ממדרגות הרבנות לזוגיות מאושרת: המהפך של משפחת אקרמן

את הסרטונים המשעשעים של אריה אקרמן אולי פגשתן במרחבי הרשת. קטעי הווידאו הקצרים שהוא מעלה נותנים הצצה להורות מחויכת ושמחה לבית שומר תורה ומצוות: איך מביאים סרבן מקלחת לבצע את המטלה בחיוך ובשיתוף פעולה? כיצד להשכים את הילדים בבוקרו של יום בלי מתחים? ומה יתניע אותם לעזור בבית לפני שבת בלי איומים מיותרים?

לו היו מאפשרים לבני הזוג אקרמן הצצה לתמונה השמחה של אבא, אימא וחמישה ילדים מאושרים רק שנים מעטות קודם לכן, ספק רב אם הם היו מאמינים שהדמויות בסרטונים אכן לקוחות מסיפור חייהם.

לפני שמונה שנים היו טלי (44) ואריה (45) בדרכם לרבנות, במטרה לפתוח תיק גירושין. הם גרו בקיבוץ שמיר של השומר הצעיר ואריה היה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה. הבית הפך למעוז של מריבות והתנגשויות עד שהשניים קיבלו החלטה קשה וכואבת על פרידה.

גם בחלוף השנים אפשר לשמוע את הכאב בקולם, כשהם חוזרים בזיכרונם לאותם ימים קשים. "טלי ואני ישבנו שותקים ברכב, כל אחד עטוף בכעס העמוק שלו. כל מה שיכול היה להיאמר כבר נאמר", נזכר אריה, "ואז, בתוך השתיקה הנוראית הזאת, אני מתחיל להבין את כל מה שאנחנו עומדים לאבד". בהחלטה של רגע בחר אריה לעשות סיבוב פרסה ולפנות בחזרה אל ביתם, מקום שעליו יעמלו השניים בשנים הקרובות עד לבנייה של יסודות זוגיים חדשים.

טלי, מה חשבת כשאריה עשה פרסה?

"הרגשתי הקלה", היא עונה ואנחת הרווחה נשמעת בקולה גם היום. "למרות כל הקושי בחיים המשותפים אהבנו זה את זה, אלא שהחיים יחד הפכו לרצף בלתי פוסק של מריבות".

ההחלטה שלא להיפרד התקבלה אומנם ברגע, אך התהליך שהשניים היו צריכים לעבור היה עמוק ומתמשך. נדרשו ארבע שנים של עבודה מאומצת כדי שהאקרמנים יוכלו להביט בתהום שנפערה ביניהם ולדעת שהם בנו את הגשר כדי לצלוח אותה, יחד.

הפכים נמשכים

אריה גדל במשפחה שעלתה מרוסיה בשנות השבעים. "לא היה לי שום קשר ליהדות. המפגש הראשון שלי עם המסורת היה דווקא בבית של טלי כשנעשינו חברים. שם שמעתי קידוש לראשונה בחיי".

השניים הכירו במהלך שירותם הצבאי, "ממש שני הפכים שנמשכים", צוחקת טלי "אני טיפוס שקט ונחבא אל הכלים, מאורגנת ועם חלומות מאוד ברורים על העתיד. אריה היה המצחיקן של הבסיס, זה שעושה את החיקויים הכי טובים, שתמיד רואים ושומעים אותו. מלא שמחת חיים וספונטניות בלתי מתפשרת".

לאחר הצבא המשיכו טלי ואריה לטיול משותף בהודו. חמש שנים לאחר מכן החליטו למסד את הקשר והגיעו לרבנות כדי לפתוח תיק נישואין. בצירוף מקרים מצמרר, באותו השבוע בדיוק הגיעו לרבנות גם הוריה של טלי, כדי לפתוח תיק גירושין.

"עוד בהודו אמרתי לאריה שאני חוששת מאוד לזוגיות של הוריי. הרגשתי שמשהו שם כבר לא מחזיק. אחרי שחזרנו הבנו שהיו סיבות לחששות שלי. בעוד אנחנו היינו בתהליך של בנייה זוגית לקראת נישואין, ההורים שלי גיבשו את תהליך הגירושין שלהם". טלי לא העלתה על דעתה כי בתוך שנים לא רבות גם היא תמצא את עצמה בדרך לרבנות, לשם אותה המטרה בדיוק.

שיגעון חולף

לאחר נישואיהם הקים אריה עסק בקריית שמונה, טלי סיימה תואר ראשון בתרפיה במוזיקה והמשיכה לתואר שני בתחום, ותוך כדי נולדה גם בתם הבכורה. המשפחה הצעירה עברה הליך קליטה מוצלח בהרחבה של קיבוץ שמיר ובנתה בית רחב ידיים במקום.

השנים הראשונות היו מבטיחות?

אריה: "טלי הייתה נוסעת לתל אביב ללימודים ואני הייתי מופקד על הפרנסה. הכול היה נראה מושלם, גן עדן עלי אדמות. גרנו בבית מקסים שתכננו בעצמנו, בקיבוץ הייתה מערכת חינוך מעולה ותומכת, מרחבים ירוקים, חברים ובילויים".

מתי דברים החלו להשתנות?

אריה: "הבן השני שלנו נולד בשבת. החלטתי שמכיוון שמלים את הבן בשבת, נכון יהיה שאשמור את אותה שבת".

טלי: "זה היה נראה לי מהלך יפה ולא גיליתי התנגדות. הכרתי את אריה ואת הספונטניות שבה הוא מקבל החלטות. זה ממש לא היה מדאיג".

שמירתה של שבת אחת התניעה אצל אריה תהליך ארוך של התקרבות לתורה ומצוות, ומהר מאוד החלו להתעורר אצל טלי הספקות. "השינויים בחיים שלו נעשו יותר ויותר נוגעים אליי. זה התחיל בדרישות שנראו לי מגוחכות כמו לכבות את האור במקרר לפני שבת, לשים פלטה ומיחם. וככל שאריה למד יותר, הדרישות הלכו והתרחבו. גם אז, עדיין לא ראיתי בזה משהו רציני אלא עוד שיגעון שיחלוף, לא הייתי מוכנה לעשות שינויים בשביל עוד גחמה של רגע".

אבל רגעים רבים חלפו והשיגעון נשאר. הבית עבר טלטלה ובני הזוג מצאו את עצמם במריבות אינסופיות. כיום, בשיחה כנה, הם משלימים זה את משפטיה של זו, נשמעים כמו הרמוניה מדויקת בשני כלים שונים.

"לא הצלחתי להבין למה היא לא יכולה להתאמץ בשבילי", מספר אריה, "הרי אני זה שעובד קשה, מפרנס, מאפשר לה ולילדים את החיים הכי נוחים וטובים. למה שהיא לא תחזיר מצידה ותבוא לקראתי? היא לומדת בתל אביב, מממשת את עצמה כשאני זה שדואג שיהיה לה את הרכב שלוקח אותה, את המימון למעון של הילדים. היה לי כל כך ברור שאני צודק, אבל היום אני מבין שראיתי רק את עצמי. לא הצלחתי לראות את נקודת המבט שלה, את הדאגה שלה, את האובדן שהיא חוששת מפניו".

ככל שעבר הזמן הבית הפך למקום רווי ריבים, ואת הזוגיות הנעימה והאוהבת החליפו צעקות ואמירות קשות. טלי, שמגיעה מתחום התרפיה, קיוותה שטיפול זוגי טוב יצליח להרים אותם מהמקום שאליו שקעו. "זה עוד סוג של 'ונהפוך הוא' שעבר על אריה ועל שנינו יחד במהלך השנים", היא צוחקת. "הוא, שכיום מייעץ לזוגות, לא האמין אז בטיפול זוגי! הוא לא התחבר למטפלת שאליה פנינו וגם האפיק הזה היה נראה כחסר תקווה".

החיים בקיבוץ חילוני, על כל המשתמע מכך, מן הסתם הולידו בעצמם לא מעט חיכוכים ביניכם.

אריה: "אני זוכר שבכל פעם שהייתי מתקרב לקיבוץ, הייתי מרגיש כיווץ חזק כזה בבטן. התחלתי לכנות את המקום, שכבר ממש לא היה בית בשבילי, 'הכיווץ', במקום הקיבוץ".

טלי: "חברים התחילו להתרחק מאיתנו. הם היו קובעים טיולים בשבתות ולא יכולנו להצטרף. ארוחות משותפות נעשו בלתי אפשריות עם ההקפדה של אריה על כשרות. התחלתי להרגיש בודדה בלי חברה ובלי בן זוג שמבין לליבי".

מה עשיתם?

אריה: "בשלב מסוים אמרתי לטלי שאין ברירה אלא להיפרד – אני אתמוך בהם ואדאג שיוכלו להמשיך להחזיק בבית בקיבוץ, אגיע לבקר כשצריך ונמשיך כל אחד את חייו". אריה מבהיר כי ההחלטה הגיעה לאחר שהרגיש שאינו יכול לשאת יותר את החיים במקום.

