לא עוזבים ידיים: עקיבא וצורית תורג'מן על הסיפור שמאחורי השיר

לא קשה לזהות את דירת הקרקע של צורית ועקיבא תורג'מן, הממוקמת בלב הסצנה התל אביבית. חלונות הבית והדלת פתוחים לרווחה וקולות פסנתר עולים ונשמעים ברחוב. זוהי שעת צהריים חמימה של יום חמישי טיפוסי ועל השולחן כבר מונחים סירים וחבילות עוף מופשרות לקראת ארוחות השבת, שבהן עתידים להתארח לא מעט חברים. "אנחנו תמיד צוחקים שאנחנו משרד בוקינג", מספרת צורית, "כל היום מזמינים אנשים – אם לא להופעות אז לארוחות שבת או לחגים".

עקיבא (28), ששירו 'אל תעזבי ידיים' טיפס לאחרונה למקום הראשון במצעד של גלגלצ, הוכתר ככוכב העולה הבא בז'אנר הרוק היהודי. צורית (28) גדלה בגוש עציון והכירה את עקיבא כששירתה כקומונרית בדימונה במסגרת השירות הלאומי. השניים התחתנו כשהיו בני 20, במהלך שירותו הצבאי של עקיבא. לאחר שחרורו גרו בסמוך לישיבת רמת גן, שבה למד ובמקביל ניסה להגשים את חלומו להיות מוזיקאי ויוצר. צורית למדה פסיכולוגיה ועבדה במכון 'באר אמונה' בתחום הנחיית מיניות בריאה. כיום הם הורים לשלושה.

על הקרוסלה
אחרי שעזב את ישיבת רמת גן, פנה עקיבא ללימודים בבית ספר מזמור, הופיע עם 'הלב והמעיין' והתפרנס כסולן בחתונות. במקביל, המשיך לפתח את עצמו כמוזיקאי וכיוצר. הוא רכש מערכת הגברה, שאל אנשים אם יש להם סלון פנוי וקבוצה של עשרה בני אדם והחל להופיע במקומות קטנים בכל רחבי הארץ, "כדי להרגיש איך זה עובד".
איך התחושה להופיע בפני קהל כל כך מצומצם?
"זה הדבר הכי כיף בעולם, נטו מוזיקה. אדם אחד זה קהל מבחינתי, אבל הרגשתי שבסופו של דבר צריך לעלות קומה".
במהלך הדרך קיבל עקיבא הצעות מפתות ממשרדים שונים לניהול וייצוג אומנים, שרצו למממן את האלבום אך בתמורה גם לקבוע אצל מי להפיק אותו ולהשפיע על התכנים. "לא הסכמנו", משחזרים השניים ומסבירים כי הרגישו שהדבר חוטא למטרה. הוצאת אלבום הבכורה של עקיבא, 'קרוסלה', הייתה כרוכה בסופו של דבר בהשקעה כספית שלא הוכיחה את עצמה, והמשפחה הצעירה עברה תקופה לא פשוט. למרות זאת צורית ועקיבא לא אמרו נואש.
בסופו של דבר ישי ריבו, שהאמין בו כבר בתחילת הדרך, שידך לעקיבא את המשרד לניהול אומנים שמלווה אותו כיום. "אנחנו חברים טובים כבר שנים, מאז שהייתי סולן ב'הלב והמעיין'. ישי האמין בי מהיום הראשון שנפגשנו. הוא אמר לי בזמנו: 'אחי, תמשיך לעשות את המוזיקה שלך, אני מבטיח לך, גם אם זה לא ייקח יומיים, אתה שם'. אחרי ש'אל תעזבי ידיים' יצא, ישי התקשר אליי ואמר לי שהוא כל כך התרגש מהשיר והוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה שיר גרם לו לבכות ככה. הוא הציע לי לבוא להתארח אצלו בקיסריה ולשיר איתו את השיר. ההופעה הזאת התחילה כדור שלג שברוך ה' הולך ומתעצם. העזרה של ישי לאורך הדרך היא שיעור ענקי בשבילי בצניעות, שישי כל כך מתאפיין בה".

משכנתא רוחנית
מלבד ההחלטה לעסוק במוזיקה, בחירה לא שגרתית נוספת של הזוג תורג'מן הייתה לעבור לגור בתל אביב. השניים כבר היו באמצע תהליך לקראת נסיעה להודו לצורך הפעלת בית יהודי, כשהגיעה לאוזניהם השמועה על פרויקט של בתים יהודיים בתל אביב. ההשתתפות במיזם העניקה מלגה לסיוע במימון שכר הדירה הגבוה בעיר.
לאחר חצי שנה בלבד הסתיים הפרויקט במפתיע, והשניים מצאו את עצמם לבד במערכה, עם שכירות חודשית אסטרונומית. המחשבה לעזוב עמדה על הפרק, אך תחושת השליחות הפנימית והפסיפס האנושי המיוחד שיש במקום הכריעו לבסוף את הכף. "שואלים אותי הרבה: למה אתה מוציא כל כך הרבה כסף כדי לגור פה?", מספר עקיבא, "ואני עונה שזאת המשכנתא הרוחנית שלי. אני בונה את הבית הרוחני. אחר כך נדבר גם על הבית הפרטי".
"אנשים כאן מאוד פתוחים לאינטראקציה", מגלה צורית, "יש משהו מאוד עמוק בקשרים שנוצרים לנו כאן. היו לנו לא פעם חברים שיצאו מפה ואמרו לנו בהתרגשות: 'עד היום חשבנו שילדים זה סבל, אבל עכשיו אנחנו מבינים שהם לא עוצרים את החיים'. מבחינתי זה האושר הכי גדול, כי זה גם מדייק אותנו כל הזמן. העובדה שמחוץ לבית שלי יש הומלסים, חב"דניקים ולהט"בים לא מאיימת עליי אלא מחדדת אותי.
"בכובע המקצועי שלי אני עוסקת באתגרים שקשורים למשפחה, לחיים היהודיים ולזוגיות. יש כל כך הרבה מורכבויות בנושאים הללו היום, זו מלחמה על החיים. הגענו למצב שאנחנו יכולים להיות עם הילדים, ובפועל לא להיות איתם בכלל. אנחנו נדרשים כל הזמן להיות יותר ויותר מדויקים, כדי לחיות חיים עם תוכן ומשמעות. זאת מתנה מאוד גדולה שאנחנו מקבלים כאן – שאנשים רואים בנו בית, העובדה הזאת מחזירה את השאלה אלינו וגורמת לנו לשאול את עצמנו מהו הבית שלנו, מהי ההורות שלנו, דווקא בגלל שאנחנו שונים פה בנוף".

במקום הראשון
לקראת סיום הריאיון מתקשרים מגלי צה"ל ומעלים את עקיבא לשידור כדי לבשר לו ששירו 'אל תעזבי ידיים' הגיע למקום הראשון במצעד. בתוך שניות החל מבול טלפונים והודעות ששוטף את עקיבא וצורית מכל עבר. "זה לא ייאמן", אומרת צורית, "עד לפני חצי שנה היינו שולחים את השירים לבד לרדיו ועושים הכול לבד, בקטן. אם ה' רוצה זה מגיע".

מה יש בשיר 'אל תעזבי ידיים' שכל כך הצליח?
צורית: "זה שיר שהתחיל מהמעשייה על אבידת בת מלך. הוא נכתב אחרי שחזרתי מ'המקום' בתל אביב, כשסיימתי ללמד שם את המעשייה".
עקיבא: "ישבתי ליד הפסנתר, ובכלל עבדתי על משהו אחר. צורית נכנסה ואמרה בדרמטיות: 'איך אין שיר על אבידת בת מלך?!'. אמרתי לה: 'אז תכתבי', והיא ענתה: 'צריכה להיות שם איזו צעקה של 'ב-ו-ו-ד-אי ישנו שם'", עקיבא מושך את המילים כמו בשיר עצמו. "משם אמרתי לה תודה רבה והמשכתי".
צורית: "הסיפור הזה של רבי נחמן הוא משנה חיים בעיניי. במסע לחיות חיים פנימיים יש כל כך הרבה מניעות, ואתה פוגש כל כך הרבה אנשים שמנסים להוריד אותך. במעשייה מסופר על חיפוש אחרי הנשמה שאבדה בעולם הזה, וכולם אומרים לאורך הדרך שהיא לא נמצאת. אבל מי שמחפש אותה אומר שהוא יודע שהיא ישנה בוודאי".
עקיבא לא התלהב מהשיר בהתחלה, והיסס אם בכלל להוציא אותו. התפנית בעלילה התרחשה באחת ההופעות הראשונות שבהן שר אותו. "נסעתי להופעה", הוא מספר, "צורית ביקשה ממני לשיר את השיר, ועדיין לא זכרתי את כל המילים, אבל זרמתי. תוך כדי ההופעה אמרתי לקהל שיש לי שיר חדש ואני רוצה להתנסות עליהם. התבלבלתי במילים ותוך כדי התחרטתי שבכלל בחרתי לשיר אותו.
"בסוף ההופעה, כשאני כבר מקפל את הציוד, מישהי פתאום קראה לי מאחורה בהיסוס וניגשה אליי עם עיניים אדומות. היא סיפרה שהיא עברה לידה שקטה אחרי חמש שנים שבהן היא ובעלה ציפו לילד והיא אחרי ניסיון התאבדות. בעלה שמע שיש הופעה ועודד אותה ללכת עם חברה. היא אמרה לי: 'בכלל לא ידעתי מי אתה, אבל אז, כששרת את השיר, הרגשתי שאתה שר אותו לי, ושיש לי נחמה בעולם ומזור לגעגוע ולכאב שאני מרגישה'. קודם לכן, בהופעה, אמרתי לקהל שאני מתלבט אם להוציא את השיר, והיא אמרה לי שהיא מבקשת שאוציא אותו בשבילה. התקשרתי לצורית וסיפרתי לה את זה בדמעות".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה ניסן. להצטרפות >> https://bit.ly/2UL0Jrt