עושה סדר בבאלגן

”אמא, אני רוצה שנעשה יום הולדת בבית” אומרת לי ביתי בת התשע.
“בשביל מה את רוצה יום הולדת בבית? יש לך בכיתה, יש לך עם המשפחה, יש לך בשבת, למה עוד מסיבה?”
“כי אני רוצה”.
טוב, אחרי טיעון כזה מי יכול לסרב?

הקושי הגדול ביותר כשמגיעים אורחים (גם אם הם בכיתה ד') זה הניסיון להפוך בית הפוך לבית מסודר בפרק זמן בלתי סביר. מה זה פרק זמן בלתי סביר?
שנה למשל.
הקושי הגדול הוא השלב שבו צריך להסתיר את הדברים הבלתי מוסדרים; נעליים שמפוזרות לכל עבר, (תחשבו, תשעה ילדים כפול 2 זוגות לפחות + נעלי בית וגרביים. סדר גודל של חנות נעליים ממוצעת.) ילקוטים, קלמרים וציורי אחר הצהריים שעוד לא מצאו את דרכם לפח. ומילא רק זה, תוסיפו לבלאגן הזה את ערימות הכביסה הבלתי נגמרות שאני מצליחה לקפל רק ביום שישי בקושי. ואם לא די בכך- קבלו את האויב הגדול שלנו, חדרי האמבטיה והשירותים. לפעמים אני תוהה לעצמי למה אני מחלקת לילדים מגבות אם בסופו של דבר הם מנגבות את הרצפה, או יותר נכון מתפלשות על הרצפה והופכות לשלולית מבד. בסל הכביסה בו אמורים להיות בגדים יבשים מלוכלכים נחות ערימות של בגדים בסטטוס רטובים עד רטובים מאוד מרטיבים את שאר הבגדים שבסל.

אז בכל פעם שמגיעים אורחים אני עושה הכל כדי להעלים ראיות של כביסה מלוכלכת שהרי בהיררכיה שבין כביסה נקיה לא מקופלת לזו המלוכלכת – מקומה של המלוכלכת שפל יותר ולכן כל שנדרש הוא רק להסתירה.
כן, כן, להסתיר. איפה? במכונה.

אני מפשילה שרוולים, מוציאה את המגבות מהסלסילה, ודוחסת.
דוחסת בכוח ובלי רחמים, מכניסה כמה שיותר כבסים אל המכונה ואם נשאר עוד חלקיק מקום, אני גם דוחסת גרביים.

רק אחרי שהסלסילה ריקה, אני נרגעת. את הכביסה הלא מקופלת אני מסתירה בארון הבגדים מתחת לשמלות. מעבירה ספריי אקונומיקה בשירותים ומסירה את החומר בזרם קטלני של הדוש ומשם רצה אל חדר הילדים, דוחפת את כל הפליימוביל לארגז פלסטיק תוך כדי שאני זורקת הוראות סדר לכל עבר (רק עבר שומע, הילדים לא), זורקת כיסוי על המיטה וחוזרת על פעולות ההסתרה בסלון.

מבחינתי , מרגע זה אני יכולה לקבל אורחים. רק שלא יציצו מתחת לספה.