לא קשה לזהות אותה כשהיא נכנסת לבית הקפה. התלתלים הרכים והעיניים הכחולות הם סימן ההיכר שלה, וגם כשהיא חפה מאיפור היא זוהרת בחיוכה הגדול.
אנחנו מתיישבות לקפה קר בבית קפה קטן בגני תקווה, עיר מגוריה בשנים האחרונות, ומפעם לפעם עוצרים אותם אנשים לבקש ממנה סלפי, לספר לה כמה הם אוהבים את השירים שלה (ואף להדגים בקולי קולות), ולומר לה שוב ושוב כמה שהיא "פשוט חמודה!"
זה טייטל שמלווה אותך הרבה שנים, החמודה הזה.
"נכון, היו תקופות שזה הפריע לי, רציתי שידעו שאני גם עוד דברים, לא רק חמודה", היא מחייכת, "אבל עם הזמן שחררתי מזה".
רוני דלומי, בת 32, היא כבר לא רק זמרת חמודה. היא זמרת־יוצרת ושחקנית לילדים, נוער ומבוגרים. השם שלה מתחבר מיד עם שירים מוכרים שהשתרשו בפלייליסט הישראלי כמו 'תן', 'סתם שני אנשים' ו'איש של לילה', וקל לשכוח שהאומנית המוערכת, שמופיעה ערב־ערב על במות בכל הארץ, הייתה פעם נערה אלמונית תכולת עיניים שרק רצתה לשיר.
היא התפרסמה לראשונה באודישנים ל'כוכב נולד', תוכנית הכישרונות הפופולרית שהוציאה כוכבים רבים לתעשיית המוזיקה הישראלית. בעונה השביעית, אחרי שהתוכנית כבר ידעה כוכבים כמו נינט טייב, שירי מימון, והראל סקעת, חיפשו את הכוכב הבא שיגיע גם עם תום מסוים, אולי אפילו אנדרדוגיות, והיא שבתה את לב השופטים ואחר כך גם את הקהל עד שהגיעה לניצחון.
עדיין מתייחסים היום לעובדה שאת יוצאת ריאליטי?
"כוכב נולד לא היה ריאליטי במובן של יחסים ודינמיקות חברתיות, אלא תוכנית שמבוססת על יכולות. לא הרגשתי שזה טיקט לא טוב או ששופטים אותי לפי זה, ועדיין לאורך הדרך חובת ההוכחה הייתה עליי. יש לי הרבה תודה למקום הזה, ועל ההזדמנות שניתנה לי. אני לא מתכחשת לזה וזה אף פעם לא היה מכשול בשבילי".
יוצרת בקצב
היא נולדה בבאר שבע וגדלה ביישוב עומר שבדרום, הבת השלישית והצעירה אחרי שני בנים. העובדה שרצתה להיות זמרת ולהופיע על במות, היא אומרת, לא הפתיעה אף אחד בסביבתה.
"תמיד שרתי והופעתי מגיל קטן, כולם ידעו שאני רוצה להיות זמרת", היא נזכרת, "כשהתקשרו להזמין אותי לאודישנים של כוכב נולד לא רציתי ללכת בהתחלה, ואבא שלי אמר לי: לכי רק בשביל החוויה. עברתי את האודישנים הראשונים וויתרתי. ממש שלחתי פקס וכתבתי שאני מסירה את מועמדותי. ביום האחרון של האודישנים התקשרו אליי ושאלו אותי: את בטוחה? זאת ההזדמנות האחרונה. החלטתי שאני הולכת על זה, פותחת את הדלת הזאת ומאפשרת לדברים לקרות".
12 שנה אחרי שניצחה בגמר, היא עדיין על הבמות, ועושה גם וגם וגם. היא כותבת, שרה, רוקדת, משחקת וחיה את היצירה במלוא העוצמה.
הדרך שלה נסללה לאט ובעקביות עם עוד שיר, עוד הצגה ועוד סדרה, עד להיטמעות מלאה במיינסטרים. את הקצב, מהיר או רגוע יותר בתקופות מסוימות – היא זו שמכתיבה.
"אני מרגישה שהתמזל מזלי ואני עם אותו מנהל מאז כוכב נולד, שהלך איתי יד ביד. הכרנו תוך כדי העונה, עם זכייה שלא הייתה מובנת מאליה. הוא רצה להיות איתי לפני שמישהו חשב שאגיע לאן שהוא, וזה נתן לי המון ביטחון. אני עדיין בטדי הפקות, גם מאז כוכב נולד, ויש איתי צוות – אבל הרצון ליצור והקצב בוער לי יותר מכולם. התשוקה מגיעה ממני וזה המנוע הכי בריא.
"בשנה האחרונה התחלתי קצת לשחרר מהכתיבה, והיה לי דיון עם עצמי מתי לבצע שירים שלא שלי זה נותן לי לפרוח, ומתי זה מגביל אותי. לפעמים אני תוהה אם זה יתרון או חיסרון. כי זמר יוצר ממוקד בזה, ולפעמים אני עושה גם וגם, וזה מדהים. זה נותן מקום ליצירתיות, שלוקחים קצת מפה וקצת מפה. אני בעד, זה צריך להרגיש מדויק".
בימים אלו הלו"ז שלה מתחלק בין מוזיקה, הופעות ותיאטרון, כשהיא מופיעה במקביל במחזמר האהוב 'בוסתן ספרדי' בתיאטרון הבימה (לצד חני נחמיאס, טל מוסרי, משה אשכנזי ועוד), 'לילות ברודווי', גם הוא מחזמר של הבימה, ובחזרות ל'ג'ולי', הצגה חדשה שתעלה בקרוב המבוססת על המחזה 'העלמה יוליה'. היא כיכבה בתפקידים ראשיים במחזות זמר כמו 'ינטל', 'השנה היפה בחיי' ו'עלובי החיים', וגם בסדרת הטלוויזיה 'שישה אפסים' (כאן 11) שם גילמה את איילת, מנחת סדנה לזוכים בפרס כספי גדול, שבה מחויבים הזוכים לעבור תהליך של הכנה לחיים ורק אז יקבלו את הכסף ויתחילו את חייהם כמיליונרים. מיד אחרי הצלחת הסדרה הודיעו בהפקתה על חידוש לעונה השנייה שתצא בשנה הבאה. בנוסף לכך ממשיכה דלומי להופיע ברחבי הארץ עם השירים שלה ועובדת על שירים חדשים שיֵצאו לאוויר העולם.
בתיאטרון היא נכנסה לנעליהן של דמויות רבות, בהן דמותה של אפונין שובת הלב במחזמר 'עלובי החיים'. היא מספרת כי תהליך המיון לתפקיד היה ארוך מאוד, וכלל לדבריה לא פחות משמונה (!) אודישנים שהיו צריכים לאשר גם מול ההפקה בחו"ל, עד שקיבלה את התפקיד המיוחל. הצגה נוספת שהטביעה בה חותם הייתה 'סימני דרך', בה גילמה את דמותה של נעמי שמר הצעירה בהצגה המגוללת את סיפור חייה של המשוררת הלאומית. הצגה שעלתה 360 פעמים ועוררה הדים רבים.
צילום הדר אלחייק
הקורא בקפה
דלומי נשואה לאלון וייסמן, רופא עיניים במקצועו, והם יחד מאז שהייתה בת 19 ועד היום. סיפור ההיכרות שלהם מתוק ותואם לאופייה הלא מצועצע. "עברתי יום אחד ברחוב בתל אביב, והוא ישב לשתות קפה עם אחיות שלו", היא משחזרת בחיוך, ממרחק השנים. "הוא לא הכיר אותי אבל שם לב אליי. זה היה שנה אחרי 'כוכב'. אחיות שלו אמרו לו: אתה לא מכיר אותה? היא זמרת, תקום אחריה. אבל הוא התבייש. וכשהוא קם כבר לא הייתי".
אבל הרושם הראשוני לא נמחה לו מהראש, ותקופה קצרה לאחר מכן, כשהיא הופיעה בפסטיגל, הוא פנה לאחת הלולייניות שאותה הכיר וביקש שתחבר ביניהם. "היא שידכה בינינו. הוא היה אז בן 24, אני בת 19, חסרת ניסיון לחלוטין. סיימנו דייט ראשון וחשבתי שאני קטנה עליו, שאני בטח ילדה והוא מחפש אישה. באותו לילה חלמתי עליו ואמרתי לעצמי שאיזה באסה שאני כזאת, שלא מבינה את חוקי המשחק של הדייטים, שפשוט אין לי את זה בלדעת מה להגיד ולהתקשר או לא להתקשר. ואז הוא התקשר, וזהו. מאז אנחנו ביחד. אני מרגישה שהתמזל מזלי".
אתם מגיעים מתחומים שונים מאוד. איך זה להיות בזוגיות עם מישהו שלא מגיע מהתחום שלך, מהבמה ומהאומנות?
"לי זה טוב שהוא לא מהתעשייה. אני מכירה הרבה זוגות ששניהם כן וזה טוב להם, אבל לי זה טוב ככה. אהבתי את זה שהוא לא מהתחום שלי ומגיע מתחום שונה לגמרי. אהבתי לדבר איתו על דברים אחרים, זה כמו מסאז' למוח מבחינתי. כל אחד מאיתנו נותן לשני משהו, וזה נותן לי גם פרספקטיבה אחרת על החיים".
בשנה האחרונה היא ילדה את בתם הבכורה, דני אביגיל, והעיניים שלה מוארות כשהיא מדברת עליה. כמו כל אמא טיפוסית, היא לא מהססת להראות תמונות ממיסות שלה מגלריית הטלפון. האימהות, היא אומרת, שינתה אותה לחלוטין.
"נורא פחדתי להיות אמא", היא מודה בכנות, "פחדתי שלא אהיה אמא טובה, ואני עדיין מפחדת. אבל אני מתרגלת. כל יום שעובר עם דני אני מסתכלת ולא מאמינה שקרה לי הדבר המדהים הזה. כל כך הכינו אותי להורמונים וכמה זה קשה שלא הייתי מוכנה ומודעת לתגמול, לכמה שזה מדהים".
"היום מנסים לנרמל מאוד את הקושי, לספר על הקשיים לפני ואחרי הלידה, וזה מבורך", היא מחדדת, "חד־משמעית, זה נורא קשה כשיש לחץ על האמא לשמוח כשבפנים היא מרגישה אחרת. חשוב לדבר על הקושי, אבל כל כך הכינו אותי שיש רגשות אחרים שכבר לא ידעתי על הרגשות הראשוניים, ואני מופתעת לטובה. האימהות שינתה אותי לחלוטין. משהו נפתח בי. יש בי יותר יכולת להבחין בין עיקר לטפל, הפניות שלי מתחלקת אחרת. ממש חיכיתי לילדה הזאת, ואיזה כיף שהיא הגיעה. הנשמה שלי מתרחבת כל יום".
אחד האתגרים שהיו לה במהלך הדרך אל הילדה הזאת הוא שמירת היריון שהגיעה במפתיע. כשהיא מופיעה בכמה הצגות והופעות במקביל, יום אחד נאלצה בהוראת הרופאים לצאת לשמירת היריון, להפסיק לעבוד לחלוטין וכן להפסיק לנוע ולעשות ספורט ("גם לעשות כלים"), ואף נאסר עליה לשיר.
"זה היה מאתגר מאוד. לקח לי זמן לחזור אחרי הלידה, ובשלב מסוים זה גם יצר אצלי גם קצת בהלה, של איך אחזור לגוף שלי ולרקוד אחר כך. אבל גם תוך כדי ההפסקה הייתה לי תחושת ביטחון, שהכלים שרכשתי הם שלי, ואני אשתמש בהם כשאוכל תוך כדי. כשחזרתי אכן לקח לי זמן להתניע את הגוף ולחזור לכושר שהיה לי. זה קצת הבהיל אותי, אבל בסוף יש בזה גם משהו חשוב, זה חיבר אותי מחדש להכול. חיבר אותי מחדש ליכולות שלי, להבין מאיפה ואיך ולמה לעשות את זה, זה גרם לי לקפיצת גדילה משלי".
את מרגישה שהאימהות שינתה משהו ביצירה שלך?
"יש אצלי תמיד את החיפוש הזה של מי אני היום. אני מנסה לדייק את הקול הזה מבחינה מוזיקלית, ועדיין מחפשת את הביטוי של זה, וכן, זה מאוד מפעיל אותי. אני לא אוהבת לכתוב סתם. עכשיו אני מרגישה שקורה לי משהו. זה גם להיות אמא בתקופת מלחמה, אז אני לא יודעת אם זה האימהות או המלחמה, או השילוב ביניהם. אני עוד לא יודעת, ואני מרגישה שאנחנו עוד לא יודעים. אני כן מרגישה צורך לחיות את הרגע. לחגוג כל רגע. כל אחד מהדברים האלה, להבדיל, האימהות והמלחמה – מובילים למסקנה על כוחו של הרגע הזה, ליהנות מהכאן ועכשיו. ליהנות מדני, ליהנות מאלון, מהדברים הפשוטים, וגם מהדברים הלא פשוטים".
שרק תחזור
מאז פרצה המלחמה משהו נשבר בכולנו. הפצע המדמם שנפער בשמחת תורה שינה משהו בכולם, ואומנים רבים ניסו לתרום את חלקם ולתת מעט נחמה בימים הקשים. אחד משירי המלחמה הכי מזוהים עם התקופה הזאת הוא השיר 'תחזור' מתוך הפרויקט של עידן רייכל, שאותו כתבו והלחינו עידן רייכל ואבי אוחיון, בביצועה של דלומי. השיר, שמפלח את הלב במילותיו ובקולה המהפנט, הוקדש מראשית המלחמה לחטופים המוחזקים בשבי חמאס – אך בכלל נכתב והוקלט הרבה לפני המלחמה, כך מגלה לי דלומי.
"'תחזור' הוא שיר שנכתב והיה מוכן לאלבום של רייכל. כשהזמינו אותי לשיר אותו הייתי בהיריון ועדיין לא סיפרנו. אמא של אלון נפטרה, ובמהלך השבעה גיליתי שאני בהיריון. כשבאתי לסשן אצל אבי אוחיון והוא ורייכל השמיעו לי את השיר, אמרתי לעצמי: וואו, כל כך רצינו לספר לה שאני בהיריון, ומשם שרתי את זה. מתוך המקום האישי שלי שרציתי לספר לחמותי שאני בהיריון. זה היה סשן קצר, כמעט וואן־טייק, והוצאנו את זה ככה, בהקלטה הראשונית, זה היה אינסטינקטיבי. זה היה קול של רגע אחר בזמן אחר, וזה פשוט קרה, ועבד".
גם השיר 'תחזור' וגם 'שלחי אותו' הפכו להמנונים של ימי זיכרון לאומיים. את מרגישה שליחות ביצירה שלך?
"שני הסיפורים של שני השירים גדולים ממני. גם 'שלחי אותו', בפרויקט של גלי צה"ל ('עוד מעט נהפוך לשיר', ט"ב) וגם ב'תחזור', משהו שם פשוט הסתנכרן, משהו גדול ממני. אני לוקחת בשתי ידיים את העניין הזה של להיות קול של משהו, של רגע בזמן, אני נותנת לזה להיות. אני חושבת שאנחנו כל כך מורכבים, וכולנו כל כך מחוברים למציאות הזאת. אני מרגישה כל כך מחוברת למקום שאני חיה בו, והלוואי שלא היינו צריכים את השירים האלה, הלוואי שהם לא היו מצליחים כי לא היה בהם צורך.
"אני מנסה כל הזמן לדייק עם עצמי מה התפקיד של המוזיקה עם כל מה שקורה בארץ שלנו", היא משתפת, "אבל אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי כמה השיר הזה או הזה השפיע עליהם או חיזק אותם, ואז אני מאמינה שכן. שיש פה שליחות. אני יודעת שהמוזיקה חשובה, ולפעמים אני מרגישה שהיא משמעותית כשאני שרה בתקופה הזאת. אני שואלת את עצמי תמיד אם אני מספיק משמעותית. אני מקווה שכן".
"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד יתקיים ביום שלישי | 17.09 | בבנייני האומה בירושלים- כרטיסים אחרונים
מתוך גיליון אלול תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן