בעולם תזזיתי ובמציאות שמשתנה בקצב מסחרר, נדמה ששכחנו איך להמתין. שכחנו שיש דברים שצומחים רק מתוך ריק. שכחנו איך לעמוד במקום בלי לברוח למסך הקטן | נשים פותחות את הלב וכותבות בגוף ראשון על המתנה והשתוקקות, על תנועה פנימית בשנים של קיפאון, על התפייסות עם העבר ועל היכולת להיות נוכחות ולנשום הווה שאין לו סוף | פרויקט מיוחד
רמזור אדום שהוא אור ירוק / דבורה זגורי, סופרת
את בעלי הכרתי בהמתנה לרמזור שיתחלף. זה היה רמזור מעצבן, מאלה שלוקח להם שנתיים וכולם רק מעבירים משקל מרגל לרגל בעצבנות עד שהוא יזוז. ככה זה היה פעם לפחות, היום כולם ממתינים בסבלנות. לא כי רמת הסבלנות עלתה, אלא כי יש טלפונים חכמים ואנשים עם הראש בפנים, בכלל לא שמים לב שהתחלף הרמזור. אבל אז לא היו.
גרתי בנחלאות ועבדתי בלחכות להתחתן. איזה סיוט זה היה. עבדתי כמובן גם בעבודה מפרנסת יותר, אבל בזמני החופשי עבדתי בלהמתין. אני רואה בנות שמחכות להתחתן היום, הן מתפתחות יפה בזמן הזה, אני וחברות שלי עבדנו בלהמתין. לא ממש הבנו שאנחנו גם קמלות בזמן הזה, שהרצון להתפתח מושתק, שכדאי להתמלא בינתיים, שרק נרוויח מזה, ובעזרת ה' גם המיועד והבית שלנו ירוויחו.
ולא, אני לא מאמינה שרק מישהי שמרגישה חסרה תוכל לפנות מקום למישהו אחר. הפוך, לפעמים החסר הזה כבר נראה רע, נואש, מנוול. חבל עלייך. ושיהיה ברור: לא משנה כמה תתמלאי, אם את רוצה להינשא, ללדת ילד או כל דבר משמעותי אחר – את תמשיכי לרצות אותו, מלאה ככל שתהיי.
בכל אופן, באמת הכרנו לפני רמזור ואחרי סעודת שבת בנחלאות, שהייתה אז 'ארץ ההמתנה לנישואין' שחייתי בה. בסוף הארוחה החזרנו כיסאות לאיזו דירה, והרמזור לא התחלף. ולא התחלף. הכביש ברחוב בצלאל מסוכן מדי גם בשבת, וגם אם יש התחלה של פרפרים בבטן שדי משתקים את המוח, אז הנחנו את הכיסאות על המדרכה וישבנו עליהם עד שיתחלף הרמזור. דיברנו. ואז הרמזור התחלף. שנינו פזלנו אליו, שנינו ראינו שהוא התחלף, שנינו שיחקנו אותה שלא ראינו והמשכנו לשבת. ככה הוא התחלף איזה שלוש או ארבע פעמים עד שזה כבר נהיה מגוחך. יותר מדויק – היה ברור ששנינו לא רוצים לקום. ברמזור הזה הבנו שיש לנו הרבה מה לעשות ביחד.
***
המתנה יכולה להיות פורייה מאוד, אפשר שיקרו בה תהליכים פנימיים, גם הרבה דברים במציאות מסביב יכולים להשתנות בזמן הזה. בעוד אני המתנתי בכסיסת ציפורניים לזיווגי, הזיווג היקר היה צריך לסיים תיכון וצבא, לגדול ולעבור עוד כמה דברים בחייו כדי להיות מוכן ובשל לפגוש בנחלאות רווקה מבוגרת ממנו בשמונה שנים.
הזמן הזה גם יכול להיות מרקיב, זמן שלא קורה בו כלום חוץ מתהליכי בלאי. אנחנו יכולים להחליט מה יקרה בו, אנחנו יכולים להתפלל עליו כזמן עצמאי, זמן המתנה.
לפני הרבה שנים הייתי בשיעור של רב צעיר ומיוחד. הוא דיבר תורה שאף אחד לא דיבר אז, תורה פשוטה, ישר ללב. השיעור היה בחצר יפה בעין כרם, מסוג המקומות שאף אחד לא עשה בהם שיעורי תורה אז. הוא אמר שיש "תפילות של חדרי מדרגות", שהן הרגע לפני הדבר שלשמו באת. ברגע הזה אפשר להתפלל על הדבר, שיצליח, שלא יכאב, שאהיה מכוונת. כמו הכנה קטנה. אני זוכרת את זה כי אף פעם לא שמעתי לפני כן על תפילות שהן לא בסידור, לא שמעתי על להטריח את הקדוש ברוך הוא לרדת לחדר המדרגות ולפגוש אותו שם ולא בפלטרין, ככה כמו שאני, רועדת מחשש, לפני שאני אסופה, לפני האיפור.
נהוג להאשים את הטלפונים בכל, ועכשיו אני גם מאשימה אותם שהם חמסו לי את זמן ההמתנה, את התפילות של חדרי המדרגות. הזמן הזה נהיה זמן בלאי אם לא ביקרתי בו בקריביים או התעדכנתי בחדשות. למה בעצם חשוב להיות כאן לגמרי, לבהות באופק ולנחש את המספרים שעל האוטובוס שמתקרב? למה לא להתמלא בדברים אחרים? אני שואלת את עצמי במה זה פוגע. האם זו הסיבה שהילדים שלנו, למשל, לא יודעים לחכות חמש דקות כשהם צמאים? או שסתם, ככה זה ילדים, כשהם צמאים כל העולם מת.
התרגלנו לכך שאפשר לרצות שמלה או תיק ודקה אחר כך כבר להזמין אותם. שלושה ימי עסקים והם אצלנו. אנחנו חיים בעולם שדוהר קדימה ומנסים בכוח לעצור עם המושכות, להבין את המתנות שגלומות בהמתנות, את ההתבשלות האיטית לקראת משהו, את הבנייה של ההתרגשות בלב, את הדמיון של תחושת ההגעה ליעד. לפעמים בזמן ההמתנה יכולות לצוף גם שאלות פנימיות שמעמתות אותנו עם הרצון הראשוני, עד שאני לא בטוחה שאני עדיין רוצה את זה בכלל.
אחרי שהתחתנו רצינו לשים שם, ברמזור ההוא בבצלאל, שלט קטן: "יהודי יקר, אל תתעצבן על הרמזור, בזכותו הכרנו". בסוף לא שמנו, ואנחנו עדיין ממתינים.
לא זקוקה לרחמים / ליאת הודיה סער
"סליחה", התנצלתי בפני האדון שחסם את הכניסה לחנות, "אפשר לעבור?"
"בוודאי, את צריכה עזרה?" שאל, מביט בעגלה הענקית והעמוסה, אבל עד שסיים לשאול כבר הייתי בפנים.
בחרתי, קניתי, וביציאה שוב חוזר הניגון: "סליחה, אפשר לצאת?" וגם "אני מצטערת שאני מפריעה לך כל רגע".
"לא, זה בסדר, אני מרחם עלייך", הוא אמר פתאום, מבטו זולג אל עגלת התאומים שלי. "קשה להסתובב כל היום עם עגלה גדולה כל כך".
"לא קשה לי בכלל, חיכיתי לזה הרבה זמן", זרקתי בשמחה בעודי מתקדמת החוצה ובלי להסתכל לאחור.
הבטתי בעגלה העמוסה, בתאומות היקרות שלי, והתמלאתי בתחושת זכות. איזה כיף להרגיש שזכית במשהו. נכון, זה מאתגר ולעיתים מתיש, ועדיין, אני לא מעיזה להשתמש בצמד המילים "קשה לי", כי היה לי הרבה יותר קשה לחכות להן.
***
כשהתחלתי להיחשף לעולם של בעיות פוריות פתאום ראיתי כמה כאלה יש. אני לא היחידה. ופוריות, מסתבר, היא ממש לא רק עניין של להביא ילד לעולם. היא מגלמת בתוכה את כל פוטנציאל החיות שקיים בנו ואנחנו כמהים לממש אותו, אבל משהו מונע בעדנו מלהוציא אותו אל הפועל.
כל פעם מחדש: פספוס, החמצה וכאב שאי אפשר לתאר ולשער. ומתוך הכאב והחוסר, אנחנו אמורים להתהלך בחיים ולשמוח בשמחתם של אחרים.
כשהייתי בטיפולי הפוריות, מזריקה לעצמי חומרים כדי לייצר ריאקציות שאמורות להיווצר באופן טבעי ומתאכזבת חודש אחר חודש, פתאום כולן סביבי היו בהיריון או לאחר לידה. אני מודה, היה לי קשה.
אני זוכרת ערב שבת אחד, אחרי עוד תוצאה שלילית, שבו שתי נשים קרובות אליי שהיו בהיריון ישבו לידי ודיברו על אולטרסאונד ובעיטות בבטן. הלב שלי התכווץ. עליתי לקומה העליונה, נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי.
"סליחה שאני בוכה בשבת, אבא", אמרתי לה', "לא יכולתי להתאפק. ניסיתי, באמת שניסיתי. פשוט כואב לי נורא. אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה שהכאב שלי לא יפגע בהן חס ושלום. קשה לי להזדהות עם השמחה שלהן, אבל לא אפסיק להתפלל שהשמחה הזו תישמר עבורן תמיד, ואולי גם אני אזכה לשמוח עבורן בלב שלם".
ניגבתי את הדמעות, הסרתי את סימני העצב, לבשתי חיוך של שבת וירדתי כאילו לא קרה דבר. במשך כל ימי הריונן התפללתי עבורן, וגם עבורי.
כשהן ילדו לבסוף, הייתי בחודש שלישי.
***
לפני הטיפול האחרון קיבלנו ברכה מהרב פינטו שליט"א, וכל שבירך היה: "ברכה מרובה, הצלחה מרובה". אחרי ברכה שכזו, ידעתי שיהיו לי תאומים.
חיכינו, התפללנו, נסענו לקברות צדיקים, התייעצנו עם רבנים, השתמשנו בסגולות, עשינו הכל. בראש השנה בעלי נסע לאומן, ושלחתי איתו מכתב לרבי נחמן.
"רבנו, ביני ובין בעלי היה הסכם לפני החתונה, שאם אהיה לפני לידה או אחריה הוא לא ייסע אליך בראש השנה. אני מוותרת על ההסכם הזה מראש, ואם אפקד השנה, גם אם אהיה בחדר לידה עצמו, אני שולחת אותו אליך. רק בבקשה תתפלל בעדנו לפני בורא עולם". ביקשתי והמתנתי לתשובה.
בראש השנה שלאחר מכן, שבועיים לאחר שילדתי את בנותיי, בעלי נסע לאומן, לומר תודה.
***
אני מביטה בבנותיי הישנות, בבעלי, שגם עליו התפללתי כל כך שיגיע. נראה לך שאם האיש הזה מהחנות היה קורא את המילים האלו עכשיו, הוא עדיין היה מרחם עליי?
שיר חדש ישן / נועה גי'נו, זמרת ויוצרת
זה התחיל עם המיקרופון של הווילון. באמת ככה. לווילונות של פעם היה מיקרופון, והייתי עומדת איתו ושרה. פוסטרים של זמרים וזמרות על הקירות ואני רוצה להיות כמוהם.
גדלתי בטבריה, בבית די רגיל, לא דתי, והעולם הגיע אליי דרך הרדיו והטלוויזיה. חלמתי לשיר ולנגן. התחלתי עם שיעורי גיטרה, עברתי לפסנתר. הייתי שרה עם התקליטים, שרה והנפש שלי מתרוממת למקום ששמור רק לרגעים האלה. מקום של מיצוי, התרגשות והתעלות.
***
השנים עברו. צבא. בית ספר רימון למוזיקה. חיים בתל אביב, חיים מחוץ לתל אביב. הרכבים מוזיקליים והופעות סולו קטנות.
כל המוזיקאים סביבי חיכו לרגע שבו חברת תקליטים תחתים אותם על חוזה ותגשים את החלום שלהם ליצור ולהיות אומנים מוכרים. גם אני.
ואז זה קרה, חברת תקליטים החליטה שאני נהדרת ומוכשרת והם רוצים להחתים אותי על חוזה הקלטות, שזה אומר להפיק שלושה אלבומים: לממן אותם, לשווק אותם, לארגן הופעות ויח"צ וכל מה שצריך כדי שזה יקרה. הם היו אמורים להרוויח מזה כסף, וגם אני.
הם הציעו לי להתאמן עם ההרכב המוזיקלי שלי בחדר חזרות חביב בדרום תל אביב. בחור נחמד הפעיל את המקום, הוא מצא חן בעיניי. חזרה רודפת חזרה והבחור מקסים בעיניי עוד יותר. יום אחד הוא מגיע עם טפטופי סיד על הפנים ומתנצל שהוא איחר, הוא צובע את הבית. הוא צובע את הבית שלנו, עוברת לי מחשבה בראש. מפה לשם – זה קורה, אני מתאהבת בו, אפילו שהוא קצת כזה חוזר בתשובה.
בפעם הראשונה שהוא הקריא לי דברי תורה עברו אצלי זרמים בגוף. עפתי על זה. לכל שאלה הייתה תשובה. לכל עומק הייתה תוספת עומק. כמו ים שנעשה כחול ועמוק ויפה עד בלי די. אוצרות.
ככל שלמדתי, שמרתי שבת והתפללתי, הבנתי שמשהו פה לא מסתדר עם המוזיקה והחלומות והקריירה. הקדוש ברוך הוא כנראה לא יאהב את זה שאופיע מול כל העולם.
זאת הייתה מסירות הנפש שלי. עזבתי הכל, את כל מה שהתחיל סוף סוף לקרות. אפילו יצא כבר שיר לרדיו והתחילו להתקשר כתבים, לפרגן ולאהוב. ככל שהם חיפשו לראיין אותי כך הרגשתי שאני הולכת ומתכווצת. פחדתי.
***
הזמן חלף, התחתנו, כתבתי שירים שמתאימים למגזר, הקלטנו אלבום, חשבנו שיהיה קהל, שיאהבו. אבל היה קשה ממש.
משהו בי כרסם, התפלל ושאל: מה אני צריכה לעשות? למה ה' נתן לי את הכישרון הזה אם אין לי מה לעשות איתו? הייתי משכנעת את הקדוש ברוך הוא בכל מיני שכנועים שייתן לי כבר לממש את עצמי.
עוד זמן עבר, עוד תובנות הפציעו. הבנתי שאני פה בשביל הקדוש ברוך הוא, ולא להפך. השכנועים שלי השתנו, עכשיו הם כבר היו בקשות: "תזכה אותי להשתמש בכישרונות שלי לכבודך", ו"אם אתה רוצה שאני אעסוק במוזיקה אז תפתח לי, ואם לא, אז תיקח ממני את הרצון הזה".
נראה שעשיתי רעש בשמיים והחליטו לתת לבכיינית הזו את מה שהיא רוצה. אבל עכשיו בקדושה.
כשהתקשרתי שוב לרב והפוסק הגדול שלא נתן לי את ההיתר לפני שנים, כדי לשאול אם אפשר לפרסם שירים שלי ולכתוב משהו חביב יותר במקום 'לנשים בלבד', הוא ענה שלא צריך לכתוב כלום. כלום. מי שנזהר לשמוע שירת נשים לא ייכנס למקום שיש שם של אישה או תמונה של אישה.
ההלכה נושמת, משהו גאולתי קורה. "יותר מזה", הוא אמר לי, "אפשר גם להוציא לרדיו". בום. הלם. מה? כל כך הרבה זמן חיכיתי ועכשיו זה אפשרי? אבל עכשיו אף חברת תקליטים לא מחכה לי.
אני בבית, שמה שיר אהוב, רוקדת ובוכה. רוקדת ובוכה.
אחרי שיבשו הדמעות, הבנתי שזה היה צריך לקרות עכשיו. עכשיו יש לי מה לתת באמת. לפני שנים שרתי על בינו לבינה, על ההוא שעזב אותה ועל ההיא שלא מוצאת אהבה. היום הקדוש ברוך הוא עמוק בסיפור שלי. עכשיו אני יכולה לצאת מהאיסור, מבית האסורים. עכשיו התירו לי את הכבלים.