האמת היא
שהכי קל לי לעשות לבד, הכל.
את הקניות ואת הפיזור של כל דבר למקום
לשטוף כלים ולפנות אותם למקום
לכבס,לתלות או לשים במייבש
לקפל ולשים במקום.
אני אוספת צעצועים מהרצפה בצורה ממוקדת, בלי הסחות דעת ובקצב משתנה
אני עורכת שולחן מדהים
וגם מפנה כל דבר למקום שלו.
הכי קל לי להיכנס לחדר ילדים ולהרים את כל מה שיש על הרצפה,
בגדים לכביסה
הכי מהיר לי להרים חפצים שנפלו.
ואני מכינה את הבית לשטיפה
מושלם
לא כדי לעוף על עצמי, אלא כדי לשתף אתכם שזה באמת הכי קל לי לבד.
אני אוהבת את איך שאני שוטפת כלים
ואני אוהבת שהבגדים בארון נמצאים בערימות הנכונות שלהם
אבל אני מבינה כאמא, שאם אני רוצה לאפשר לילדים שלי לגדול בנפש,
אני מחוייבת להכניס אותם כשותפים למה שקורה בבית.
לאפשר להם לשטוף איתי רצפה
לא להרים במקומם דברים שלהם.
זו דרך מצויינת לומר להם עם ובלי מילים
אתם מסוגלים.
אני מאמינה בכם.
זה דורש נשימה עמוקה
וסבלנות אמיתית
כי ילדים כמו ילדים, יש להם עוד כמה דברים בראש
חוץ מלסדר אחריהם משחקים, בגדים או את הצלחות מארוחת הצהריים.
אני קוראת לילדים שלי לחתוך ירקות לארוחת הערב
ולערוך שולחן לארוחת צהריים, ערב ולסעודות שבת.
הם שותפים לבישולים לשבת.
ברור שאני עושה מאמץ גדול שזה יהיה להם עם חוויה נעימה, ולפעמים, כשלא בא להם עכשיו לקלף גזרים וקישואים ושאר מטעמים, אני אומרת להם שאני מבינה אבל כרגע יש לנו זכות להכין שבת ולהם יש זכות להיות שותפים.
מתי שהוא, אני מאמינה שזה מחלחל.
לפעמים כשבעלי אומר לי "עזבי, אני לוקח את הכביסה ומפנה אחריהם את השולחן"
אני משתפת אותו שזה לא לטובתם, וגם לא לטובתנו.
אנחנו מאמינים שהם צריכים להיות שותפים
זה מגדיל את היכולת והאמונה שלהם בעצמם.
ואם נעשה במקומם, הם ילמדו לוותר לעצמם.
אז אנחנו נושמים עמוק עמוק ועוד פעם אחת עמוק
ומשאירים להם את מה שנכון בעיננו.
בתוך כל גבול, יש יציאה מהגבול.
אנחנו לא פריקים בלי הכרה.
המטרה שלנו זה להטמיע בהם לאורך זמן
מה שאומר שרוב הזמן, או לפחות יותר מחצי הזמן,
הם באמת שותפים ואנחנו עובדים על מידת הסבלנות.
ולפעמים, אנחנו מרפים.
או לא מבקשים או מבקשים ומבינים שלא תבוא מהם היום הישועה, ואז עושים בעצמינו.
זה באמת חולש על כל תחומי החיים
וכשאני רואה אותם עושים את חלק מהדברים מעצמם,
אני מחייכת לעצמי ויודעת,
שיש שכר לפעולתינו.