לחוות נוף אב"י אני מגיעה בשעת אחר הצהריים של יום קיץ. בשער המערבי של העיר אריאל אני פונה לכביש עפר ומולי שורה בלתי נגמרת של רכבים בעלי לוחית לבנה, תושבי הכפר הערבי הסמוך. אחרי נסיעה של רבע שעה בכביש תלול, מול נוף בראשיתי, אני מגיעה ליעד. 

בחווה המבודדת אני פוגשת את 'השועלות', שאחת מהן, גילוי נאות, היא לא אחרת מהבת שלי, אלומה. 'השועלות' הוא פרויקט חינוכי לנערות בנות 17-16, שעזבו את מקום הלימודים שלהן לטובת התנדבות בחוות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. 

 

בתור מי שחבשה את ספסל הלימודים כל שנות התיכון, אני מודה שלא הבנתי מה השתבש אצל הבת שלי כשהכריזה בסוף כיתה י' שהיא עם האולפנה סיימה. היום, כעבור שנה, אני אם גאה מאוד שמבקשת להעלות על נס את המסגרות הלא קונבנציונליות, אלה שהחיכוך עם החיים עצמם הוא חומר הלימוד העיקרי בהן. אין שם תיאוריות ותזות מופשטות אלא חיי מעשה, יגיעה ועמל. לא כותבים שם עבודות ביוטופ מלומדות, אלא קושרים קשר בלתי אמצעי עם עולם החי והטבע. 

בפרויקט, שפועל בחסות תנועת 'השומר יו״ש', ייפתח השנה המחזור הרביעי. הבנות גרות בדירה יחד עם שתי מדריכות בנות שירות לאומי, וממנה הן יוצאות לחמישה ימי עבודה, כל פעם בחווה אחרת, כדי לנהל ולתפעל את גלי ההמלטות של הכבשים. בכל חווה יש גל המלטות אחת לכמה חודשים, ובכל סבב המלטות נולדים בין 50 ל־200 טלאים.  

העבודה מתבצעת מסביב לשעון, בכל ימות השבוע, ודורשת תשומת לב מלאה למתרחש בדיר. היילוד של הטלאים וההאכלה שלהם, הטיפול התרופתי והחיסונים שהם נזקקים להם, כמו גם הטיפול בכבשים החלשות מההמלטה – כל אלה נמצאים תחת אחריותן של הנערות. 

 

זיהתה את הצורך 

מי שהקימה את פרויקט 'השועלות' ועומדת בראש התוכנית היא הלל בר יוסף (21), סטודנטית למשפטים תושבת תקוע. על אף גילה הצעיר היא פועלת במרץ וחדורה תחושת שליחות. בכיתה י"א עזבה את מוסד הלימודים לטובת התנדבות בחווה, ושנה לאחר מכן פתחה את המחזור הראשון של 'השועלות'. את הלימודים לבחינות הבגרות השלימה בכוחות עצמה. 

הרעיון להקמת המיזם עלה מתוך היכרות עם האתגרים העומדים בפני החוות. "גלי ההמלטה היו בלי ספק החלק הכי קשה בעבודה", מתארת הלל, "זו תקופה שבה הכבשים זקוקות לעזרה צמודה כשיש המלטה, והרבה פעמים זה קורה בשעות הלילה. זה תמיד היה אינטנסיבי ומאתגר מאוד. לרוב בעלי החוות מסביבי היה קשה לעשות את זה לבד, ומצאתי את עצמי קוראת לאחיות ולחברות שיבואו לעזור לי. הבנתי שזה דורש המון משאבים וכוח אדם שלא תמיד קיים, אז החלטתי להקים צוות מקצועי".

הערך שהוביל אותה מאז ועד היום הוא השותפות במאבק על שטחי הארץ ועזרה לחוואים שמובילים את המשימה הזאת. בנוסף למפעל ההתיישבותי, רואה הלל בפרויקט מפעל חינוכי בעל ערך בשביל הבנות, שלומדות להיות עצמאיות וחברות טובות.  

"כל נערה שמגיעה לשועלות לומדת לדחוף את עצמה בידיים שלה, להחליט מה טוב לה, ולהתמסר למשהו גדול ממנה. כל זה קורה באופן עצמאי, עם המון בחירה חופשית. הבנות לומדות במקביל בפרויקט מניפ"ה לימודים אקסטרניים ומתאמצות להוציא בגרות". 

