להגביר אור

אני לא יכולה שלא לכתוב על אורי אנסבכר הי"ד.

אורי,זה האור שלי.
וכשהאור שלי כבה,נכנס החושך.
הדרך המזעזעת והלא נתפסת בה אורי נרצחה,פגשה אותי ברחם,
בעומק קיום החיים.
במהות הבסיסית שלנו פה.

מאז הרצח,אני לא מוצאת מנוח בנפשי.

זה פגע באנרגיה שלנו כעם.
ואני מכריחה את עצמי לצמוח מהתהום הזו.
להגביר אור.
שחלקים מאורי היקרה,יישארו פה
ילכו ויגדלו ויוסיפו את אישיותה לחלק בלתי נפרד משגרת החיים
שתכריח אותנו להמשיך.

אני נכנסת פנימה בוחרת להאיר דווקא לבני בייתי.
כי בחוץ,יש פידבק ולייקים לאור שאני נותנת, אבל בבית, כשזה בלי אור המצלמות
זה המקום שבו לפעמים הכי קשה לי להאיר.

גם כשכלפי חוץ אני מחייכת ואופטימית,
בבית, כשהדלתות סגורות, אני אני, בלי מסכות, בלי פילטרים וחיוכים מצולמים.
מביאה את כל קשת הרגשות וההתנהגויות.
שם התנועה שיש לי בנפשי, פשוט נוכחת.

ואם מר לי, זה מורגש בקירות הבית ובאווירה.
זה פשוט בלתי נמנע.
וכשאני סבלנית עם נשימה עמוקה למתחולל בתוך הבית, זה מקרין על כולם.
פשוט כך.

ואם פגעו באורי היפה והטהורה הזו, בקודש הקודשים, אני בוחרת להתכנס פנימה
להשקיע בקודש הקודשים הפרטי, של ביתי שלי.

להאיר פנים
למחול
לחבק ללא תנאי
לפרגן
להתבונן בעין טובה,על-אמת
לומר מילה טובה, או שתיים
לשמח
להיות בנתינה אמיתית

בלי להתחשבן
בלי להתקטנן
בלי להקניט
להנכיח את האור שלי,
לזכרה.