 גלגל הצלה

הסוף כבר ידוע – השניים היו בדרכם לרבנות, ומצאו את עצמם שבים הביתה בדיוק באותו המצב. "חזרנו אל אותם קירות, אבל היינו צריכים לבנות מחדש את המושג בית", מספרת טלי. "היינו צריכים להבין לעומק את מהות הזוגיות, ורק משם הצלחנו לצמוח בתהליך עמוק, ארוך וקשה של עבודה".

במהלך המסע האישי שלו אל התורה והמצוות התחבר אריה לרב עמיר כץ ממושב שדה אליעזר. "הרב למעשה היה חבל ההצלה הראשון שלנו", היא מגלה. "כשהיינו בלב הסערה אני זו שפניתי אליו, מתוך הבנה שהוא דמות שאריה מעריך. ידעתי שזו מלחמה אחרונה ושאם ניכנס שוב לרכב בדרך לרבנות, כבר לא תהיה דרך חזרה. במהלך התקופה הזו אריה כבר לקח תיק ויצא מהבית, והרב הצליח לפתוח את הדברים ולהוביל לשיח נוסף".

"אחד הדברים החזקים שהרב אמר לי", נזכר אריה, "היה שאם אעזוב את הבית, היהדות תהיה המקום האחרון שהילדים יחפשו בו אמת. הם יגדלו בידיעה שבגלל היהדות ההורים שלהם התגרשו. רק כשנפל לי האסימון הזה התחיל באמת תהליך התשובה שלי. אז התחיל תהליך ה'ונהפוך הוא' הפרטי שלי".

מה השתנה?

"הבנתי שהייתי רק ב'נעשה', שבא לידי ביטוי בכל מה שהטריף את טלי. הדרישה לפלטה, מיחם, החלפה של כל מערכת הכלים ועוד. אבל לא היה לי את ה'נשמע'. התשובה שלי התחילה באמת רק כשהתחלתי לשאול את עצמי איך אני גורם להם לרצות לצאת איתי מהקיבוץ. אז כבר היה לי ברור שאני לא יוצא לבד, אני אקח נשימה ארוכה ואחזיק מעמד למרות כל הקשיים. לקחת תיק ולעזוב – זו לא הייתה יותר אפשרות מבחינתי. דמיינתי את עצמי כמו משה שחזר להוציא את בני ישראל ממצרים".
שלוש שנים דבק אריה בצורת החשיבה הזאת, עד שהמשפחה יצאה איתו לחיים חדשים מתוך בחירה שלמה.

אריה, מה הסוד?

"הבנתי שכדי שאשתי והילדים ירצו לעזוב את גן העדן שאנחנו חיים בו, אני זה שצריך לעבור שינוי שיגרום להם לא לוותר עליי. אחרי תהליך שעברנו עם הרב ובהמשך בטיפול זוגי אצל אדם שעזר לנו, הבנתי שאני צריך לקבל את טלי כמות שהיא והיא צריכה לקבל אותי כפי שאני, בלי לכפות שום דבר. לא ניסיתי לשכנע את הילדים לשמור מצוות, אבל הקפדתי בנוכחותם. לילדים, מתוך סקרנות טבעית, עלו שאלות ומתוך המקום הזה הייתי צריך להאיר להם דרך העיניים שלי את היהדות. בנקודה הזאת בחיי התחילה העבודה האמיתית, כשהבנתי שאני צריך להשתפר, לעלות קומה. זה היה הפתח לתהליך התשובה הפנימי האמיתי שלי, ה'נשמע'. התחלתי לפרגן יותר, לחייך יותר ולהימנע מכעסים".

השינוי הוביל לתגובה בצד השני?

טלי: "בהדרגה התחלתי גם אני לראות את הקב"ה. ראיתי בפועל איך בעלי משתנה לי מול העיניים. מאדם עצבני וחסר שקט, עם פתיל קצר-"

אריה: "איזה פתיל קצר? אין פתיל", הוא קוטע אותה בחיוך ושניהם צוחקים.

"עם הזמן למדתי להכיר בכך שהאמונה, יחד עם המצוות, עושה לנו סדר בחיים", ממשיכה טלי, "שהשבת שומרת לנו על המשפחה והופכת לחלוטין את היחס שלו אליי".

"הבנתי שטלי צריכה להיות הדבר הכי חשוב בעולם בשבילי. יותר משיעורי התורה, יותר מהמצוות", מסביר אריה. המהפך לא קרה ביום אחד וגם לא בשניים, אבל המציאות בבית משפחת אקרמן הלכה והשתנתה. הילדים גם הם לא נותרו אדישים למהלך. "הילדה הגדולה שלנו הייתה אז בכיתה ד', והיא החליטה שהיא רוצה לשמור שבת. המשמעות הייתה להפסיק להגיע לימי הולדת ולחברות. החלטה מאוד לא פשוטה לילדה בגילה. הבן, שהיה בכיתה א', החליט שהוא רוצה כיפה וציציות".

טלי, איך קיבלת את ההחלטות של הילדים?

"היה לי חשוב שהבן שלנו יבין שהכיפה והציציות הן רק הביטוי החיצוני למשהו פנימי. שהוא יגיע להחלטה, למרות גילו הצעיר, ממקום של השלמה ומתוך הבנה של המחירים. להגיע לבית הספר בקיבוץ חילוני עם כיפה וציציות זה לא עניין פשוט".

העבודה הזוגית הקשה שעשו השניים הניבה פירות, וכשטלי הבינה שעתידם אינו עוד בקיבוץ, היא החלה בהדרגה להתקרב יותר לעולמו של אריה. "כל פעם לקחתי על עצמי עוד משהו, ממש באיטיות ובהקשבה לעצמי". במקביל החלו השניים בתהליך מכירת הבית.

להאמין שאפשר לתקן

אנחנו יושבים בסלון ביתם הנוכחי של אריה וטלי בקריית שמונה, וזיכרונות העבר נדמים רחוקים מתמיד. על הקיר תלויים ציורים רבים פרי מכחולה של בתם הבכורה, אילי בת ה-17, ועל הרצפה צעצועי התפתחות של צעירת הילדים, נויה בת השמונה חודשים. בין הקטנה לבכורה יש עוד שלושה ילדים נוספים: אורי בן ה-12, לירון בת ה-10 ושלו יוסף בן ה-7. "זה גם 'ונהפוך הוא' ענק של אריה, שלא רצה יותר משני ילדים וכיום הוא כל כולו מסור אליהם, לגידולם ולחינוכם", אומרת טלי בהתפעלות.

"בשבת האחרונה הילדים שאלו אותנו על מה מראיינים אותנו", אריה מגלה, "סיפרנו להם שהכתבה תציג את השינוי שעבר עלינו. הבת הגדולה סיפרה שהיא זוכרת את התקופה הקשה. זה פתח שיח על האפשרות לשינוי ולצמיחה ממקום של קושי ועל האפשרות לתקן גם, ואולי דווקא, במקום שבו המשבר נראה הכי עמוק וחריף".

כיום אריה מתפרנס מהעצמת אחרים, בין אם אלו בעלי עסקים שמחפשים כלים והדרכה כדי להתפרנס בכבוד ובין אם אלו זוגות שבאים לפתור משבר. אלו ואלו גם מגיעים לסדנאות שלו כדי ללמוד איך לחיות באושר. "אני מצמיח אחרים דרך הצלקות שלי ולא רק דרך התעודות המכובדות שתלויות על קיר חדר העבודה", הוא מסביר, "זה המסע שאני עברתי בחיים, אני מוכר להם סחורה שיש לי בתא המטען ולא מעביר להם ידע שרכשתי במקום אחר. אני מקשיב לאנשים ושומע את הקול שלי מהעבר, את ההתמקדות של כל אחד בעצמו ובצרכים שלו".

אריה למד אימון אישי במכללת תל חי וכן הנחיית קבוצות וטיפול במרכז מרכבה, והוא בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול. "אני רואה את זה כתפקידי להסביר לזוגות שהם מחמיצים גן עדן, מקום של שכינה. קשה לי לדבר על זה כי אני מתרגש. הילדים גדלים אחרת, הפרנסה אחרת, הכול פתוח…".

"גן עדן עם אתגרים", מסייגת טלי בחיוך, "בכל זאת אנחנו מגדלים חמישה ילדים, יש לנו פה שני מתבגרים, אבל אנחנו גדלים כל הזמן וההתמודדות היא שונה. היום אנחנו יודעים להבחין במבט אחד אם מדובר בזמן מתאים או לא מתאים כדי לדבר על דברים, מתוך הערכה מאוד גדולה זה כלפי זה".

"אנחנו חיים בעידן שבו אנשים לא רוצים לתקן", מוסיף אריה, "התנועה הזאת נכנסת גם לחיים הזוגיים, וכשאנשים מגיעים אליי לייעוץ זוגי הם מעמידים בפניי שתי חלופות: חיים במריבה או פרידה. הם בכלל לא מצליחים לדמיין את המציאות הזאת של גן עדן וזו החמצה עצומה. כשזוגות כבר מחליטים שהם כן רוצים לעשות שינוי, רובם מחפשים את הטריקים-ברגע של כל המנטורים והקואוצ'רים. צריך להבין שיש פה עבודה פנימית לעשות, שבאנו לפה כדי לעבור השבחה. ממש כמו בנדל"ן – כשאתה רוצה שהבית יעלה בשווי שלו, אתה משביח אותו. בן אדם צריך לעשות עם עצמו עבודת מידות ולהשביח את עצמו, להגיד לעצמו כל יום: אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר".

הומור כדרך חיים

אריה מאמין בעבודה שמלווה בהמון הומור. "אני מנהל משרד, אבל ברגע שאני נכנס הביתה אני סוג של יובל המבולבל", הוא אומר בטון המוכר של דמות הילדים האהובה. "יש לי איזה מדריך פנימי, ואם אני מרגיש שאני מתחיל להיות שוטר או רס"ר – אני הופך להיות ליצן במקום. הכול משתנה, מתרכך. כל פעם שאני מצחיק את טלי הילדים ממש נמסים, כולם מושפעים מכך. אנחנו נוטים להעביר מסר הרבה יותר חזק של 'תהיה רציני, תעמוד בסטנדרטים' מאשר המקום המשחרר הזה של הצחוק והזרימה".

"אם בערבו של יום אתה קולט שכל השיח נסוב רק על תקשורת מסוג 'מה אכלת?', 'עשית שיעורים?', 'אתה זוכר את החוג היום?' ולא היה לפחות צחוק אחד, שיר אחד, רגע אחד של חיבור – לא מילאנו תפקידנו כהורים", מסכמת טלי את המשנה המשותפת.

"בשבילי המשמעות של 'ונהפוך הוא' היא גם להחזיר את האישיות הטבעית בחזרה למציאות", היא מוסיפה, "התאהבתי במצחיקן של הצבא, ונסיבות החיים החליפו את השמחה המתפרצת והכובשת שלו בכובד נטל המציאות. התשובה החזירה את אריה לאישיות הטבעית שלו".

אריה, אתה נוטה להעביר ביקורת על הומור שצוחק על ילדים. זו חלק מהאג'נדה החינוכית שלך?

"במערכונים מהסוג שאני באמת מחשיב כמזיק, הילדים נתפסים כעול. כל שנה, במיוחד באוגוסט ולקראת פתיחת שנת הלימודים, רצים בווטסאפ מערכונים על הנטל הזה שקוראים לו ילדים, שצריך להסיע אותם ולהחזיר אותם. אלה תפיסות שקיימות ומחלחלות עוד יותר דווקא כי זה מגיע במעטפה מותרת כזו של הומור, אבל זה כל כך רחוק ומרחיק מהאמת".

"מבחינתי התקופה הכי יפה היא חופשת הקיץ. זו החמצה אדירה של הזכות שלנו להיות הורים ובני זוג. אנשים רואים בילדים ובזוגיות את הטפל מחמיצים את העיקר. השנים חולפות וכל זוג מגיע לשלב בחיים שבו הילדים יוצאים מהבית, ופתאום ההורים מגלים שהם ניהלו סוג של מפעל – לקחו, החזירו, גידלו, אבל הם לא בנו את הקשר ביניהם לאורך השנים. צריך להכניס עצים למדורה באופן יומיומי, כל הזמן להחמיא זה לזה, עד שזה הופך לשפה. בגיל ההתבגרות ולקראת בניית הזוגיות העתידית של הילדים, השיח בין ההורים הופך להיות קריטי לעתיד שלהם ושל הזוגיות שיבנו".

בראייה לאחור, אתם מסתכלים על תהליך החזרה בתשובה כסיבה לתהליך הזוגי שעברתם?

"כיום אנחנו מבינים שלא בגלל התשובה עמדנו להתגרש, אלא שהתהליך אִפשר לקשיים בינינו לצאת. כל עוד לא היו אינטראקציות בעייתיות בינינו, יכולנו לנהל סוג של סידור עבודה נוח יחסית ולהניח את הבעיות בצד. כל העניין הטכני של לשים פלטה ומיחם הציף למעשה בעיות עומק הרבה יותר רציניות. התשובה זימנה לפתחנו אתגרים שבזכותם למדנו מחדש את עצמנו".