"בנוסף לכך", היא מספרת, "הן לומדות את ערך החברות. כשנערה נמצאת בהמלטה עם חברה, ושתיהן מגיעות לקצה מבחינה פיזית בגלל העבודה הקשה וחוסר השינה – בדיוק ברגע הזה הן לומדות להיות חברות, להתחשב זו בזו ולעזור זו לזו". 

העבודה הקשה, לדבריה, היא ערך בפני עצמו. "העבודה בונה אצל הבנות חוסן, מגבירה את המוטיבציה שלהן לפעול ומחזקת את תחושת המסוגלות של כל אחת בעיני עצמה". 

עם כל העבודה החשובה, יש מי שיגיד שעדיף שהבנות יישארו בחממה המוגנת של האולפנה.

"המסגרות הקונבנציונליות, כמו שהן מתנהלות היום, לא מתאימות לכל הבנות. ברור לי שיש כאן תופעה רחבה של דור שמחפש יותר משמעות ועשייה. אני לא מכנה את היציאה מהמוסדות כנשירה, כי בעיניי יש כאן חיפוש ורצון אמיתי לצמיחה. הבנות שאני פוגשת מבקשות להיות חלק ממשהו גדול, ואני רואה בכך ברכה". 

צילום נעמה שטרן

יחד עם זאת, הלל מדגישה כי פרויקט 'השועלות' אינו מתאים לכל אחת. "אני מנסה לבחור את הבנות שהפרויקט יצמיח אותן. מהחוויה שלי אני מבינה שיש משהו לא מותאם במסגרות הקיימות, ואני שמחה להציע אלטרנטיבה". לדבריה, הבנות שנמצאות כיום בפרויקט הן "הבנות הכי מדהימות שפגשתי בחיים. יש להן עוצמות וכוחות לא הגיוניים. זו עבודה קשה, וכל מי שעובד בדיר יגיד את זה. הן  עושות את העבודה שנה שלמה שוב ושוב, ואפילו נהנות מזה. הן מתמסרות ברמה הכי גבוהה לעבודה וזו לזו, שמות את עצמן בצד ורואות קודם כול את הצורך של השותפות שלהן, של החוואים, של הכבשים ושל עם ישראל".

 

סטאז' ביילוד כבשים 

אני יושבת עם ארבע נערות, עלמות חן, שהתנדבו השנה בפרויקט: זיו וילנסקי, איילת השחר הלר, מרים גרינברג ואלומה בן ישי. בתור אמא של אלומה אני מכירה את הסיפורים, אבל כשאני שומעת את החוויות של הבנות ברצף וביישוב הדעת, אני מבינה לעומק איזו השפעה יש לשנה כזאת על נערה צעירה. 

צילום נעמה שטרן

הן נזכרות בימים הראשונים של המלחמה, כשמפלס החרדה של הציבור כולו עלה על גדותיו. האימהות, ובתוכן אני כמובן, רצו את הבנות קרוב אליהן במקום בטוח. אבל הן ארזו תיק ויצאו. "יום אחרי שמחת תורה היינו אמורות ללכת לחווה של סקאלי בשומרון", נזכרת אלומה. "התלבטנו מה נכון לעשות ואם יהיה שם מספיק בטוח, והחלטנו ללכת. ידענו שאין מי שיעשה את העבודה במקומנו".

"כמו שהחיילים לא חשבו יותר מדי והלכו לחזית", מחדדת זיו, "אנחנו התגייסנו למלחמה על הארץ שמתנהלת בחוות". מרים נזכרת שכשהן הגיעו לחווה אפילו לא היה מנעול לדלת המגורים שלהן, אז הן חסמו את הכניסה באמצעות שולחן כדי להרגיש בטוחות יותר.

כאחראיות על ההמלטות, מה התפקיד דורש מכן?

אלומה: "זו אחריות גדולה מאוד, כי החוות מתקיימות מהכבשים וכל טלה שווה הרבה כסף. כל 20 דקות עושים סיבוב בדיר, וכל שלוש שעות מאכילים את הטלאים". 

מרים: "חייבים להיות בערנות. אם יש המלטה שמסתבכת צריך להתערב, ואם יש טלה שחולה צריך לתת לו תרופות".

זיו: "לפעמים צריך לעשות לטלה החייאה. כמה פעמים עשינו לטלה הנשמה והוא חזר לחיים". 

