כמה זמן יכולה משפחה בת שבע נפשות להתגורר במבנה ללא שירותים ומקלחת?
כיצד זוג בעשור השביעי לחייהם מקבלים החלטה לעזוב זמנית את ביתם רחב הידיים כדי לחזק קהילה צעירה ומוכת טראומה? מדוע דווקא המרחק מהנוח והמוכר מחזק את התא המשפחתי?
וכיצד מקום זמני יכול להפוך לבית מזמין אורחים?
* לכבוד חג הסוכות כתבתנו פגשה משפחות שעזבו את בית הקבע שלהם לתקופה משמעותית והסתגלו לדירת עראי שהביאה איתה אתגרים, מורכבויות ותחושת משמעות עמוקה.
חג הסוכות מכריח אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, מהמזגן, מהבית המאובזר ומהקירות המגוננים. רבים דווקא אוהבים את השהות בחוץ, קרוב יותר לטבע ורחוק מהשגרה. לא מעט אפילו מתקשים להיפרד מדירת העראי בתום שבעת ימי החג.
היציאה מהשגרה היא הרפתקה משפחתית נחמדה כשהיא מתוחמת לפרק זמן של שבוע אחד. אך מה קורה במצבים שבהם דירת העראי הופכת לדירת קבע למשך חודשים ארוכים?
לא מעט משפחות בחרו לצאת אל הלא נודע. בעירה פנימית גרמה להם להיפרד זמנית, בשם ערכים ואידיאולוגיה, מביתם הנוח. לא פעם המעבר הביא לירידה חדה ברמת החיים שלהם, גם הפרידה מהמשפחה והחברים הייתה קשה, אך תחושת השליחות גברה על הכול.
המשפחות הללו, שסיפוריהן מובאים בכתבה שלפניכן, נעות בתוך מרחב של קבע ועראי בימות החול והשגרה, עסוקות בתפר שבין החולף והנצחי, הטפל והעיקר.
תוקעים יתד
בשני העשורים האחרונים, קורותיהם של איילת (37) ויצחק (44) שליסל, הורים לחמש בנות המתגוררים באריאל, מספרים במידה רבה את סיפורה המפותל של ההתיישבות ביהודה, שומרון וחבל עזה.
השניים נפגשו לראשונה במאבק שלפני הגירוש מגוש קטיף, כפעילים בצוות התקשורת של ארגון הסטודנטים 'תא כתום' אשר עסק במחאה נגד הרס יישובי הגוש. הקשר ביניהם התהדק עם הפינוי הראשון והאלים בעמונה לפני 16 שנה, שבו נפצע יצחק. איילת הגיעה לבקר אותו בבית החולים לאחר הפינוי, והשאר היסטוריה. חופתם נערכה על הריסות הבתים שפונו.
מאז זרמו הרבה מים בירדן, יצחק הפך למרצה באוניברסיטת אריאל ואיילת ליועצת אסטרטגית העוסקת ביחסי ציבור, אך החלום ליישב באופן פעיל את ארץ ישראל לא עזב אותם.
בקיץ של השנה שעברה עברה המשפחה למשך חודשיים להיאחזות אביתר, נקודת התיישבות הסמוכה לצומת תפוח, אשר הוקמה לאחר רצח אביתר בורובסקי הי"ד. אביתר היה שחקן מוכשר, אב לחמישה, שנרצח בצומת תפוח שבשומרון בשנת 2013.
"לפני הרבה שנים היינו בקשר עם תנועת נחלה וזכינו להשתתף בשבת שטח מדהימה במבשרת אדומים", מספרת איילת. "אמרנו למארגנים שיעדכנו אותנו כשתהיה עלייה לשטח. אחרי שאביתר נרצח עלינו לקרקע, אבל זה לא החזיק יותר מדי. כעבור זמן, אחרי הרצח של יהודה גואטה הי"ד, תלמיד ישיבת איתמר, שנרצח אף הוא בצומת תפוח, השיח שוב היה: 'עולים לאביתר'".
מהר מאוד השיח עבר מדיבורים למעשים, ומשפחת שליסל מצאה את עצמה אורזת פקלאות ותוקעת יתד בהיאחזות החדשה־ישנה.
תארי לי את הימים הראשונים במקום, מה מצאתם שם?
"הגענו לשבת הראשונה עם אוהל והייתה אווירה עוצמתית ביותר. כל יום נוסף שם הגביר אצלנו את התחושה שחייבים להישאר. קיבלנו קרוון בגודל 28 מטר עבור שבע נפשות, זה היה מאוד מאתגר. המסירות נפש הכי גדולה הייתה היעדר שירותים בתוך המבנה, ומקלחות עם בקבוקים. זה היה הכי ארעי שיש כי לא היה לנו כלום, היו בקרוון רק קירות, בלי ברז ובלי שירותים".
קשיי התנאים הפיזיים התגמדו לנוכח רוממות הרוח ותחושת השליחות הגדולה, שאיילת מתארת בעיניים נוצצות. "האווירה שם הזכירה לי את נצרים. כולם היו בתוך משימת התיישבות גדולה ואין פריבילגיה להתלונן על דברים. גם כשהיו לנו קצת תלונות, זה נשאר בתוך המשפחה, לא חיינו את זה. הייתה תחושה כללית של 'וואו, אנחנו חלק ממשהו ענק'".
בתוך ימים ספורים הוקמו באביתר מבני קבע ותשתיות ויושבו במקום 53 משפחות. "הבאגרים חפרו כל הלילה, אבל הרעש לא הפריע לנו, כי היה כיף לראות עוד בית נבנה, ועוד אחד ועוד אחד, עד שהיו עשרות מבנים. זה היה מרגש".
איילת נזכרת בהתפעלות בשבת שבה הוזמן הציבור הרחב להגיע לאביתר. "רק ביום חמישי הוחלט לפרסם את קיום השבת. הייתי סקפטית, אבל בסוף היה מטורף – הגיעו שלושת אלפים איש והיו כל כך הרבה אוהלים עד שלא היה מקום לזוז".
לא עניין של גיל
מרבית המשפחות המקבלות על עצמן אתגר בסדר גודל דומה למשפחת שליסל הן משפחות צעירות. עם הגיל והשנים היציאה מאזור הנוחות הופכת למאתגרת הרבה יותר.
בודדים האנשים שבעשור השביעי לחייהם, למשל, יעזבו בית מטופח, קהילה ויציבות לטובת הרפתקה חדשה המצריכה מנה גדושה של גמישות ואומץ. עליזה (65) ועמיר (69) דרור־פוגלמן הם כנראה מהבודדים שקורצו מהחומרים הנדירים הדרושים לשינוי שכזה.
משפחת דרור-פוגלמן בפתח הבניין (ללא קרדיט).
"התחלנו את דרכנו בקיבוץ ראש צורים", מספרת עליזה, "שירתנו בנחל בהפרש של ארבע שנים, הכרנו והתחתנו. ראינו במגורים בקיבוץ, שהיה אז בחיתוליו, הגשמה של חזון בני עקיבא, והיינו שם חמש שנים. את בית הקבע שלנו בנינו ביישוב שבי שומרון, שהצטרפנו אל מקימיו לפני ארבעים שנה".
מאוחר יותר יצאו עליזה ובעלה לשליחות ציונית בארגנטינה, שבסיומה חזרו לביתם שבשומרון. אף שהיה נדמה כי נדודיהם תמו, בט"ו בשבט האחרון פנו לשליחותם הבאה ועברו לשכונת רמת אשכול בעיר לוד, לתקופה של שנה וחצי.
עליזה ועמיר הם הורים לארבעת ילדיהם הביולוגיים ולילד נוסף שאימצו, והם בורכו בלא פחות מעשרים נכדים. הבחירה לעקור את עצמם ממקומם במטרה לחזק את קהילת לוד כלל אינה מובנת מאליה.
החלטתם לעבור לעיר דווקא בתקופה שמאות משפחות עזבו. זה לא בדיוק המעשה המתבקש.
"באביב של השנה שעברה, כאשר פרצו המהומות בערים המעורבות, היה זעזוע מאוד גדול, ובגלל שהחתן שלנו, הרב ברק עוקבי, הוא ראש מכינת לוד, התוודענו יותר מקרוב לסיפורים. מוריה, בתי, התקשרה אליי נסערת: 'אמא, המכינה נשרפה', 'הרכב של המכינה נשרף'. כל האירועים האלימים הללו נצרבו לי בתודעה – המשפחות שנמלטו על נפשן, החבר'ה מיצהר שליוו אותם בצורה משמעותית, ה'דו־קיום' שנשבר ונרמס".
עד כמה אתם מעורבים בחיי הקהילה?
"הפכנו לסבא וסבתא של הגרעין. עמיר כל שבת מחלק לילדים סוכריות, והוא משתתף בהמון התנדבויות – מלווה קשישים, משתתף בהכנה וחלוקה של סלי מזון בימי שישי. אני מלווה שתי נשים בודדות. הצטרפנו למיזם 'שולחן השבת' שבו אוכלים יחד מבוגרים וילדים, בודדים, עולים חדשים וותיקים קשי יום מהשכונה. מה שמבקשים מאיתנו אנחנו עושים, אבל עצם המגורים ברמת אשכול היא עשייה כשלעצמה. אני מצדיעה לכל האבות והאימהות בקהילה שגם מגדלים ילדים קטנים וגם עסוקים בנתינה. עמיר ואני הרי פנויים".
לסיום, עליזה משתפת אותי בחוויה שהייתה לה ביום ירושלים האחרון. "הסתובבתי במצעד הדגלים בעיר עם חיוך גדול על הפנים, ושאלתי את עצמי – מה עשינו שזכינו להגיע לפה? איך יכול להיות שאנחנו נבחרנו לקחת חלק בדבר המדהים הזה? זו זכות".
שליחים של שייכות
לא רק חזון יישוב הארץ או חיזוק ההתיישבות היהודית מוציאים משפחות מביתם וממבצרם. עם הרב יהושע (37) והרבנית מלכי (34) אסולין אני משוחחת ממקום מושבם ביוהנסבורג, דרום אפריקה, לשם עברו לפני תשעה חודשים יחד עם ארבעת ילדיהם במטרה לשמש שליחים ציוניים בקהילת המזרחי בעיר למשך שנה וחצי.
הכול התחיל בתוכנית 'מנהיגות תורנית' של מכון ארץ חמדה בירושלים, שם הוכשר הרב יהושע במשך חמש שנים אינטנסיביות לתפקידו כרב קהילה. גם נשות הרבנים זכו להכשרה הכוללת הדרכת כלות, ייעוץ זוגי והשתלמויות מגוונות.
בקהילות היהודיות־ציוניות בחו"ל יש מחסור חמור ברבנים ציוניים, מסביר הרב יהושע את הרעיון שעומד מאחורי התוכנית, אותו רעיון שהוביל את משפחתם לשליחות של ארבע שנים במלבורן שבאוסטרליה. בשנה שעברה, כשתכננו את חזרתם ארצה משם, שיחת טלפון מפתיעה מדרום אפריקה טרפה מחדש את הקלפים. "היינו עסוקים עד מעל לראש בחזרה לארץ", משתפת מלכי, "אך אנשי קהילת המזרחי ביקשו שנגיע אליהם לשליחות ביוהנסבורג, כיוון שהקהילה נמצאת במצב לא פשוט עקב הקורונה, והצורך בשליחים עצום. לאחר ימים ולילות רבים של מחשבה ולבטים, החלטנו להגיע".
לפני המעבר לדרום אפריקה חזרה משפחת אסולין לביקור מולדת, שהיה אמור להימשך כשישה שבועות. לבסוף, בשל עיכוב בקבלת הוויזה, שהייתם בישראל נמשכה חודשים מספר. דווקא בשהייה הלכאורה ארעית הזו התחדד למלכי ההבדל שבין מושבם בנכר לישיבתם בארץ. "היינו בישראל חמישה חדשים על מזוודות וגלגלים ובכל זאת הרגשנו בבית. ביוהנסבורג אנחנו גרים בבית גדול ומרווח, אבל עמוק בפנים אנו מבינים שזו דירת עראי. השהות כאן היא עוד פרק בספר ההיסטוריה המשפחתי שלנו".
מה בכל זאת עוזר לכם להרגיש בבית?
מלכי: "הלכידות המשפחתית. המרחק מהמשפחה המורחבת קשה מצד אחד, אך מצד שני נוצר זמן איכות יקר למשפחה הגרעינית. הקן הפרטי שלנו מקבל מקום מרכזי ומשמעותי והופך למרכז הכובד המשפחתי. עבור הילדים שלנו הבית הוא אנחנו, ההורים. רגע לפני הטיסה ליוהנסבורג שאלתי את עמיחי, הבכור שלנו בן ה־12, איך הוא מרגיש לקראת היציאה לפרק חדש בחיינו. הוא ענה בפשטות: אני מחכה ומצפה לחוויות החדשות. מבחינתו ההורים הם הכתפיים ומקור היציבות, ולכן גם בארץ חדשה הוא לא מרגיש תלוש".
הרב יהושע מוסיף: "זה נכון לא רק לילדים. גם עבורי הבית אינו הקירות אלא האנשים, אם מלכי והילדים פה אז זה בית. כמובן שמעבר לכך אנחנו משקיעים במקום ומשתדלים שיהיה נעים לחיות בו, וזה יוצר תחושה של בית למרות שהוא זמני".
עבודתם של הרב יהושע ומלכי היא עבודת קודש, ואני מתפעלת ממה שהשניים הספיקו לבנות בזמן מועט כל כך. הם משמשים כרב והרבנית של הקהילה הצעירה שחבריה בני ובנות 35-25, חלקם סטודנטים. "אנחנו מנסים למעשה להביא את הדור החדש של קהילת המזרחי וליצור אצלם שייכות אמיתית לקהילה. המציאות פה שונה דרמטית מהארץ. כדי לסבר את האוזן, גם בחור שהגיע לארץ אחרי תיכון ולמד שנתיים בישיבה טובה, ובגיל עשרים הוא נחשב 'דוס' ותורני – אין שום ערובה לכך שלא יתחתן עם גויה שפגש באוניברסיטה כמה שנים מאוחר יותר", מתאר הרב יהושע.
"השייכות של החבר'ה הצעירים לקהילה היהודית היא קריטית כדי לשמור עליהם כחלק מעם ישראל. אדם צריך שייכות", מדגיש הרב, "ואם הוא לא שייך לכאן, הוא ימצא שייכות במקום אחר".
במוצאי חג הפסח האחרון, כיאה למרוקאים אמיתיים, פתחו משפחת אסולין את ביתם לחגיגות המימונה. ההצלחה המסחררת והנוכחות המרשימה העידו יותר מכול על תחושת השייכות שהם השכילו ליצור בקרב יהודי הקהילה, שחייהם היהודיים הם בבחינת דירת עראי הדורשת כל הזמן מאמץ ושמירה.
"במימונה הבנו בכמה לבבות הצלחנו לגעת. עשינו חפלה מרוקאית אמיתית עם מופלטות כמיטב המסורת וביד רחבה. בדרך כלל בחו"ל אנשים מגיעים לאירוע לפי השתייכות חברתית, מעגל חברים, קבוצת גיל וכיוצא בזה. למימונה שלנו הגיעו כשלוש מאות איש מקבוצות גיל וממעגלים חברתיים שונים – דבר לא רגיל וממש לא מובן מאליו", מספרת מלכי בהתרגשות.
הכתבה המלאה בגליון תשרי של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
צילום: משפחת שליסל- דניאל מליחי, משפחת דרור- ללא קרדיט.
קרדיט: עדי בן ישי
איור: נעמה להב