מה את עפה על עצמך?

כשהכרתי את בעלי שיחיה, ראיתי מולי בחור בעל ביטחון עצמי גבוה. אי אפשר היה לפספס את זה. אבל לא רק שידעתי את זה, אלא גם אהבתי את זה. שזה די מוזר לאור העובדה שאם יש משהו שלא סבלתי עד שהכרתי את בעלי, זה אנשים עם ביטחון עצמי גבוה.

אז למה אהבתי את זה אצלו? כי ידעתי שהבחור הזה שמפטפט איתי עכשיו בבית קפה, תוך כדי שתיית שוקו חם, הוא בחור שינסה לעשות הכל בחיים שלו. שום דבר לא יעצור אותו כי השמים הם הגבול בשבילו. ועפתי על זה.

האם הוא מפריז ביכולותיו? וואלה לא יודעת. אני חושבת שלא. אבל מה זה משנה? הרי לא ירחק היום והבחור יעמוד בראש הפרקליטות / יהיה שופט עליון / שר בממשלת ישראל. לגבי ראש ממשלה אני לא בטוחה, אבל זה רק כי הוא דתי, וכידוע הכיפה יכולה להוות מכשול. אבל זו כמובן הסיבה היחידה.

ואילו הוא? מסכן נעבעך, התחתן עם בחורה שאין לה יותר מדי ציפיות מעצמה בעולם הזה. מתגלגלת לדברים במקרה, מצליחה במקרה, מוזיקלית במקרה, מצליחה באוניברסיטה במקרה, ויש לה גם הרבה חברים במקרה. הכל במקרה.
כשלאדם אין בטחון עצמי, אם הוא מצליח במשהו – הוא אומר תודה על מה שיש, מרכין את ראשו ונעצר שם. כשלאדם יש ביטחון עצמי – אם הוא מצליח במשהו, זה מובן לו מאליו והוא ממשיך ליעד הבא וליעד שאחריו וכובש את העולם.

למה נזכרתי בזה? כי חברה שהתארחה אצלנו בשבת העלתה בפניי את השאלה איך מגדלים ילדים עם בטחון עצמי? ואני, כאחת שהביטחון העצמי שלה שואף לאפס, וכבר דנתי בשאלה הזאת כל כך הרבה פעמים, ניסיתי לחשוב עם עצמי – מה הנוסחה? איך אוכל לתת לילדים שלי את המתנה הזאת? בתקווה שלא יעופו על עצמם יותר מדי.

השבוע הייתי בכנס מנהלים של הציונות הדתית בים המלח, ובמהלך פאנל פוליטי מרתק, אמר עו"ד איתמר בן גביר לקהל המנהלים על בעלי שהוא "עילוי משפטי ואתם עוד תשמעו עליו", וכשראיתי את זה התפוצצתי מגאווה, והלב שלי התרחב עד ששמעתי את האיברים האחרים בגוף צורחים עליו שיעשה קצת מקום. הייתי כל כך גאה בו– שהחלטתי להעלות את הסרטון של בן גביר לפייסבוק, ולהראות לעולם כולו את האיש שלי. ואז, קיבלתי כמה תגובות בסגנון "קצת צניעות, לא צריך להשוויץ.." שהורידו לי את כל הרוח מהמפרשים.

קראתי את ההודעות האלה והתלבטתי איך אני מרגישה כלפיהן. מצד אחד אמרתי "צודקים. אנחנו לא משוויצים, קצת ענווה" – כי באמת שכך חונכתי להתנהג. חונכתי שאם קיבלתי מאה במשהו אז זה טוב לספר לאבא ואמא ושם זה נגמר, וקצת צניעות וענווה לא יזיקו לי. מצד שני אמרתי – יודעים מה? לא רוצה! הבעל שלי קיבל פרגון מאיש, שאמנם רבים יחלקו על דעותיו, אבל מבחינה משפטית אין ספק שהבנאדם משפטן מבריק שעושה המון דברים טובים בעולם הזה, ומותר לי לקחת את הפרגון הזה – ולהתעצם ממנו. ומותר לי לספר את זה לחברים שלי, לאוהבים שלי, למכרים שלי – ולהתעצם מזה!

כי ככה בונים בטחון עצמי! וככה קורעים את השמיים! הגאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם? לפעמים גם הצניעות. העבודה העצמית הגדולה של חיי היא להכיר ביכולות שלי, ולהעצים את עצמי כדי לא להישאר תקועה במקום, כדי לא להיעלב מכל אחד ולא לקחת דברים ללב ובעיקר – באמת כדי להרגיש טוב עם עצמי.

מה תועיל לי ענווה ושפלות רוח – אם כל מה שהיא גורמת לי הוא לנמיכות קומה, לזלזול עצמי, לחוסר אהבה עצמית ולשיפוטיות יתר? בעיניי כלום. כי לא רק שזה יזיק לי – זה גם יזיק לסביבה שלי. לילדים שלי שאשפוט אותם, לבעל שלי שאנמיך אותו.

והחלטתי שאני נלחמת בזה. בכל הכוח. הבנתי אני פשוט צריכה לאהוב כל דבר שאני עושה גם אם הוא לא הכי טוב, ולהתגאות בילדים שלי גם אם הם לא הכי חכמים בגן (הם כן!) או הכי יפים בגן (הם כן!), ולשמוח בחלקי.

ויש לי עוד דרך ארוכה ארוכה לעשות. תאמינו לי. אבל אני עושה אותה בצעדי נמלה עד שאצליח להתייצב ולצעוק אל העולם כמה שאני טובה.

ובינתיים, בחייאת – אל תעירו לי על הסרטון. תשמחו איתי. תפרגנו. ולכו תראו אותו, שיעשה לי עוד קצת טוב על הלב.