חוויית ההמלטה חושפת אותן בטבעיות למחזור החיים של הטבע, והן מספרות שזה חיבר אותן גם לגוף שלהן. "דרך ההתעסקות בכבשים אפשר ללמוד איך הרחם עובד", מסבירה מרים. "המערכת הנשית שלהן דומה כביכול לשלנו, כי גם אנחנו יונקים. כך, מגלי ההמלטות, למדתי על הגוף שלי. בהתחלה זה היה מלחיץ, כי צריך להכניס יד לרחם. חייו של הטלה שנולד תלויים בנו, וזה דבר גדול".

"בשבילי זה היה ממש מגעיל בהתחלה", מוסיפה זיו, "אבל לאט לאט מתרגלים לריח ולמראות של הדיר". היא משתפת בחוויה משעשעת שזכורה לה: "פעם ברח לי טלה קטן מתחת לטפחות, שזה המקום שעליו הם עומדים ועושים את הצרכים. הכול היה חשוך והייתי צריכה להיכנס לתוך הביוב ולזחול בפנים כדי להביא את הטלה. צחקנו מהסיטואציה, ולקח זמן עד שהריח התנדף ממני".

 

לא הולכות לפי הספר 

מה שהבנות מתארות נשמע לי מצד אחד מאתגר מאוד, ומצד שני פסטורלי מאוד. בעידן שבו רוב בני הנוער יושבים שעות רבות מול מסכים, היכולת שלהן להתמסר לעבודת כפיים מרשימה. מנגד, אני מנסה לברר על איזה רקע בחרו לעזוב את המסגרת הקונבנציונלית של האולפנה, והאם יש אנשים שמסתכלים עליהן בעין עקומה בעקבות כך. כולן אומרות שלא נתקלו בתגובות כאלה. "אנשים שמכירים אותי יודעים שזה הדבר הכי טוב שעשיתי", אומרת מרים. "גם אם זה לא ללכת לפי הספר, המסלול הזה בונה אותי, וכולם שמחים שאני עושה משהו משמעותי".  

"עזבתי את האולפנה כי הייתי שם בחוסר מעש", מתארת זיו. "שמעתי מחברה על 'השועלות', וקרץ לי להיות בעמדת נתינה. העשייה נתנה לי המון, פתאום את חיה ועושה משהו עם החיים".

צילום נעמה שטרן

גם אלומה מתארת חוסר סיפוק במקום לימודיה הקודם. "לא היה לי טוב באולפנה שהייתי בה, כי במשך הרבה שעות לא עשיתי כלום. במניפ"ה אנחנו משתלבות בלימודים, ובזכות היחס האישי וצוות המורות המדהים שלא ויתרו לנו, התחלנו ללמוד". איילת השחר משתפת שהיא לא הסתדרה עם הצוות באולפנה, והייתה נקראת לשיחות אישיות לעיתים קרובות.

איך הקשר עם בעלי החוות שאתן נמצאות בהן? לא קשה לנוע ממקום למקום בכל שבוע? 

מרים: "הם מתייחסים אלינו יפה מאוד, ואנחנו מרגישות הכרת תודה. לפעמים המשפחה בחווה אומרת לנו שממש הצלנו אותם, אבל המעבר ממקום למקום כל שבוע מורכב. מצד אחד זה כיף, מרענן וחדש, אבל מצד שני אנחנו לא מצליחות באמת להיקשר למקום ולהתחבר לאנשים ולאווירה כי אנחנו עוזבות אחרי חמישה ימים".

זיו: "בעלי החוות מעריכים אותנו ממש ומודים לנו בכל יום. בתקופת ההמלטות צריך להיות 24/7 על הדיר, וכשאנחנו מגיעות אנחנו עוזרות להקל על העומס שגם ככה קיים. 

"המעבר ממקום למקום הוא חוויה שפותחת פתח לעולם. אני שמחה להכיר אנשים שונים וסוגים שונים של חוות. בזכות המעברים אנחנו גם לומדות יותר. נחמד בעיניי לא להישאר באותו מקום, כי להעביר שנה שלמה באותה חווה זה יכול להימאס". 

הבנות מספרות שבעקבות העבודה עם הכבשים והקִרבה לטבע הן מרגישות חיבור לקדוש ברוך הוא. "כשאני לבד בשמירה ואני גמורה אני מדברת עם הקדוש ברוך הוא", אומרת אלומה, "אני אומרת לו תודה שיש לי את הזכות ליישב את הארץ".

