בקיצור, מצאתי את עצמי נוסעת בסירה שעשרות פנסיונרים נפרשו לאורכה ולרוחבה ופטפטו על מזג האוויר בכמה וכמה שפות. ככל שעברו הדקות ההרגשה הלכה והתעצמה, ובכל זאת היה לי קשה להודות שהתחושה שלי די דומה לזו של המתבגרים שסחבתי איתי אל הנהר: לא כיף לי, וממש, אבל ממש, משעמם לי.
מה עושים
תגידו – קורה. לא כל חוויה היא חוויה מוצלחת, וכשאת מזמינה כרטיסים למלכודת תיירים, קרוב לוודאי שתמצאי שם חתיכת גבינה לא אטרקטיבית, או את המקבילה התיירותית שלה. ובכל זאת, הרגשתי שמשהו אחר מטריד אותי.
זו הייתה תחושה של בגידה בעולם השפע. הנה אני נמצאת בפסגת השאיפות של האנושות העכשווית – חופשה נינוחה וחצי מתוכננת עם ילדיי, באמצע חודש שגרתי, כשאני אפילו מצליחה לשלב קצת עבודה תוך כדי. אז למה אני לא מצליחה ליהנות? ואיך אני בועטת בדלי המלא הזה, שכל כך הרבה אנשים בעולם יכולים רק לחלום עליו?
אני לא מתיימרת לייצג את העולם, וודאי שלכל אחת מאיתנו יש החיים והבילויים שלה, אבל בהכללה אפשר לומר שעידן השפע שחק את היכולת שלנו ליהנות. סף הגירוי שלנו נמצא בעלייה מתמדת. כמו מפלצת שדורשת את המנה הבאה שלה, ואם לא, תתנפל עלינו ותזכיר שכבר יומיים לא עשינו "משהו".
אם פעם יציאה למסעדה הייתה עניין של פעם או פעמיים בשנה, משהו שעושים רק ביום הולדת או באירוע מיוחד – זה כבר מזמן לא ככה. בבתים רבים מדובר בנוהל שבועי, ובהתאמה, גם היציאה הזו נעשתה משעממת. לא נדיר לראות אנשים יושבים יחד לשולחן כשכל אחד עסוק בטלפון שלו, והמנות המצולחתות שנבחרו בקפידה ועוצבו על ידי צוות המטבח נותרות חצי מלאות, כשניחוח עלבון ובזבוז עולה מהן.
קחו את אותה הרגשה גם להופעות מרוחקות שחיכינו להן חודשים ולא באמת הצלחנו להיכנס לקצב שלהן, לנופש בווילה שבחרנו בשוטטות אינסוף והופך לשלושה ימים של תלונות וקיטורים, ואפילו לשמחות משפחתיות שיצאנו מהן מרוקנים. במקום ליהנות מהמון רגעים, אנחנו לא מצליחים ליהנות מאף רגע.
פשוט ליהנות
שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי בעד למצות את החיים, לחפש ולמצוא הרפתקאות ובילויים חדשים ולמלא את הלו"ז בבילויים ויציאות שמשמחים אותנו. דווקא בגלל זה אני מעסיקה את עצמי לא מעט בשאלה – איך חוזרים ליהנות. ויש לי לפחות כיוון אחד מפתיע: תוציאו את הכסף מהמשוואה. נכון, כסף קונה לנו הרבה אפשרויות, אבל הוא גם מעמיס עלינו ציפיות ואכזבות.
לקראת אחד האירועים המשפחתיים רצינו לערוך ערב מיוחד. שורה של חיפושים יצאה לדרך, ובסופה הוחלט לצאת לחדר קריוקי מתוחזק ולמסעדה נחשקת. אלא שאז, ממש רגע לפני שהזמנו מקומות, הוצעה תוכנית חלופית: שימוש בערכת קריוקי שיש לנו בבית והכנת אוכל מושחת מהמרכיבים שהיו במטבח. הערב הוכתר כהצלחה מסחררת, האווירה הייתה מיוחדת וזורמת, ואף אחד לא עמד עלינו עם שעון כדי לעדכן שנגמר הזמן. נכון, נשארה ערמת כלים מכובדת שמישהו היה צריך לשטוף, אבל איכשהו גם זו הפכה להיות חוויה נעימה אל תוך הלילה.
קחו את זה לאן שתרצו – לערב שירה מול המדורה, להליכה או ריצה על החוף, לערב מאסטר־שף בין חברים, למשחק קהוט עם הילדים או לכל דבר שיגרום לכם לעצור לרגע, לאחוז אותו בשתי ידיים וממש ליהנות ממנו, בלי להשתעמם לרגע.
כותבת: רעות צימרמן
המשך הכתבה בגיליון כסלו תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן