על ספת הטיפולים: הצצה לעולמה של המטפלת

היא הגיעה.
חוששת, בודקת. המבט חיפש בית, העיניים חיפשו מנוחה. היא לא ידעה איך להתחיל.
קוראים לי תמר אמרה, ושתקה.
היה לה הר של דברים לספר, הר .. כמו הכביסה בבית, אמרה.
נראה היה שהיא פשוט צריכה לנוח.
היא נחה. ישבה ושתקה, פשוט ישבה לרגע עם עצמה בלי אף אחד אחר. אף אחד אחר שיבקש מים, עזרה בשיעורים, ארוחה לחברה יולדת או הסעה לחוג בלט.
היינו שם בחדר רק היא ואני.
והמון מחשבות שמתרוצצות ביננו.
שלה, שלי, שלנו.
התבוננתי בה, בחורה צעירה, בסוף שנות העשרים לחייה, מבקשת אופק.

תמר הגיעה אחרי הריון שלישי. הגדולה בת שבע, האמצעי בן ארבע והקטנה בת שנה וחצי והיא עייפה.
כן, היא ישנה בלילה.
לא, הקטנה כבר לא מתעוררת ב"ה, ככה זה בילדה שלישית, חייכה.
אבל היא עייפה. מאוד.
מרגישה שאיננה מוצאת את עצמה.
היא אוהבת את בעלה ואת הילדים ויש להם כבר דירה משלהם וסבא וסבתא עוזרים. משני הצדדים.
אבל אני כל כך עייפה, היא חוזרת. אני צריכה בית.
אני צריכה מישהו או אולי בעצם, אני צריכה מקום. כן, מקום שאוכל לספר שאני עייפה. כל כך עייפה ולא להרגיש על זה אשמה, חרטה או מבוכה.

בדקתי איתה מה גרם לה לבוא לפגישות עכשיו, מה גרם לה להתחיל טיפול בנקודת זמן הזו, שהרי נראה כי היא עייפה כבר לפחות 7 שנים…
היא אמרה שוב שמעולם לא הרגישה כ"כ עייפה.
אני תוהה בתוכי מה העייפות הקונקרטית אומרת?
מה היא מספרת על מציאות חייה?
אני עייפה בעיקר מעצמי. אני עייפה מהמחשבות. מהצורך לרצות את כל העולם ואישתו, מהרצון שלי להיראות מצויינת, מעולה, מושלמת. בעיני כולם- בעבודה, בקהילה, מול המשפחה, אפילו מול הילדים ומול בעלי. Miss perfect, מכירה?

שתקתי.
מיס פרפקט הגיעה לטיפול, הוסיפה.
ומולי? שאלתי בעדינות.
גם, היא ענתה בקול חלש.
אוקי חייכתי, אז אשתף אותך במחשבה שלי, אמרתי לה. פה בחדר הזה- ננסה להיות כמעט. כמעט מושלמת, כמעט מעולה, כמעט מצויינת. מה דעתך?
אני לא יודעת להיות כמעט, היא ענתה.
אז נתחיל פה ביחד, לאט לאט.