מרים: "בגלל שהשנה מילאה אותי, היה לי מקום בנפש לבקש את ה' וללמוד תורה. המפגש עם אנשים שונים פתח לי כיוונים חדשים בעבודת ה', ואני מסתכלת על הדברים מנקודת מבט רחבה יותר".

זיו: "אתה נכנס אדם מסוים ויוצא אדם אחר, עם הרבה יותר ערכים. גם מהמצבים הלא פשוטים – גדלנו וצמחנו". 

לסיכום, אני שואלת אותן מה משמעות השם 'השועלות'? והן עונות בחיוך שמקור השם הוא בכלל מקבוצת נערים שעבדו בחוות, שנקראו 'שועלי שמשון', ובאופן אוטומטי כשהוקמה קבוצת הבנות, הן קיבלו את הכבוד להיקרא 'השועלות'. בחברת שועלות כאלה, אני מהרהרת לעצמי בדרך חזרה הביתה, דווקא כדאי להיות בראש. 

 

 הנוער מחפש משמעות

מי שמכירה מקרוב את בני הנוער ואת תהליכי העומק שעוברת קבוצת הגיל הזאת היא הודיה יהב, בת 44, תושבת מצפה דני, שבנוסף לעיסוקה כמנהלת בית ספר לתלמידות עם בעיות רגשיות, מרכזת את תוכנית 'מניפ"ה לגובה' בתיכון אמי"ת בירושלים. 

מניפ"ה היא תוכנית ארצית המספקת מענה לימודי מותאם לבני נוער יחד עם תמיכה רגשית וחברתית. תלמידי מניפ"ה יכולים לשלב יחד עם הלימודים עבודה או עשייה התנדבותית.

"הנוער בדורנו מחפש משמעות, רוצה יותר דיוק, ופחות הולך אחרי העדר", היא קובעת. "הנוער מבקש שיתאימו את המסגרת אליו, ופחות מוכן להתאים את עצמו למסגרת".

הודיה נמנעת משימוש בצמד המילים "לימודים אקסטרניים". "אקסטרני זה בחוץ, ואנחנו לא רואים את התלמידים מחוץ למערכת. הם לגמרי חלק. במשך כל השנים תוכנית מניפ"ה סמוכה לבית ספר קיים, כי אנחנו רואים חשיבות בכך שהבנות יהיו מעורבות בלימודים ויסיימו את בית הספר". 

מה את מציעה להורים שהבת שלהם רוצה לעזוב את האולפנה? 

"אני מאמינה שבגיל הנעורים הבנות פחות מקשיבות להורים, ולכן אפשר לנסות לשכנע את הבת להישאר באולפנה, אבל אם זה לא הולך עדיף להיות איתה ולא נגדה. הנערה צריכה להרגיש שמאמינים בה ובכוחות שלה, וכך היא תהיה מחוברת לעצמה. הכי חשוב זה לשמור על קשר טוב, גם כשהבת לא הולכת לפי מה שרצינו או שהיא לא מתלבשת כמו שתכננו. חשוב לשמור על שיח מכבד, מעריך וטוב, כי זו הדרך לשמור על הבת". 

מה לגבי גבולות?

"צריך לתת גבולות ממקום אוהב ומכיל ולא מתוך כוחנות. אם מרגישים שהבת הולכת לאיבוד צריך לשמור על קשר איתה כל הזמן. גם אם הבת ויתרה, לא לוותר עליה, ולהאמין בכוחות שלה".

הודיה רואה במסגרות הלימוד המשלבות עשייה דבר חיובי ונצרך. "אני רואה כמה מבורכות מסגרות הלימוד שמשלבות עבודה חקלאית כמו 'רגבים' או כמו 'השועלות'. הבנות רוצות להרגיש משמעותיות, בעלות ערך, ורוצות לתרום לקהילה. הלימודים לבגרות נראים להן סתמיים ופחות מדברים אליהן".

היא מספרת שבשנים האחרונות יש ביקוש הולך וגובר לבתי ספר עם תוכניות לימודים מותאמות אישית. "הייתי רוצה שבכל אולפנה תהיה כיתת לימוד שבה הבנות יכולות לשלב עבודה, לימודים במדרשה או עשייה התנדבותית עם לימודים. המצב כרגע הוא שאם את לא שייכת לאולפנה את נחשבת בעייתית, וזה לא צריך להיות ככה".

 

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן