"זו סכנת נפשות, אני אומרת לך. אני לא יכולה לעשות את זה ללב שלי. ללב היקר, החד פעמי, העדין והטוב. כבר קרה לי בעבר שנתתי את כל כולי. הרגשתי איך הפרח החושש שבפנים לאט לאט נהיה בטוח, נפתח עלה אחר עלה ולפתע נרמס ברגל גסה. את יודעת כמה עלי כותרת נמעכו אצלי במהלך השנים שאני חיה בעולם הזה? בקצב הזה, מה יישאר ממני? אני לא יכולה להסתכן שוב.
מה זאת אומרת ללכת על כל הקופה? השתגעת? זה אומר להתמסר, להתחבר ולהגיד: עכשיו אני כאן! עכשיו אני עושה את מה שאני מבינה, בוחרת ויודעת לנכון. את אומרת שאני צריכה ללכת על זה? מה עם קצת רצינות
ושיקול דעת? לעשות בלי לחשב כמה צעדים קדימה, בלי לתכנן ולשאול מה יהיה אם זה לא יצליח, ככה פשוט, נעשה ונשמע? ומה אם לא אעמוד בציפיות וכל ההבטחות היפות יתמוססו? ערפילי טוהר ייהפכו לחושך סמיך, ומה שהיה שלם יתנפץ לרסיסים. לוחות ליבי, לב העולם, איך אפשר להמר עליהם בצורה כזאת? עדיף שלא וזהו".

שובה של הקטנה

לאחר כמה שנים שבהן הנחתי את היצירה החדשה בצד, בשנה שעברה הרגשתי לפתע שאני רוצה להקליט אלבום.
אבל יחד עם הרצון התעוררו מיד מיליון חששות ופחדים, "ומה אם זה לא ילך?".
בחרתי להקשיב לשליחים, לעצות, ובעיקר לכיוון עמוק בפנים. החלטתי לעשות את הצעד בדרך שונה מזו שהכרתי ופעלתי עד עכשיו. במהלך שמונת חודשי העבודה שבהם הקלטתי את האלבום, ואף לאחר ההקלטות, אהבתי את התוצאה שנוצרה. אהבתי את הכנות ואת הרגעים שהצלחנו ללכוד. אך ככל שהתקרב זמן צאת האלבום לאור, פתאום התגלו לי חסרונותיו והתחלתי לשמוע את כל הזיופים והטעויות.

עצרתי ואמרתי לעצמי: ממה את מפחדת, מזה שיראו שאת לא שלמה? הרי זה בדיוק מה שרצית, לתת משהו אמיתי. תאספי את האומץ שלך, תעמדי מול הקולות המנמיכים שאת שומעת ותגידי להם: זה מה יש!
היפה – יפה, הטוב – טוב, והשבור והחסר – יקרים מאוד. הרי כל אלה מעידים על כל מה שעשיתי, אני הקטנה. לא מלאך ולא שרף ולא שליח. אני, שביקשתי להיות שלמה, ועדיין מדי פעם מוצאת את עצמי בחלקים מפורקים, מפוזרים על הרצפה.

ללכת על זה

רבים מעם ישראל לא היו בחטא העגל ולא ראו את הלוחות שבורים. ליתר דיוק, אלו שלא השתתפו בחטא היו פי ארבעה מאלו שכן. למה? מכיוון שהם לא יצאו ממצרים. הם העדיפו את חיי העבדות עם ידיעה ברורה היכן הבית, ואיפה אפשר למצוא את הבצלים והאבטיחים הכי טובים בשוק. מספיק עם הרעיונות הטיפשיים של
חירות ואמונה. לכן הם לא ראו את הלוחות שבורים. הם לא ראו גם את הקולות, את הברקים ואת ההר עשן. לא נקשרו כתרים לראשם והם לא שמעו את הקול מפלח את ליבם "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הם בחרו להישאר שם, בבית העבדים.
הם לא יהיו חלק מהמתלוננים, הזועמים, מחרחרי המריבות. הם לא ישתו מים מרים שהפכו מתוקים ולא ילקטו מן ביום הראשון, ומאז בכל בוקר. הם לא ילכו ארבעים שנה בחוסר ודאות במדבר הנורא, אבל גם לא יחוו לעולם עמוד אש ועמוד ענן וים נקרע ומשכן. ולא ירגישו את השכינה.
כי ככה זה, רק כשיוצאים ו"הולכים על זה" – דברים קורים. חלקם פשוטים, חלקם מופלאים ומעבר לכל מה שדמיינו, וחלקם נשברים לתהומות ולרסיסים. ומתוך השבר מתגלה הצעד הבא, הדבר שלא יכולתי להגיע אליו לפני כן. הלוחות השבורים, יחד עם הלוחות השניים, פועמים אצלי בארון הברית אשר בקודש הקודשים של הלב שלי.
הם אומרים: עדיף חסר וחי, משלם שלא קורה לעולם.