מבצעים צבאיים, סבבי הסלמה, פיגועים וירי רקטות מותירים לא מעט ישראלים עם חוויות קשות המשפיעות על התפקוד היום יומי שלהם. בשנים האחרונות עולה המודעות לבריאות הנפש ולתופעות פוסט טראומתיות הנגרמות כתוצאה מאירועים ביטחוניים. כיצד מתפתחת פוסט טראומה? מדוע מענה נפשי מיידי הוא קריטי? והאם אפשר לטפל גם אחרי שנים רבות? פרוייקט מיוחד

 

 

 

 

 

 

השגרה במדינת ישראל מופרת תדיר. מבצעים צבאיים אחת לכמה שנים, ניסיונות פיגועים על בסיס קבוע וירי טילים שלעולם לא נפסק לגמרי באזור הדרום. אנחנו חיים במדינה מוכת טרור, ואף שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אנחנו שואלים: האם הוא מסוגל להביט לפחד בעיניים?

לעיתים נדמה כי בשם השמירה על החוסן הלאומי הדחקנו את הקשיים וההתמודדויות שלנו ושל הסובבים אותנו. חיים בינינו אנשים הנושאים בגופם ובנפשם צלקות כתוצאה מאירועי טרור, אנשים החווים פוסט טראומה בשלבים שונים בחייהם ושגרת היום יום שלהם לעיתים משובשת ומאתגרת. 

נראה שהתרגלנו לחיות את הסיסמאות הגדולות, ושכחנו להישיר מבט אל הפצע, אל המוגלה, אל הכאב. דווקא בימים של אבלות על החורבן ראוי שנביט אל החורבן שבתוכנו, כעם וכיחידים. אולי אחרי שנפסיק להדחיק ולהשתיק, נצליח גם לשים סוף למציאות הביטחונית הבלתי הגיונית שבה אנו חיים.

 

דור ראשון לטראומה 

מיכל דדון היא רק בת 33 אך מרגישה שעברה כבר מסע של חיים שלמים. היא נולדה וגדלה בשדרות לפני שלושה עשורים וחוותה ילדות שקטה בעיירה החמה והמשפחתית. עד היום היא מתגוררת בעיר עם בעלה נריה ושלושת ילדיהם, ומנהלת את תחום המצוינות בעירייה.   

כשהיא מספרת לי את סיפורה האישי, המילים זורמות ממנה בשטף, ואני היא זו שצריכה מדי פעם לעצור ולנשום אוויר מלוא ריאותיי. "באפריל 2001, כשהייתי בת 11, נפל הקסאם הראשון בשדרות". היא משחזרת. "בהתחלה לא ייחסנו לכך יותר מדי משמעות, כל עוד אף אחד לא נפגע חשבנו שעוד מעט זה ייגמר. כשהתדירות של הטילים עלתה וכשאנשים החלו להיפצע ולהיהרג – הרגשנו שהחיים שלנו הם רולטה רוסית. באותו זמן לא היו אזעקות וגם לא מיגוניות. היינו הולכים ברחוב וטילים היו פשוט נוחתים".

במוצאי שבת של ינואר 2005 השתנו חייה של דדון, אז בת 15. "בשבת נפלו המון טילים. היינו בפעילות סניפית ובסיומה התחלתי לצעוד עם חברים, בהם אלה אבוקסיס הי"ד, לכיוון הבית שלי. כמאה מטרים לפני הבית הופעלה ההתרעה של 'שחר אדום', כפי שהיא נקראה אז. לא הייתה מודעות כמו היום לסכנה. אפילו לא נשכבתי על הרצפה".

את מה שקרה אחר כך מספרת דדון בקול סדוק מעט. "שמעתי בום והכל היה שחור, עפתי למרחק של כמה מטרים. קמתי, ארכו לי כמה שניות להתאושש, והתחלתי ללכת לכיוון אלה. ראיתי אותה עדיין עומדת, מגוננת על אחיה. באותו רגע כבר התחיל מנגנון ההדחקה שלי לעבוד. חשבתי לעצמי 'כולם בסדר, נלך הביתה'". 

אלה ומיכל לא חזרו לבתיהן באותו לילה. שתיהן פונו באמבולנסים לבית חולים 'ברזילי' ורסיסים בראשן. "מההלם ומהשוק לא שמתי לב שיש לי דימום בראש וגם לא הבנתי את הסיטואציה. הייתי שם ולא הייתי, חשתי ערפול. אנשים רצו אליי ועצרו לי את הדימום. אבא שלי עלה איתי לאמבולנס והובהלתי לבית החולים". 

מיכל התאשפזה בבית החולים, עברה ניתוחים להוצאת הרסיס וכעבור ימים מספר השתחררה לביתה. אלה, שנפצעה קשה מאוד, נפטרה מפצעיה. על מותה שמעה דדון ברדיו. "בגיל 15 חברה נהרגה לי מול העיניים. הטראומה הזו היא אירוע משנה חיים. כל ההסתכלות שלי על החיים השתנתה, וגם ההתנהגות שלי".

שאטרסטוק

 

לגרש את השדים

סיפורה של דדון חשוף וגלוי, והנכונות שלה לשתף כבר מעידה על חלק מתהליך הריפוי. מנגד יש מקרים מורכבים יותר לחשיפה. כזה הוא סיפורה של חוה, אם לחמישה המתמודדת מתוך מעטה של חשאיות עם תגובות פוסט טראומטיות של ילדיה. לפני 17 שנה הם גורשו מגוש קטיף, ובשנים שקדמו לכך חוו מציאות ביטחונית קשה מאוד. חדירות ליישובים, ירי על הצירים ופצצות מרגמה היו עניין שבשגרה. באירועים הקשים שנצרבו בזיכרון של תושבי המקום היו המטען שהפעיל פצצת מרגמה על אוטובוס הילדים בכפר דרום, רצח בני הזוג דב ורחל קול ורצח בנות משפחת חטואל. 

חוה משתפת אותי בסיפורה, שרק מעט ממנו נחשף כאן. היא נזהרת בלשונה, בוררת את המילים, חוששת לומר פרט שיסגיר את זהותה. לדבריה היא אינה חשה בושה, אך לא רוצה לחשוף את ילדיה, חלקם כבר אבות ואימהות בעצמם.

"אני מכירה כיום לפחות שש נערות בשנות העשרים לחייהן שהן בפוסט טראומה ברמות שונות", פותחת חוה צוהר להתמודדות הבלתי נגמרת של מגורשי גוש קטיף. "אצל חלקן זה התגלה אחרי הנישואין. התופעה רחבה מאוד. צריך להבין שילדינו ספגו לאורך שנים רבות טראומות שגם היום, 17 שנים אחרי, לא עוזבות אותם". 

מה את פוגשת אצל ילדייך כתוצאה מאותן חוויות?

"תגובות פוסט טראומתיות מובהקות. אחת מבנותיי מקבלת כאב בטן וחום גבוה לפני יציאות מהבית למקומות חדשים, גם היום. אחד מבניי היה מקבל התקפי חרדה לפני מצבים של היעדר שליטה. נסיעה בכביש כשאין קליטה, למשל, יכולה להיות ממש טראומתית עבורו".

הילדים שלך טופלו לאורך השנים?

"יש כאלה שטופלו בגיל צעיר, ואצל אלו שלא – הכל יצא בשנות העשרים. המטפלת הנהדרת שליוותה אותנו אמרה לנו שילדים שהיו בני שלוש בזמן הגירוש הם אחת האוכלוסיות הכי פגיעות. הם היו קטנים מדי מכדי לקבל הסבר וגדולים מספיק כדי להבין שמשהו התערער בחייהם. מאז סיפרתי לכמה וכמה אימהות שהילדים בחתך הגיל הזה עלולים להיות פוסט טראומתיים, ולחלקן נפתחו פתאום העיניים להבין שחוסר האיזון הנפשי של ילדיהן הוא למעשה תוצר של חוויות טראומתיות מהעבר".

 

שאטרסטוק

מהיר. קרוב. חזק. 

"טראומה שאיננה פתורה עלולה לגרום לתופעות בריאותיות נרחבות ולבסס הפרעת דחק פוסט טראומתית המכונה PTSD, שהיא מצב נפשי כרוני". קובע ד"ר מיכאל אבולעפיה, פסיכיאטר ילדים ונוער 30 שנה ומנהל 'מכון אבולעפיה לפסיכותרפיה אינטגרטיבית־יהודית'. "פוסט טראומה היא למעשה מצב של ניתוק מעצמי ומחלקים בנפש".

עוד לפני ה"פוסט", שהוא תהליך המשנה, מגדיר ד"ר אבולעפיה מהי טראומה ומהם שלושת הדברים היוצרים אותה: "מהיר מדי, קרוב מדי וחזק מדי".

"טראומה מהירה יכולה להיות תאונת דרכים או טיל שנופל ליד הבית, אך היא גם עשויה להיות חוויה מתמשכת, שהמהירות שלה באה לידי ביטוי באופן שבו היא פרצה לחיינו, שיבשה את הרצף החווייתי ופגמה בו. פגיעה מינית, למשל, היא אירוע שקורה לפתע, שובר את הרצף ומערער את הביטחון".

טראומה קרובה, מבהיר ד"ר אבולעפיה, איננה חייבת להיות קרובה פיזית. "בדור המסכים אדם יכול להכניס את עצמו לחוויה טראומתית דרך סרטים, סדרות או סרטונים שמשקפים מציאות לא בטוחה". ד"ר אבולעפיה קורא לנו להתנזר ממסכים במידת האפשר. "העיקר לשמור על נפשם של הילדים, על הרצף, החוסן והביטחון שלהם".

חוזק הטראומה הוא עניין אינדיבידואלי, מסביר ד"ר אבולעפיה. "הגיע אליי אדם שישן בצימר. הייתה רוח חזקה ונפלה זיקית מהתקרה. מאז הוא לא ישן טוב בלילות. לעומת זאת יש אדם שעבר פגיעה מינית והוא יחווה את זה יחסית בקלות ויחזור לתפקוד מלא".

מה הסימנים המעידים על פוסט טראומה? 

"הסימן הראשון הוא חודרנות: סיוטים, פלשבקים, תמונות החודרות שוב לזיכרון; הסימן השני הוא אי שקט: נדודי שינה, התקפי זעם, רגישות לרעש, מתח; הסימן השלישי הוא הימנעות: הימנעות מיציאה החוצה וממפגש עם אנשים וחוויות".

הטראומה מערערת את הביטחון, וכדי להשיבו מציע ד"ר אבולעפיה שיטת טיפול הנקראת "SE" או בשמה המלא: Somatic Experience. השיטה מבוססת על פסיכותרפיית גוף־נפש שמסייעת למטופלים "לתכנת מחדש" את אינסטינקט ההישרדות הפרימיטיבי ולאפשר תחושה חזקה יותר של חיבור אל הגוף.

לפי פיטר לוין, מפתח השיטה, טראומה אינה יכולה להיפתר בלי שגופנו ימצא דרך לשחרר את הזיכרונות הטראומתיים. "השיטה מאד פשוטה", מרגיע ד"ר אבולעפיה. "אני מאפשר לכל מה שאני מרגיש בגוף ולכל מה שאני חווה – לקרות. למעשה חושפים את האדם בהדרגה לחוויה הטראומתית. לדוגמה: לאדם שעבר תאונה מראים משאית שנעה במהירות, הלב דופק והוא מאפשר לזה לקרות, עד שהלב הדופק נרגע. לאט לאט האדם מחזיר לעצמו את הרצף. באמצעות נשימות מעגליות ופה פתוח הגוף נפרד מהחוויה הטראומתית".

החידוש של ד"ר אבולעפיה הוא ששולחן העבודה הוא הגוף עצמו. "הגוף הוא הרופא הכי טוב. כבולעו כן פולטו. כמו שהחוויה נרשמת, כך הכלים צריכים להיות חווייתיים כדי להוציא את הרשמים מהבשר".

למי שמעוניין להרחיב בנושא וללמוד עוד, ד"ר אבולעפיה ממליץ על הספר 'נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה'. הספר סוקר את תולדות התפתחות התחום, משלב תיאורי מקרה אנושיים ומציע גישה מהפכנית לטיפול בטראומה. 

 

 

איור תמונה ראשית : נעמה להב

הכתבה המלאה בגליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן