חודש ניסן הוא חודש הגאולה, אך זהו גם החודש שבו נסתלקה מאיתנו חנה שלנו, הרבנית חנה טאו.
לפעמים אני מרגישה שהחיים נחלקים לשניים, החיים כשחנה הייתה בחיי חיותה והחיים לאחר פטירתה. החיסרון של כל אור חיי קודש שזרם ממנה אלינו מורגש תמיד בחיינו. שום דבר לא נשאר כשהיה, ונדמה שהכול איבד מערכו בהיעדרה.
אני חושבת שלא מקרה הוא שהקב"ה שם אותה בדורנו בבחינת מעשה אימהות סימן לבנות. אצלה למדנו מה זה בית של תורה, מה זו השקפת עולם סדורה, איך נכון לבנות את הקשר הזוגי וכיצד להגיב להתנהגויות שונות של הילדים. היא לימדה אותנו איך להתייחס לשכנים, גם לכאלה ששונים מאיתנו בכל אורחות חייהם, ואיך לתת כתף לחולי נפש ואומללים. הכול היא לימדה בדוגמה אישית בלבד. מעולם לא הוכיחה, לא הרימה קול ולא כעסה. הכול
עשתה כמי השילוח ההולכים לאט, בחן ובסבלנות אין קץ.
בלי תלונה
חנה עלתה ארצה רק עם אחיה בעליית ילדי רבנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ומיד אחר כך ירד מסך הברזל ואמה נשארה ברוסיה עוד עשרים שנה. אביה של חנה, שהיה רב קהילה בצ'כוסלובקיה, נרצח בסיומה של צעדת המוות, לאחר שהלך קילומטרים רבים ועודד את הנופלים.
ניכר היה בה תמיד שבאה מבית אצילי, כל הליכותיה היו של בת מלך. פה בארץ גדלו היא ואחיה בפנימייה בלי משפחה עד שבגרה ונישאה. את אמה פגשה רק לאחר הולדת בנה הראשון, אחרי ניתוק ארוך שנים. היא בנתה את שברי חייה בעשר אצבעותיה ובאמונתה היצוקה, אך מעולם לא שמענו תלונה יוצאת מפיה. מעולם לא ריחמה על עצמה, גם לא באחרית ימיה, עת סבלה מהמחלה הקשה. תמיד אמרה: את הטוב שאני חפצה שיעשו בשבילי – אעשה אני לאחרים.
נפגשתי לשיחה עם הרבנית שרה אליסף, חשוב היה לי לשמוע מה לקחו אחרים מחנה. מדהים היה לגלות את נקודות ההשקה בסיפורים שלנו. את ערכי הנצח שרצתה חנה להנחיל לנו, ספגנו כולנו בכל מיני אופנים.
וכה סיפרה הרבנית שרה אליסף: "הגעתי למכון אורה בירושלים בגיל 21 במכנסי ג'ינס עם אופנוע וקסדה. ככה באתי לחנה, שהייתה בהיריון עם בתה תהילה. ציפיתי שנשב לשוחח ושאעזור לחנה בבית, אולם חנה ביקשה ממני ללכת אל בית החולים ביקור חולים, נמצאת שם אימא למשפחה ברוכת ילדים שיושבת ליד מיטת בתה החולה, ולשחרר אותה לילדיה".
"זה היה המפגש הראשון", המשיכה שרה, "לדבוק בחסד, היכן שרק אפשר, להשכיל אל דל בכל מאודה. למרות שגם ידיה היו תמיד מלאות עבודה, מעולם לא ביקשה עזרה".
בשביעי של פסח התארחה הרבנית שרה בביתה של חנה. הכול היה ראשוני וחדש, כך מעידה שרה, כמי שבתחילת התשובה לא הכירה מנהגים רבים. בסוף הארוחה הציעה לה חנה ללכת לבית הרב ישראלי זצ"ל ואמרה לה: "כדאי לך ללכת, שרים שם שירת הים".
שרה הגיעה לבית באחת עשרה בלילה. היא ראתה שם את כל גדולי רבני מרכז הרב, נשותיהן יושבות אף הן, בחדר הסמוך וכולם שרים את שירת הים במנגינה מיוחדת שלימים ידעה שחיבר אותה הרב חרל"פ. שרה התפלאה מאוד. בשבילה, כמי שגדלה בבית חילוני, הביטוי "קריעת ים סוף" היה תמיד ביטוי לקושי ולעומס. "פתאום אני רואה אנשים רוקדים ושרים במתיקות על קריעת ים סוף.
הרגשתי שזה מחבר אותי אל המסורת, אל תרבות של עם שכלל לא הכרתי. זה מה שחנה רצתה, לכן היא שלחה אותי לשם, שאפגוש תלמידי חכמים ורוח גדולה של תורה".
כבוד חברך
שולחן השבת אצל חנה היה תמיד עמוס באורחים. שנים רבות זכינו להיות אצלה ואני יכולה להעיד, כמו רבים, שמעולם לא חשתי שנוכחותי מפריעה או מכבידה. חנה והמשפחה כולה תמיד ידעו לתת הרגשה שכולנו, כל האורחים, הם חלק מהמשפחה ותמיד שמחו בנו.
חנה הייתה רבנית והחצר שלה הייתה נשות כלל ישראל. לא הייתה אישה אחת, דתית, מסורתית או חילונית, שלא הרגישה קשר אישי אליה. היו לה שכנים עניים ורחוקים מתורה, שגרו בכלל בבניין אחר וכשנזקקו לדבר מה היו באים עד אליה, שכנה לא דתית שעד שעברה דירה נכנסה תדיר לשאול בשלומה של חנה – כולם הרגישו שיש להם חלק אצלה ובליבה. כמה כבוד לבן הזוג למדנו ממנה. בכל ערב, בתוך כל הטרדות, זכרה להכין דבר מאכל לרב, והרב מצידו תמיד היה מודה ומעריך.
חנה הייתה תלמידת הרב צבי יהודה. תמיד נתנה לנו להבין שחשוב מאוד שנשים תלמדנה ותעמקנה את עולמן הרוחני על ידי לימוד מקצועות התורה השייכים להן. כשהיה שיעור של הרב טאו והייתה פינה נסתרת שבה יכלו נשים לשבת ולהקשיב, הייתה דואגת לנו לכיסאות, לכלי כתיבה ולכל מה שצריך, כדי שיהיה לנו יישוב הדעת ונוכל להקשיב לשיעור בנחת.
הוראת ולימוד התורה לנשים היו אחד המפעלים היותר גדולים של הרבנית חנה, בדור שנשים רק החלו בלימוד התורה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.