קוראים לזה אישה

לפני כמה שנים הייתי חלק מקבוצת טיפול בפסיכודרמה.
כולנו עם רקע של אלימות במשפחה. חלק מבית ההורים, וחלק לצערי היו בזוגיות כזו.

בכל תחילת מפגש, כל אחת מאיתנו, כולל נשות הצוות, אמרה במילה או שתיים איך היא הגיעה היום. באחת הפעמים, באופן לא מתוכנן,דיברנו במזג אוויר.
זה נגע בי עמוק.

יכולנו להניח ככה בלי להתנצל
שעכשיו מעונן
ואצל ההיא סוער
אחת הרגישה את הרוחות והגלים השוצפים
ואחת הגיעה עם יום סגרירי בלב.

מה היה כ"כ מיוחד בשפה הזו שם באותו חדר טיפולים? שהיה אפשר.
היה אפשר להניח לב שבור.
רסיסים שמפוזרים ואף אחד לא עומד מנגד בשילוב ידיים ובמבט שאומר "די מספיק. עכשיו לאסוף את השברים, מספיק להתפזר."

יכולנו להניח את רגעי הקושי שלנו, את הפצעים המדממים נטולי התחבושת המתאימה.
להניח פחדים
לשתף בתחושת חידלון שזר לא יבין אותה.
בחיי, זר לא יבין.

בתקופה האחרונה מספרות לי יותר ויותר נשים, שהן חוות את הפער הרגשי בינן לבין בן זוגן. אותו איש איתו הן חולקות חיים משותפים. אותו אחד איתו היא עמדה מתחת לחופה עם אהבה גדולה בלב ותפילה בשתי הידיים, שהקשר הזה יצלח.
האישה מרגישה את מצבי הרוח, כעננים בשמים.
הגבר מחפש לו מקלט.

אני מצטטת פה 4 נשים שדיברו איתי לאחרונה:

"אני לא בנוי לרכבות הרים הרגשיות האלה"

"משהו פה לא תקין"

"מתי זה נגמר פרץ הרגשות הזה?"

"אין מצב שכל החודש את מסתובבת סביב הורמונים! לפני. אחרי. תוך כדי."

"תתאפסי על עצמך. חלאס!"

"אני פשוט רוצה שגרה! זה הכל."

מוצאים את עצמכם בחלק מהמשפטים שנאמרו פה? זה לא סתם.

הפערים הרגשיים בין עולם הגברים לעולם הנשים- גדולים אובייקטיבית.
ולפני כל פתרון ודרך כדי לקצר את המרחק בין הגשרים שנמתחו בינהם, קודם כל רק להניח פה את זה.
שאת נורמלית.
פשוט קוראים לזה אישה.