אחת מהמשימות הכי קשות שביצעתי עם הפיכתי לאם הייתה בחירת שם לילדיי. איך נותנים לאדם שם שילך איתו אחר כך כל חייו? שאלה מורכבת לא פחות היא איך בוחרים שם למקום. איך מוודאים שהמילה או צירוף המילים שהוחלטו יתאימו לתושבים? יקרצו לתיירים? יכילו בתוכן את אופיו של המקום? יתייחסו להיסטוריה שלו?
לקראת יום העצמאות ה־76 של המדינה (שהוא גם יום ההולדת הפרטי שלי!) יצאתי למסע בעקבות הסיפורים שמאחורי השמות של מקומות שונים בארצנו היפה. קחו תרמיל ומקל והצטרפו אליי >>
מושב בבקעת הירדן, הוקם בשנת 1951, מונה כיום 400 תושבים
אם פעם נסעתן לצפון דרך כביש הבקעה, ודאי חלפתן, קצת לפני בית שאן, בתוך מושב קטן שממוקם ממש על הכביש. המושב, שהוקם בשנת 1951, זכה מוועדת השמות הממשלתית לשם **רחוב**. אגדה אורבנית מספרת שהוא נקרא כך כיוון שהוא קטן כל כך עד שהיה מורכב כולו מרחוב אחד בלבד.
אבל האמת היא שכמו מקומות רבים בארץ, המושב קיבל את שמו על שם יישוב קדום מתקופת התנ"ך ששכן באותו האזור, במקרה הזה – עיר מהתקופה הכנענית שהייתה מיושבת גם על ידי יהודים בתקופות בית ראשון ושני, ממש לא מזמן, רק לפני 3,000 שנה.
קרוב למושב ממוקם האתר הארכאולוגי תל רחוב, שבו נחקרת העיר האמורה. אחד הממצאים החשובים משם הוא 'כתובת רחוב' – כתובת הפסיפס העברית הארוכה ביותר שנמצאה בארץ. תוכלו למצוא אותה מוצגת במוזיאון ישראל, וגם לקרוא אותה בעצמכן, מכיוון שהיא כתובה באותיות עבריות כמו אלו בנות ימינו, והשתמרה היטב. תוכנה עוסק בסוגיה הלכתית בנוגע לשאלה האם בית שאן והאזור נכללים בתחום גבולות ארץ ישראל שלאחר שיבת ציון, כלומר, האם המצוות התלויות בארץ חלות שם. מעניין לחשוב על כך שפעם הייתה שאלה אם האזור הזה הוא חלק מישראל.
העיר רחובות, לעומת זאת, נקראת על שם הפסוקים מלאי התקווה מזכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". הסיסמה שלה הייתה פעם "עיר המדע וההדרים", על שם הפרדסים שסבבו אותה, אבל כשאלו פינו את מקומם לנדל"ן היא השתנתה ל"עיר המדע והתרבות".
זרעית
מושב בגליל המערבי, הוקם בשנת 1967, מונה כיום כ־237 תושבים (שמפונים כעת מביתם)
במסגרת התחקיר לכתבה שאלתי את ידידיי מדריכי הטיולים על מקומות בארץ עם סיפורים מעניינים מאחורי השמות שלהם. תשובה אחת חזרה אצל כולם: "את חייבת לכתוב על זרעית".
המושב זרעית, שמונה היום כ־237 תושבים, הוקם ב־1967 במסגרת מבצע 'סוף סוף' לחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל. כמו היישובים הסמוכים אליו – שתולה, נטועה ואדמית – גם הוא נקרא על שם חלק מתהליך עבודת האדמה. אבל שנתיים אחרי שעלה על הקרקע, החליטה הקרן הקיימת לשנות את שמו כדי לכבד את התורם הראשי להקמתו, הפילנתרופ האמריקאי ויליאם רוזנוולד, ולשנות את השם ל"כפר רוזנוולד".
לו הייתם מתיישבים חדשים בגליל, הייתם מסכימים לשנות את השם של הבית שלכם לכבוד מישהו עשיר מארצות הברית? תושבי זרעית סירבו בתוקף, ואף נקטו צעדים: הם סירבו לקבל דואר תחת השם החדש, עקרו את השלט החדש ממקומו, ואפילו הגדילו לעשות וניהלו גיוס כסף כדי להחזיר לתורם את תרומתו ולקנות בחזרה את שמם הישן.
מי שהציל את המצב היה מישהו מוועדת השמות הממשלתית, ששם לב שהאותיות מסתדרות וששני הצדדים יוכלו לקבל את מבוקשם. לאנשי המקום הוא אמר שהם יכולים לשמור על השם של המושב כפי שנקרא במהלך הקמתו, ולמקורביו של העשיר בישר כי היישוב נקרא בראשי תיבות לכבודו: זכר רוזנוולד עימנו יהיה תמיד. מסתבר שאין בעיה שהמוח היהודי לא ימצא לה פתרון.
* מערה קרסטית עם נטיפים וזקיפים התגלתה בשנת 2007 ברמת זרעית. זו המערה הקרסטית העשירה ביותר בנטיפים ובזקיפים שהתגלתה בגליל המערבי.
נעמה
מושב בדרום בקעת הירדן, הוקם בשנת 1982, מונה כיום 82 משפחות
עלו איתי על הרכב, הדליקו מזגן, אנחנו נוסעות דרומה בכביש הבקעה עד למושב נעמה, שעבר גם הוא כמה שינויי שמות, שבאו על מקומם בשלום בזכות קסמם של ראשי התיבות.
כשעלה על הקרקע, נקרא המושב הקטן נעמה. כשוועדת השמות התכנסה כדי לקבוע את עתידו, היא חשבה על רעיון שישמר את השם המקורי אבל יטען אותו במשמעות היסטורית, והחליטה לשנות אות אחת ולקרוא לו נעמי, כי באזור זה עברה נעמי כששבה משדה מואב לבית לחם יחד עם רות המואבייה.
השם הזה החזיק מעמד כמה עשורים, אבל לאחר שבן המושב, גיא חסון, נהרג במלחמת לבנון השנייה, הובילה אמו ליאורה מאבק לשינוי השם בחזרה לנעמה, הפעם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.
מקווה ישראל
בית הספר החקלאי העברי הראשון, שנמצא בסמוך לעיר חולון, נוסד בשנת 1870 על ידי קרל נטר, מונה כיום 2,050 תלמידים
לפעמים שם של מקום לא נקרא על שם המקום, אלא על שם… הזמן!
בית הספר החקלאי מקווה ישראל נחנך לפני 154 שנים, בשבוע שבו נקראה פרשת בחוקותיי. כך הוא זכה לשם מתוך ההפטרה שלה, שבה מופיעות המילים "מקווה ישראל ה'".
היום השטח של מקווה ישראל נמצא בתוך העיר חולון, ובתוכו פועלים כמה בתי ספר וחווה חקלאית. אבל כשהוקם הוא לא היה רק בית ספר אלא גם יישוב עברי, ולא סתם יישוב עברי, אלא הראשון שהוקם מאז תקופת היישוב הישן.
עיר במחוז דן שבשפלה, הוקמה בשנת 1909, מונה כיום 476,126 תושבים, העיר השנייה בגודלה בישראל
מקובל להחשיב את תל אביב לעיר העברית הראשונה, אבל היא החלה את דרכה כשכונת הרחבה ליפו, שנשאה את השם "אחוזת בית". כשהוחלט על הקמת העיר הצביעו נכבדי השכונה על השמות הפוטנציאליים. מול הצירוף "תל אביב", שהציע מנחם שינקין, התחרו ההצעות "יפו החדשה", "אביבה", "יפהפייה", "עברייה", "הרצליה", וזו שכמעט נבחרה – "נווה יפו". "תל אביב" ניצחה ברוב של 20 מול 15 קולות.
השם נגזר מהתרגום לעברית של כותרת ספרו של הרצל, אלטנוילנד. בספר, שהתפרסם בשנת 1902 בגרמניה, תיאר חוזה המדינה את מדינת היהודים כפי שדמיין אותה לכשתקום. התרגום המילולי מגרמנית הוא "ארץ ישנה חדשה". נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, בחר לתרגם את הכותרת בצורה פואטית. "תל" מסמל את הישן והחרב, כמו תל חורבות, ו"אביב" מסמל את החדש, את כל מה שעוד יקום, ילבלב ויפרח. נחום שלנו לא המציא את הצירוף, אגב, אלא שאל אותו מפסוק בספר יחזקאל. סוקולוב ושינקין עצמם הפכו מאז לרחובות פקוקים בעיר שתרמו לבחירת שמה, וכמותם גם הנביא יחזקאל.
רחוב רבי יהודה הלוי, העיר העתיקה בירושלים
פגשנו כמה מקומות שעברו בין שמות שונים, וכעת נכיר שם אחד שעבר בין מקומות שונים. סיפורו של רחוב אחד שעבר טלטלות רבות בדרך.
רבי יהודה הלוי כתב רבות על ירושלים ועל הגעגועים אליה, ועל כן היה מתאים לתת את שמו לרחוב חשוב ויפה בעיר החשובה והיפה ביותר בישראל. בתחילה קיבל את השם אחד הרחובות בשכונת רחביה, אבל אם תסתובבו היום בשכונה, לא תמצאו אותו שם. לעומת זאת, חבריו של ריה"ל מתור הזהב בספרד מתנוססים בגאון על שמות הרחובות הסמוכים – רמב"ן, אבן עזרא, אבן גבירול ושמואל הנגיד. אבל רבי יהודה הלוי איננו. לאן הוא נעלם?
במשך שנים הייתה מקובלת הטענה־עד־אגדה־אורבנית שמחבר 'הכוזרי' איבד את הרחוב שלו לטובת אחד מראשי הציונות, מנחם אוסישקין, כשלרגל יום הולדתו ה־70 של אוסישקין התקבלה ההחלטה לקרוא לרחוב שבו התגורר על שמו, עוד בחייו. האגדה מתארת איך אוסישקין היה יורד בוקר בוקר כדי להבריק את השלט. אגב, עד היום אין מספר 13 ברחוב אוסישקין, כיוון שמנחם חשב שהוא מביא מזל רע, ובמקומו הבית שאחרי 11 נקרא 11ב.
במשך שנים נטרו רבים טינה לעסקן הציוני שחמס את הרחוב המרכזי מהמשורר והרב הספרדי הנודע. כל זה פיקנטי מאוד, אבל גם לא נכון: אכן היה קיים פעם רחוב יהודה הלוי ברחביה, אבל לא שם. השם שקדם לאוסישקין ברחוב ההוא היה "קק"ל".
אם פותחים את המפות הישנות וגם כמה ארכיונים, אפשר להתחקות אחר הרחוב האבוד. בגלל שינויים בשכונה, רחוב רבי יהודה הלוי הפך להיות… גן. ובגלל שינויים נוספים, גודל הגן הלך והצטמצם. בשלב הזה החליטו שריה"ל צריך לקבל על שמו מקום משמעותי יותר, שינו את שם הגן ל"גן הכוזרי", ושריינו לרבי יהודה הלוי את השדרה בכניסה לעיר. כלומר, התכוונו לשריין, אבל בסוף מי שזכה בשדרה היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, והיא קיבלה את השם "חיים ויצמן". רבי יהודה הלוי, לעומת זאת, זכה ברחוב המקביל, זה שעומדים בו בנייני האומה. אבל אבוי, כמה שנים אחר כך עוד נשיא חשוב מת, ורבי יהודה הלוי נחמס שוב. הרחוב שמקביל לתחנה המרכזית נקרא היום "שדרות שז"ר".
נכון להיום, השם רבי יהודה הלוי לא מתנוסס מעל רחוב ראשי או שדרה רחבה, אלא בסמטה קטנה בעיר העתיקה -מעלות רבי יהודה הלוי. יש לי תחושה שבדיוק שם, בדרך לכותל, הוא היה רוצה להיות.
מדינת ישראל
מדינה קטנה במזרח התיכון השוכנת לחופי הים התיכון, הוקמה בשנת 1948, מונה כיום כ־9,795,000 תושבים
אחרי שדיברנו על שמות של מקומות רבים בארץ, בואו נדבר על הארץ עצמה. אולי נשמע לנו מובן מאליו בעולם שהשם של מדינתנו הוא ישראל, אבל היו שלבים בדרך שבהם זה לא היה לגמרי ברור. בחזון שלו דיבר הרצל על "מדינת היהודים", ולאורך פעילותה של התנועה הציונית לא נבחר שם רשמי למדינה. למעשה, שמה נבחר רק יומיים טרם הקמתה, בג' באייר תש"ח.
בתאריך הזה נפגשו חברי ההנהלה הלאומית (שהפכו אחר כך לחברי הממשלה הזמנית) והחליטו סופית להכריז על הקמת המדינה יומיים אחר כך. אם כך, נשאר העניין הזניח הזה, נו, אממ… שם. השם המוביל בדיונים קודמים היה "יהודה", על שם ממלכת יהודה וכמובן היהודים עצמם. אבל הייתה בעיה אחת קטנה עם השם הזה: בתוכנית החלוקה שהציע האו"ם לא נכלל בשטח היהודי אף חלק מנחלת יהודה, ובשלב הזה הניצחון במלחמת העצמאות, והשטחים שהוא יביא איתו, נראו רחוקים. החלום לאחד את ירושלים כולה כחלק מהמדינה היהודית נראה גם הוא כחלום לא מושג. שמות נוספים שעלו למדינה היו "ציון", "צבר", "עֵבֶר" ועוד.
דוד בן־גוריון הציע אז לקרוא למדינה "ישראל". הוא לא המציא את הרעיון, אלא העלה אותו בישיבה ההיא. כשנשאל כמה עשורים אחר כך מי העלה את הרעיון, השיב: "אינני זוכר". אחרי כמה התנגדויות ופקפוקים, הצעתו של מי שעמד להכריז על המדינה יומיים אחר כך התקבלה ברוב של שבעה מול שלושה. רוב משמעותי, אבל לא לגמרי מכריע. לא מדהים לחשוב על כך שבקלות הזהות הלאומית שלנו יכולה הייתה להיות בעלת שם אחר?
איור: ינון פתחיה
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן