי מה שצריך לעשות מבלי לחשוב יותר מדי".
מלכתחילה, תמר הייתה אמורה לטבול במוצאי שמחת תורה. אך בהתחשב בנסיבות, כלל לא היה ברור אם זה יתאפשר. חל איסור מוחלט לצאת מהבתים, ובשעות שאחרי צאת החג היא הייתה עסוקה, כמו כולנו, בלקלוט את ממדי האסון ולעכל איך דבר כזה אירע במדינת ישראל. "בזכות דקלה הבלנית המדהימה שלנו, שבאה לאסוף אותי מפתח הבית באמצע הלילה ותוך חמש דקות החזירה אותי הביתה, הצלחתי לטבול. זו הייתה טבילה עוצמתית, מלאת כאב והודיה מעורבבים. חשבתי על החיבוק הגדול שאני כל כך רוצה לתת לעז, אבל הוא היה מאושפז בתל השומר. החלפתי מצעים כאילו הכול כרגיל, למרות ששום דבר לא היה רגיל", משחזרת תמר.
למחרת בבוקר היא עזבה את ביתה, ובמשך תקופה ארוכה הייתה מפונה עם משפחתה במקומות אחרים בארץ. רק אחרי חמישה חודשים היא חזרה לאותם מצעים נקיים. היום, אחרי השיקום של עז וכל מה שהם עברו בתקופה האחרונה, חשוב לה בעיקר להודות לה': "העיקר שיש בשביל מי לטבול, כל השאר שולי".
לטבול בלעדיך
גם בעלה של אביטל (שם בדוי) גויס בבוקר שמחת תורה, ונשאר במילואים במשך 112 ימים. בחודש הראשון היה אסור לו להיות עם פלאפון, או להגיד לה היכן הוא נמצא ומה הוא עושה. "זאת הייתה חוויה לא פשוטה – לגלות תוך שעות אחדות שישראל במלחמה, ושמצופה ממך להיות לבד עם הכול, ועוד לשלוח את הבעל בחיוך ובעידוד לפעול בגבורה, ולקינוח גם לשדר קור רוח וחיוביות לילדים", היא מתארת.
המקרה של אביטל מורכב עוד יותר, משום שהיא התמודדה, ועדיין מתמודדת, עם דיכאון אחרי לידה. היא ובעלה נשואים יותר משמונה שנים ויש להם שלושה בנים, גילאי 6, 4 ושנה וחצי. בבוקר שמחת תורה התחוללה אצלה מלחמה פנימית. מצד אחד היא הבינה את חשיבות הגיוס, ומצד שני, חששה להישאר לבד עם כל המוטל עליה. "ייאמר לזכות בעלי שלמרות שקיבל צו 8, לפני שעזב את הבית הוא עצר וביקש ממני רשות. מובן שעניתי מכל הלב שברור שכן. כי באמת האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים, בחשיבות של המלחמה", מבהירה אביטל.
אך למרות האמונה בצדקת הדרך, החששות לא פגו. נוסף על הקושי הטכני והנפשי של שהייה לבד עם שלושה ילדים קטנים, אביטל מספרת שהתמודדה עם חרדות קשות לאורך התקופה. "בשני הלילות הראשונים בכלל לא ישנתי, ישבתי עם סכין ליד הילדים בזמן שישנו, כדי שאם יבואו מחבלים בלילה, אני אוכל להילחם. ישנו כולנו יחד בממ"ד בצפיפות מוגזמת במשך שבועיים", היא מספרת.
מה הרגשת?
"נורא מבולבלת עם עצמי מהערבוב של ביטחון בה' וגאווה בבעלי שהלך להילחם, יחד עם הרוגע שניסיתי לשדר לילדים, מול הפחד, הדאגה וגם הכעס על כך שהייתי פתאום לבד, וההלם והאבל שהרגשתי יחד עם המדינה והאומה כולה".
איך התמודדת עם הדיכאון במקביל למילואים?
"הדיכאון התחיל עוד לפני המילואים, אז למזלי כבר הייתי מטופלת. היו לי פגישות קבועות פעם בשבוע־שבועיים עם מטפלת רגשית בזום ואני נוטלת תרופות. גם שיתפתי חלק מהמשפחה והחברים הקבועים כדי לקבל תמיכה בתהליך".
הקושי הגדול ביותר עבורה הגיע כשחלחלה אליה ההבנה שהיא תצטרך לטבול כשבעלה לא בבית, דבר שהציף אצלה ביתר שאת את תחושת הבדידות. "בטבילה הראשונה שלי בלי בעלי ההורים שלי באו לישון אצלי, והם לא ידעו שאני צריכה לטבול. להצליח לצאת בערב למקווה אחרי מקלחת והתארגנות ולהמציא תירוץ לאן אני הולכת זה כשלעצמו קשה, אבל נתתי להורים את החדר שלי וישנתי עם הילדים על מזרן על הרצפה בממ"ד, וזה היה החלק הכי קשה עבורי. לחזור אחרי טבילה כשהוא לא נמצא, ואפילו לא להיות במיטה שלנו, אלא לישון על הרצפה עם הילדים – הרגשתי כל כך בודדה".
איך חווית את הפעמים שהוא חזר כשהייתם אסורים?
"זה קרה פעמיים, ובפעם השנייה הספקתי לטבול לפני שהוא חזר לצבא. זה היה קשה, כי כל כך התגעגעתי אליו, והנה הוא פה, אבל יש בינינו מחיצה בלתי נראית שלא מאפשרת מגע. אפילו רק החיבוק שכל כך חיכיתי לו או לבכות קצת על הכתף שלו כדי לפרוק את כל התקופה. אני יודעת שגם לו היה ממש קשה, גם בגלל הגעגוע וגם בגלל שהוא ראה כמה קשה לי, וכל פעם שבכיתי לידו ראיתי איך הוא עוצר את עצמו מלהושיט יד לנגב לי את הדמעות".
מקווה מסביב לשעון
להיות בלנית זו עבודה שתמיד דורשת רגישות והמון אמפתיה לנשים שמגיעות לטבול. בתקופת מלחמה, בלניות התמודדו גם הן עם שאלות וחששות, החל ממה לעשות אם תהיה אזעקה באמצע הטבילה, או חלילה חדירה ליישוב, וכלה ביכולת ההכלה וההתחשבות בטובלות, שרובן נמצאות במצב רגיש.
"זה מוציא ממך יצירתיות, פתיחות, סבלנות וכובעים חדשים למקצוע", אומרת עליזה פז, בלנית באחד היישובים במרכז הארץ, "להטביל בכל שעה, גם אם את מקבלת הודעה ב־12 בלילה 'ערה?' כשהבעל מגיע במפתיע, ולהקשיב לצער של טובלת שחוזרת לבית ריק. זו הייתה מצווה עם מסירות נפש, לצאת בימים כאלה".
גם יעל שגיב, בלנית נוספת מיישוב באזור בנימין, משתפת שאצלה ביישוב ישנה בלנית אחת בכל ערב, והיה מפחיד להישאר לבד באותם ימים. "היינו מתגברות אחת את השנייה בבלנית נוספת שהגיעה בהתנדבות. חיכינו עם חלוק ביד למקרה שתהיה אזעקה באמצע טבילה, והיו גם הרבה חששות ולחצים של הטובלות עצמן", היא מפרטת.
איפור: שירה לבבי
בתור בלנית, קובעת יעל, את לא יכולה להביא את מצב הרוח שהיה לך בבית למקווה. בין אם את כועסת או עצובה – למקווה את צריכה להגיע במאור פנים ובחיוך. "בזמן המלחמה זה מטשטש וקשה יותר. המורכבות היא גם בלהצליח לעזור לטובלות להספיק להגיע ולהכיל את כל מה שעובר עליהן בבית או בצבא".
שתי הבלניות משתפות שהן פגשו המון נשים שנשארו לבד עם ילדים קטנים, והיו מבקשות לדחות את הטבילה כי לא יכלו לצאת מהבית. "היה לנו חשוב לעודד טבילה בזמן, ולכן התארגנו: כשמישהי ביקשה – במקום שתחפש בייביסיטר ותשקיע בזה אנרגיה, בלנית אחת הייתה הולכת בהתנדבות לשמור על הילדים, והשנייה הייתה מלווה את הטבילה", אומרת יעל.
בתקופה מסוימת המקווה עבד על בסיס יומי בשעות לא שגרתיות. גברים היו מפתיעים וחוזרים הביתה לפני שהאישה טבלה. הבלניות התייעצו רבות עם רב היישוב, והיו מטבילות נשים בבוקר לפני שהבעל נוסע, או מאוחר בלילה סמוך להגעתו. היו גם מקרים יוצאי דופן במהלך המלחמה, כמו כלות שבאו לטבול ערב החופה מבלי לדעת אם החתונה תתקיים והחתן יגיע, או בעל של טובלת שהתקשר להגיד תודה לבלנית שהייתה שם בשביל אשתו.
"יצא לי כמה פעמים לפתוח את המקווה במיוחד – בימי שישי בבוקר באישור הרב, או באחת בלילה, ואחרי הודעה באמצע בת־מצווה שיצאתי ממנה להטביל וחזרתי. הייתה פעם אחת שטובלת לא הצליחה לברך מרוב בכי במים. היא אמרה שקשה לה מאוד עם המילואים שלא נגמרים ובכתה במשך דקות ארוכות. כאב לי עליה", נזכרת עליזה.
מבחינתה של יעל, לעומת זאת, המקרים הקשים ביותר היו של נשים שהיו מתקשרות להתייעץ דרכה עם הרב כשהבעל חזר והן עדיין היו אסורות. לדבריה, היה צריך למצוא היתר או זמן שיספיקו להגיע לטבול לפני שחוזר לצבא. "לא תמיד הצלחנו, וזה שבר אותי", היא מודה בכאב.
בימים אלה, כשגברים רבים עדיין מגויסים, השתיים ממליצות לנשים שלא לדחות את הטבילה, למרות הקושי. "אם יש התלבטות – לא לחשוש להתייעץ עם הרב או עם הבלנית. בהרבה מקרים ניתן להתיר, ונשים נוטות להחמיר עם עצמן שלא לצורך. הבלניות עושות הכול כדי שאישה תטבול בזמן וברוגע. אנחנו סופגות ומכילות, מחבקות ותומכות, עם הרבה סבלנות ואמפתיה, גם אם לבלנית עצמה זה קשה".
מרחב בטוח
לשולמית קורצווייל, אמא לשבעה ילדים ותושבת שדרות ב־22 השנים האחרונות, היה חלום להקים מקווה ממוגן בעיר. הכול התחיל במבצע צוק איתן, כשהייתה צריכה ללכת לטבול ופתאום מצאה את עצמה בתחושת פחד. "שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שבמדינת ישראל אני צריכה להרגיש שאני מוסרת את נפשי על טבילה? הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה", היא משחזרת.
מקרה ששמעה על אישה שהייתה צריכה לברוח מהמקווה לממ"ד באמצע הטבילה, היה הזרז שהוביל אותה לפעול. היא החלה בחיפוש אחר שותפים לדרך, גייסה כספים, רתמה את העירייה והמועצה הדתית לפרויקט, ולאחר שנים של השקעה ובנייה, המקווה, הממוגן כולו, נפתח לפני חודשיים באופן רשמי. "מבחינתי זה משהו מאוד מיוחד, מבינים את הצורך של נשים לחוות את המעטפת, החום, הרוגע והשלווה בזמן הטבילה. אני מאמינה שכאשר טוב לאישה, טוב לבית כולו. זה מקום מדהים, נכנסים ופשוט מרגישים טוב. כל מי שנכנסת אומרת 'איך בא לי לגור פה'", היא מעידה בשמחה.
המקום שהקימה הוא לא רק מקווה, אלא מרחב להתחדשות נשית בשם 'שבע עלמות' המכיל בתוכו חדרי סדנאות, חדרי טיפול וחדרים שבהם אפשר לקיים ערבי מקווה לכלות, חדרי טיפולים קוסמטיים ומסאז'ים, חדרי הדרכת כלות, הכשרת בלניות ועוד. שולמית היא כאמור יוזמת הרעיון ומנהלת המקום, שהקימה עמותה וזכתה בהפעלת המרחב בשנתיים הקרובות לפחות. יש לה צוות בלניות במתחם והיא עצמה עברה קורס הכשרה כדי להכיר את התחום יותר לעומק. היא מספרת שהבלניות מכנות את עצמן "מלוות טבילה", מתוך תפיסה שחוויית הטבילה צריכה ליווי, אבל היא בעיקר באחריות האישה הטובלת עצמה.
מאז הפתיחה, המקווה החדש מלא בנשות העיר. כמה פעמים קרה שנשמעה אזעקה בזמן שנשים טבלו, ובזכות המיגון לא הייתה היסטריה והטובלות הרגישו בטוחות. לשולמית חשוב להדגיש כי המקום מיועד לכולן, לנשים מכל קצות הקשת: "מאוד הייתי רוצה שיבואו לכאן גם נשים מהקיבוצים מסביב ושכולן ירגישו פה בבית. זה מרחב לכולן".
מתוך גיליון סיוון תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן