איזה קטע זה לראות את עצמי כמו איזו עששית. מבחוץ לפעמים מואר, לפעמים חשוך, אבל בתוכי דולק נר. נר מחיה, נר שהאור החמקמק שלו גובר על כל חשיכה. זה מאוד מבלבל, מתעתע, העניין הזה של נר, ונראה לי שאם אבין את האופן שבו הוא פועל, אולי אבין משהו מאוד עמוק על העולם.
לפעמים נדמה לי שבשביל לגרש חושך צריך משהו בומבסטי. פרוז'קטור, מדורה ענקית. בשביל להילחם ברוע צריך חוקים ואמצעי לחימה וניידות ואזיקים, ודברים שאחרים יכולים לעשות, אבל אני? לי אין כוחות לעשות שום דבר בנידון. איך אדם אחד משנה?
אולי אלך להיות חברת כנסת? רק המחשבה מעבירה בי רעד חלחלה.
להיות במקום שבו יש עליי אחריות כל כך גדולה לתיקון עולם, אבל גם כל המניעות והפוליטיקות והקליפות שימנעו ממני לעשות את זה. רק יחידי סגולה מסוגלים להיות שם ובאמת לחולל שינויים על פי אמונתם (משיח? מישהו?).
כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה
את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.
מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.
הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה
להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה