אני מדהימה. אני פשוט אמיצה, אישה עם לב ענק, מצילה אנשים. איזה כיף לאיש שיזכה בי! אלה הדברים שאני שומעת בשבועיים האחרונים. חלקם כנראה נכונים.
אני פועלת על מנוע טורבו. משנעת בגדים ואוכל, מנענעת תינוקות, מנגבת דמעות. אני כל כך טובה עם תינוקות. מנגבת מנגבת מנגבת, טיטולים, דמעות. אחים ושכנים, כולם צריכים עזרה. וגם זרים, שעברו אסונות או ניצלו בנס.
כשאני הולכת לישון לבד בלילה, כל לילה, אני יודעת שאסור להתלונן. אז מה אם אין למי לפרוק את כל היום המבולבל, ואין חבילות עידוד מוועד השכונה. השכנה לא יודעת איך קוראים לי, אנחנו לא נפגשות בגינה מדי צהריים. אין תינוק להחזיק ולהתנחם מחומו. אין איש להישען עליו אפילו לרגע. להניח ראש ולא לשאת את כל הלבד הזה לבד.
אני עצמאית, כל כך עצמאית. מסתדרת לבד, אפילו עם הרכב. אבל מכונת הכביסה משמיעה רעש שאני לא מצליחה לפתור, ואני כורעת מולה ובוכה. לא ככה, אבא, לא ככה אמור להיות.
מי יחבק אותי
ואשמה, כמה אשמה. כי עכשיו עושים רק מה שצריך, ולא מה שרוצים. ואני יכולה לשרוד בלי הגבר שלי, כבר חמש־עשרה שנים עושה את זה יפה מאוד. ורק בפנים כעור מאוד. בפנים אני בוערת מקנאה, כועסת על כל בטן מתעגלת. מחשבת מכמה חתונות אני יכולה להתעלם בלי להעליב.
זה לא נעלם במלחמה. רק מעמיק. תמונות מחתונות מרגשות בבסיס נידח. בר־מצווה, הצעות נישואין. לא יהיו לי כאלה. רציתי חתונת קורונה, רק אנשים קרובים ואהובים. לא הספקתי. רציתי ארבעה ילדים לפחות, עם רווח סביר ביניהם. אני אספיק?
מקווה שחברות עוד ירקדו אצלי בחופה. שיהיו חברות. שיהיה להן כוח ברגליים. מחשבת בסתר כמה גברים יישארו אחרי המלחמה הזאת. איזו קטנונית אני, שונאת את עצמי על המחשבה הנוראית.
בכל יום שעובר אני מאבדת קצת היגיון. הבחור שאיתו יצאתי פעם, גר קרוב. אולי אשב איתו שוב לקפה. "הוא לא מתאים לך, את יודעת!" צועק לי הקול בראש, אבל אני כל כך רוצה קשר. אז אני דוחה את הלילות, את המחשבות ואת הריק.
בימים מבשלת, המון. מכינה עוגיות לחיילים, כמה חום ואמונה אני אופה בהן. ושוכחת לאכול, כי אף אחד לא מבשל לי באהבה. איזה טעם משכר יש לאוכל שהכינו לך. מזמן מזמן לא טעמתי.
שאני לא איכנע בסוף
אומרים תאמיני. אומרים להתפלל. איך אתפלל, אבא? הייתי היום בהלוויה, אתמול בשבעה. חייל בודד, אמא קורסת. בבית החולים אני רואה אנשים שנכרתו להם איברים. כולם חזקים, מדהימים. מרימים את עצמם מעפר ומאפר, שוב ושוב, ואם צריך שוב.
ואני שלמה, איבריי במקום, אבל הלב כל כך כואב. איזו זכות יש לי לשתוק אליך? אולי נכרתה לי האמונה. אבל בלי אמונה, מה אני?
המלחמה תיגמר, אני יודעת. כולנו נקום, איכשהו אנחנו תמיד קמים. יש מושג טיפולי של צמיחה ממשבר. עם שלם קם, גם אחרי זוועות. כאלה אנחנו.
מי ייתן לי יד לקום כשכל הסערה תשכך? אף פרשן לא מעז לנחש מתי תיגמר המלחמה שלי, כמה צלקות ייוותרו, כשהייאוש מייבש אזורים ירוקים שלמים. תראה, הכותנה כבר מלבינה בשדות. זו לא פריחה, היא פשוט מתייבשת.
אני מבקשת ממך שהמלחמה שלי תסתיים בקרוב. לא צריך עוד חללים. הלב שלי זועק עכשיו להתמלא.
מתוך גיליון טבת תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן