"היוהרה וגם ההפרזות שברצון

לוקחים מקום, מבזבזים הרבה כוח. 

הלימוד מחזיר כוחות וחוסך כוחות. 

הוא מנקה מראשית לימוד את המחסיר והמפריז,

אל תצטדקי לקיומך ואל תפריזי,

כי ברגע שמחסירים ומפריזים אינך נושאת ציר כוח,

ציר הכוחות של המערכת שלך".

(ימימה אביטל ע"ה)

עידית שלו

ההחסרות וההפרזות הן סמן שבא ללמד אותנו שאנו לא באיזון, וישנה מידה מדויקת יותר שמועמדת להתברר. כשאנו מזהות שהתגובות, הרגשות או המעשים שלנו מצויים בהפרזה, כלומר בפעילות יתר, באינטנסיביות, ולפעמים אפילו רצונות מאוד טובים יכולים להיות הפרזה גדולה כי הם אינם מותאמים למי שאנחנו, עלינו לִצפות על האינטנסיביות הזו, מפני שהיא מעידה על כך שחסר לנו משהו מבפנים, ולכן הפרזנו בחוץ. כל הפרזה יושבת על החסרה, וגם להפך: כשאנו מחסירות מהקרובים לנו או מעצמנו, זה יכול לנבוע מיומרות, מציפיות ודרישות מוגזמות שמונעות מאיתנו לתת גם את מה שאנו יכולות לתת.

ההפרזות וההחסרות הן שני קצוות של אותו ציר. ההפרזה וההחסרה קשורות זו בזו. לכולנו נרשמה בילדות החסרה שיצרה חיסרון פנימי עמוק, השואף להתמלא. כשאנו מוּנעות מהמקום הפצוע והחסר, נוצר חוסר מידה – הפרזה או החסרה של המידה הנכונה והמדויקת.

לדוגמה: הצטדקות והפרזה במילים ותירוצים, יכולה להיות סימן להחסרה מהערך האמיתי שלנו. כמו כן, נתינה מופרזת הרבה מעבר ליכולותינו ולכוחותינו, ביומרה ובהתיימרות, עשויה לשקף את הצורך האנושי למלא את הריק בתוכנו. המקום הכואב והפגוע מילדות כמו מבקש לסדר דרך ההחסרות וההפרזות את הרישומים החסרים הטבועים בו. מי שחוותה חוסר שליטה על מה שמתרחש במרחבים הנוגעים לה, עשויה להפריז בצורך שלה להנהיג שליטה על ביתה, גופה וכדומה. יש מי שדרשו ממנה בהפרזה להוכיח ולהצליח, וכיום, מהחשש להיכשל, היא תימנע בכלל מלנסות. ההחסרה מול עצמה יושבת על הפרזות שנדרשו ממנה.

מקום שאנו מפריזות בו כנשים, בעיקר בזוגיות, מתבטא בצורך אינטנסיבי לקבל אישור והערכה על ידי שאיבת חיזוקים וחום מהסביבה, מהבעל, במקומות בהם אנו מרגישות לא ראויות וחסרות. לתת ולקבל חום זה נפלא, אך אם זה בא תמיד על מקום חסר, הצורך יתבטא בהפרזות ובהחסרות. וכשבחום הזה תלוי כל קיומנו – זהו המדד לכך שיושבת שם ילדה שמנסה לפצות את עצמה על חוסר עמוק ראשוני.

ההחסרה וההפרזה באות מאותו השורש. אילוסטרציה

לכן, כשאנו מזהות רצון אינטנסיבי, שמפריז ומנסה לקבל מנה גדושה ומוצפת של טוב שבסופו של דבר, בשל ההגזמה שלו מרחיק אחרים מאיתנו ומחסיר מאיתנו טוב, זוהי הזמנה אישית להיכנס פנימה, לראשית, ולזהות את העומס של הילדה שמבקש לפצות על חוסר החום.

כיוון שגם ההחסרה וגם ההפרזה הן נקודות קיצון, עלינו להרגיע מעט את המערכת כשאנו מזהות אותן בתוכנו, ולא לפעול בדרך של נקודת הקיצון השניה, כי זה רק מגביר את חוסר האיזון. כלומר: כשאנו מזהות שהפרזנו בתגובה כלפי אחד מבני הבית, ענינו מתוך כעס, לחץ, מתח, דחיקה או דרישה, במקום למהר לפצות בתוכנו מתוך אי נעימות שכעסנו, וללכת אל הקצה השני שממהר להרגיע את העניינים ולעשות כאילו הכעס לא היה כלל, אנחנו מנסות להתקרב ולצפות על הניתן. להבין מדוע כעסנו כך, מדוע דרשנו כך מהשני, איזו נקודה מקפיצה בתוכנו זה פגש, איזה רגש חסר, מסעיר, קדום, כואב, השני עורר בנו? דרך הצפייה הזו וזיהוי העומס, נוכל לזהות מה מתחולל במערכת האישית, ואיזה דיוק עלינו להחזיר למערכת, לרומם אותה, להתחזק ולהתייצב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט בלי להחסיר ובלי להפריז הופיע לראשונה ב-פנימה.

 "צמח לא יכול להיות ביחד עם השורשים של עוד צמח אחר. אפשר שישכון לידו בלי מאבק, בידידות כמעט, אבל השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום האישי של כל אחד. וניקח גם זוג, אם נראה אותם מדי דבוקים זה לזה, נראה אותם כאוהבים, ולמעשה בסופו של דבר יהיה ריב, כי אין מרחב מחיה לאף אחד. אין מנוחה. אין חִמצון לפעולות האישית, לרצון האישי, למחשבה האישית, הגבולות הם יסוד לקיום ולזוגיות".

                                                                                               ימימה אביטל ז"ל

בזוגיות תקינה, אנחנו מאפשרים מרחב מחיה לכל אחד מבני הזוג. בין בתחילת קשר, כשאלו עדיין דייטים ואין בהם ודאות האם שנינו רוצים להמשיך הלאה, ובין אם זה בזוגיות רבת-שנים. כשיש לכל אחד מבני הזוג את תחומי העיסוק שלו, את המרחב שלו ליצור, להתפתח ולגדול – אנו מגיעים אל הזוגיות שלמים יותר, וממילא לא מנסים לינוק מהזוגיות ומהשני בכוח את מה שחסר לנו בתוכנו. אנחנו לא נעשות תלותיות בבן הזוג, רק בשביל שנרגיש אהובות ושיש לנו מקום.

כשאנו נמצאות בתקופת הדייטים, ולא עושות שום דבר בין פגישה לפגישה, רק יושבות וממתינות לטלפון, אפשר לקלוט שם ש"אין לנו חיים" מלבד הזוגיות הזו, ושלמעשה אנחנו מצפות שבן הזוג המיוחל יציל אותנו מעצמנו ומחיינו. ולהפך, כשאנחנו ממלאות את חיינו בטוב המתאפשר לנו, אנחנו מגיעות אל הזוגיות מוטענות ומתודלקות בטוב, בעשייה יומיומית שיש בה סיפוק ושמחה, וממילא קל יותר להתחבר אל היש שבתוכנו ובתוך השני.

הזוגיות זקוקה לחמצן, לאוויר לנשימה. נשים רבות נבהלות בתחילת הנישואין מכך שבן הזוג הוא לא החבר הכי טוב שלהן ולא תמיד זמין רגשית עבורן, כמו שהן ציפו שיהיה. הוא לא איש השיחה המדהים שקיוו שיהיה. לאט לאט אנו לומדות למצוא את הטוב שקיים בביחד שלנו, לעשות יחד את מה שמותאם לנו, ואת מה שחסר לנו – להשלים לבד, ללכת עם חברה לשופינג (במקום שיישב על הספסל בחוץ וישתעמם…), ללכת לבד לשיעור או לשיחה שמדברים על נושאים שמעסיקים אותנו ופחות מעניינים אותו. כשאנו מקבלות שזו הזוגיות שלנו, אנו יכולות לפתח את עצמנו גם באופן אישי ולא להיבהל מכך שאולי משהו בזוגיות לא בסדר. להפך, ככל שאנו מתפתחות בתוך עצמנו, אנו מגיעות אל הזוגיות עם יותר קבלה, הכלה, נתינה, הבנה אישית ורצון אישי. אלו הן אבני היסוד של הזוגיות הבריאה שלנו. אנחנו פחות משתלטות על המרחב של השני. מכבדות את המרחב והרצונות שלו. ישנם חלקים בתוכו שהם רק שלו, בבחינת סוד, ואין מקרב יותר מאשר סקרנות ועניין כלפי בן הזוג. כשאין כבוד כלפי הנִפרדות, הסקרנות פוחתת, כי אנחנו כביכול מבינות ויודעות עליו הכל.

השאלה שיכולה להנחות אותנו בתוך הבירור של הפרדת השדות בזוגיות היא: מה שייך לי? ומה לא שייך לי?
כשאנחנו מזהות מה שייך לנו ומגלות בכנות מה לא שייך לנו ואיפה אין לנו שליטה עליו, מתחילה התבהרות. אנחנו מתקרבות אל בן הזוג לא מתוך שתלטנות, אלא מתוך אִפשור ונתינת מרחב, ואלה ממילא מחזקים את האהבה יותר מאשר שתלטנות, דרישה ודורסנות. הפרדת השדות מבן הזוג איננה ניתוק. היא באה כדי לחבר אותנו טוב יותר, כדי לתאם ולהתאים את עצמנו לזוגיות, במידה הנכונה לשנינו, שיוצרת התקרבות בריאה. זהו איזון דק ועדין: אנחנו ביחד בזוגיות הזו, בחום, קרבה ואהבה, אך זהו יחד מתוך הפרדה בריאה במקומות שבהם אנו מנסות לשלוט ולהתערבב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הפרדת שדות האהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

"לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור,
נמצאת בחיבור ובאיזון, מופיע יום שיש בו עצב.
אז תפתח ראייתה למקום הזה ותעשה צפייה.
לא תחפש את סיבת העצב, לא תחטט בעומס,
אלא תראה כי נפלה בידה הזכות להכיל עצב
שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל".

(ימימה אביטל ע"ה)

הימים שלפני חנוכה חשוכים וקצרים, ומועדים לעצבות או לנמיכות הרוח בתוכנו. החלק המקסים שלפנינו מדבר על העצבות והחרדה, אולם ימימה, בדרכה המיוחדת, מראה לנו עד כמה העצבות והחרדה הן רק סימן לכך שאנחנו בדרך הנכונה.

העצבות עלתה דווקא בזכות זה שהתחזקנו. אילוסטרציה

המבנה המתואר כאן הוא שלפעמים דווקא כשנראה לנו שאנחנו במקום טוב, מאוזן והכל עובד יחסית טוב, מופיע יום שיש בו עצב, סוג של מועקה לא מובנת.
על פי רוב, רגעים כאלה מבהילים אותנו, ואנחנו מפרשות אותם כאובדן של כל הטוב שהצלחנו להשיג עד כה. שהרי, אם הצלחנו במשך תקופה שלא לכעוס ופתאום כעסנו, סימן שאיבדנו את מה שעשינו, וכעת עלינו להתחיל מהתחלה.
בא הלימוד ומחדש לנו מבנה חדש: העצבות, או כל סוג של עומס וחולשה, לא עלו בגלל שכל מה שעשינו עד עכשיו לא היה יציב, אלא בדיוק להיפך: בזכות זה שהתחזקנו, המערכת שלנו יכולה כעת לשחרר מתוכה חלקי עומס שהיו רשומים בה ממילא, עוד מילדות. בזכות זה שהתחזקנו, נוכל להכיל את החלקים הללו, את העצבות, את הכעס, את החולשה, בלי ליפול. נפלה בידינו הזכות להכיל עצב שחיכה בתוכנו עד שהמערכת תתחזק מספיק, וכעת, משהתחזקנו, אנחנו יכולות להכיל אותו.

כשמופיעה העצבות, קשה לנו לעמוד מולה פנים אל פנים, אז אנחנו ממהרות לחטט, לחפש סיבות, "כשיש עומס – ממהרים לעשות עשייה" (ימימה), ואילו כאן נאמר לנו "לתת לדברים להיות". פשוט לפתוח את הראייה ולִצפות, כמו בסרט שמוקרן על המסך לפנינו, בלי לנסות להזיז את הדמויות ולהכניס להן משפטים לפה. רק לצפות כמעט מבחוץ, ממידת רוחק. ככל שלא נחטט בעצבות, היא תוכל להשתחרר בצורה תקינה יותר, ללא התנגדות ומאבק.

הרצון לתקן מהר מהר את העצבות נובע מעומס, כי קשה לנו להיות עצובות, המערכת מפרשת את העצבות כאי-תקינות ואף נבהלת מקיומה. ואילו כאן נאמר לנו ההיפך: ככל שנרשה לעצמנו להיות עצובות ולהרגיש את העצבות הזו במלואה, כך היא תוכל להשתחרר מאיתנו ללא שאריות של מיותר, ואף יותר מזה, אם נלמד את מלאכת העצבות, היא תוכל לתת לנו מברכותיה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הזכות שנפלה בידינו לתקן הופיע לראשונה ב-פנימה.

"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"איך את מוכנה אחרי החגים? האם לבך נשאר אחרי החגים שמח? 

האם מתגעגעת ויש כיסופים רוחניים להישאר בזמן החגים, בטהרה, התחברות, ייחוד, כוונה. 

כל זה צריך לבדוק, את המצב המאפשר תיקון לכל אחת. 

אם הייתה עלייה בחגים, אחרי החגים מה עם הילדה העיקשת, הלא סולחת ולא שוכחת? 

היום נבדקות ובודקות, זו ראשית שנה שלמעשה היא ראש לכל השנה. 

אחרי שמחת תורה הרי מרגישות אחרת. מה קורה ביום-יום ובמעשה? 

קורה שעולים בחגים וזה לא נשאר. לאזן זה לשמור על העלייה בקו מאוזן, בהבנה עמוקה,

בלי שהילדה נוכחת, מעכבת ונלחמת. זה מאוד חשוב".

(ימימה אביטל ע"ה)

החגים הוציאו אותנו מן השגרה, לטוב ולרע, אך יש בזה גם משהו מרענן ומשמח. כעת, האם הלב שלנו נשאר שמח אחרי החגים? האם אנחנו מרגישות שקיבלנו מהחגים את כל האוצרות שיכולנו לקבל – את הטהרה, את החיבור, את הכוונות שכיוונו בכל ברכה שבירכנו – את עצמנו, את קרובינו ואת כל עם ישראל? את כל אלה צריך לבדוק, ואלה שאלות שכדאי לשבת עם מחברת ולענות עליהן בכתב; מה מצב הלב עכשיו, מה מדד השמחה שבו, מה מעיב על השמחה ומה אנו יכולות לעשות כדי לשמוח יותר?
אנחנו בשלב של בדיקה, כעין הכנת תשתית חדשה לכל הפעולות והמלאכות שיבואו עלינו לטובה בעזרת ה' בשנה שהתחילה. אנחנו מקבלות כעת חלקים גדולים, ורוצות להגיע אליהם מוכנות ונכונות.

הילדה העיקשת, שלא שוכחת ולא סולחת ולא מקבלת את זה שההורים עשו מה שידעו, מכתיבה לנו חיים מתוך עומס. ככל שאנו נאבקות בחלקי הילדוּת שלנו ולא מקבלות אותם, זה מפחית מאיתנו את כוח הבחירה העכשווית. אנו לא מתעלמות מכאביה של הילדה, אך בהחלט לא נותנות לה לנהל אותנו ולשכנע אותנו שמה שהיה הוא שיהיה. כעת אנו מקבלות חלקים חדשים לתיקון עכשווי, ומסכימות להיות לומדות בזמן הווה.

לא לתת לילדה שבנו לנהל אותנו. אילוסטרציה

היום אנחנו נבדקות ובודקות את עצמנו כיצד להמשיך את המלאכה מכאן.
ושאלה נוספת: מה קורה ביום-יום ובמעשה? מה קורה בבית ובחוץ, כיצד אנחנו מתנהלות, מה מוביל אותנו, מהי המחשבה ששוזרת בתוכנו את המעשים שלנו ונותנת לנו דרייב לפעול, או להיפך, מרפה את ידינו?

קורה שהעלייה והאורות של החגים לא נשמרים, אך אנחנו לומדות למתן ולאזן את המערכת, ולהיכנס להבנות עמוקות של הלומדת, מה שיאפשר לנו לבנות בסיס יציב ולא רק להתעלות על סמך ריגושים רגעיים. כשהילדה נוכחת, הכל הופך להיות רגעי ואינטנסיבי יותר. ללומדת יש מבט ארוך קדימה, מתוך הבנת התהליך, וזה מה שמאזן אותנו ועוזר לנו לפעול בשיקול דעת ולא בדחיפות שמרמזת על עומס של הילדה שרוצה הכל כאן ועכשיו. אנו נכנסות כעת אל השנה מתוך הבנה של תיקון, של דרך, של התחזקות בכך שאנו יכולות לכוון את עצמנו ואת רצונותינו, ולעזור למלאכה שלנו לצמוח, להנביט עוד הבנות, לסעֵף ענפים של הבנות שמחברות אותנו לעצמנו ואל השני. כך אנו נכנסות אל השנה ומכינות כלים יציבים וחזקים יותר לכל האורות שהושפעו עלינו באלול ובחגים, שיאירו לנו כל השנה כולה.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט אחרי החגים יתחדש הכול הופיע לראשונה ב-פנימה.

"שימו לב, אנחנו למדות. כל אחת מאיתנו תנסה להבחין במקומה בין שני החלקים שנאמרו.

זאת אומרת: האוחזת במיותר או זו אשר מהסתכלות נכונה אוחזת בטוב.

כשיש אחיזה בטוב, סיבי לבה להבנתה

במלאכה המתחדשת, עד חיבורה ותפילתה.

כאשר מחפשים אחיזה בהפוך, ההפוך משתלט ומבלבל הלב. אפילו אחיזה קטנה במיותר – תקרא למיותר.

תלמדו מהטוב ותמנעו. תנסו להסתכל עד כמה אותן אחיזות סוגרות חלקים, לא מאפשרות פתיחות הלב, כוחו ומרחבו.

                                                                                              (ימימה אביטל ז"ל)

ימימה משרטטת לנו כאן אופן התקרבות חדש.
עד כה הכרנו את המילה "אחיזה" בהקשר של העומס, בהקשר פחות טוב, כמשהו שנדבק וקשה לנו לשחרר. אחיזה היא מנגנון הישרדותי חרדתי, שמדמה שאם לא נחזיק בעומס – ניפול למקום מאיים ולא ידוע. כעת היא מורה לנו: ניקח את יכולת האחיזה וההידבקות הזו, אותה יכולת שעובדת לנו ממש מצוין עם העומס, וכעת נהפוך אותה לטובה ונלמד לאחוז בטוב. הטוב לעתים כל כך חמקמק ומובן מאליו, שגם בו אנו רוצות לתפוס ולהחזיק. אנחנו מפתחות את הפנימיות שלנו כדי שנוכל להיות בקשר עמוק עם הטוב, שלא יברח לנו. אנו אוחזות בשתי ידיים, הימנית אוחזת בטוב והשמאלית בלא-טוב, וכשאנו עוצרות ושוהות ונושמות שם, נוצרת בנו קבלה עצמית למי שאנחנו, על שני הצדדים שבנו. ואז, אנו אמנם אוחזות בשני החלקים, אבל כשאנו נמצאות בקבלה ושהייה, התודעה שלנו פונה אל הטוב. הוא זה שנוכח ונותן את הטון.

ימימה אומרת לנו שכל עומס משכנע. העומס משתלט ומבלבל לנו את הלב. יש לו יכולת לצעוק למרחקים, ולהעמיד פנים כאילו שהוא האמת. ולא כך. הטוב, לעומתו, הוא עדין. אנחנו מתפתחות כדי ללמוד להתייחס אל החיים בעדינות, לא להתרשם מהחסר שיוצר הפרזות וצובע את הכל בחסרונו. אנו מתבקשות לאחוז בטוב מתוך הפנימיות, ולדלות ממנה מים חיים של טוב. אנו מנסות להרפות את האחיזות והשכנוע שהשתכנענו מהעומס, ולפנות אל מקום של חסד.
חסד = חס + האות ד' שמסמלת את המידה הנכונה. מי שחסה על עצמה ועל מה שחסר בחייה יוצרת בתוכה מידות חדשות, מחזיקה בשתי ידיה את ברכת החיים, מפנה את ידיה אל הטוב. ממשיכה את מלאכת חייה מתוך קשר עם הטוב והמיותר יחד.
זהו ריקוד החיים. מלאכת זיהוי העומס החסר והמיותר, יחד עם תיחום על ידי רישום שלהם, והפרדה מהטוב – מאזנת אותנו, מכניסה את החיסרון לפרופורציה פחות מזיקה.

לכולנו חסר מבפנים ומבחוץ. לאחוז במיותר פירושו להשתכנע שאנו חדלות כוחות מול מה שחסר לנו. נעשית לנו אחיזה במשהו חיצוני שיגאל אותנו מחסרונותינו. אנו מפעילות את החוץ כדי שישכנע אותנו מבפנים, במקומות החסרים שלנו, שאנחנו טובות.
אותו עומס מחסיר, מנסה לשכנע אותנו בכוחו ועוצמתו ומנתק לנו את הקשר עם הבנייה וההתחזקות שלנו. הוא מעורר בנו חרדה ותחושת חוסר שייכות. למעשה, אנחנו בעצמנו יכולות כל הזמן לתת לעצמנו חום, ביטחון ושייכות. זוהי החזרה אל הטוב שלנו, המעבר מהילדה החסרה אל הלומדת שמכירה את עצמה ואת כוחותיה. וכשאנו אוחזות בטוב, סיבי הלב מתחזקים, אנו מחוברות למקור, מחוברות לכוח ביתר שאת, מחוברות לתפילה האישית. אנו מתפללות כממתינות, לא נבהלות גם כשעולה חסר, אלא התפילה הופכת לכוח שמניע אותנו להיות בקשר עם מה שאפשרי לנו, עם העשייה ההמשכית בתוך החיים, בלי התניות שהחיסרון יתמלא כאן ועכשיו. אנו מתפללות להשלמה פנימית שתוביל אותנו למלאכה מתחדשת.

[מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו]

הפוסט ריקוד החיים: לאחוז בטוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

"האם אתן מוכנות לסלוח לעצמכן?
בתוך הלב הפנימי וגם לבני הבית לסלוח, בחוץ,  וגם לבקש סליחה מאמת
מאהבת השם יתברך, מאהבה שבה הרבה גמישות דרך לב שהתנקה. 

אין המחשבה עוסקת בעבר, היא לא נעצרת,
הלב לא רושם את המִשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מבינות שהאשמת עצמנו והאשמת אחרים אינה מחזקת אותנו, האם אנחנו באמת מוכנות לסלוח לעצמנו ולאחרים, לנקות את הלב בחמלה רבה ולא להשאיר בו שרידים לאותם כעסים והאשמות? האם אנו מסוגלות להפסיק לעסוק בעבר, לבחוש ולחטט, להפסיק להזכיר לעצמנו כל הזמן את מה שהיה? לפני הסליחה ישנו מנגנון של גמישות, גמישות הבאה מאהבת החיים, אהבת הקיום האנושי, שהוא גם מוגבל, שוגה וטועה. כעת מתעוררים בנו כוחות חדשים:

"ברגע שאין הרהור על המִשגה, וחוזרים לתיקון ומתקנים, כי אז כוח התיקון מפחית את כוח המשגה".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו לא אוחזות בעבר, השגיאה שעשינו יכולה להתקבל כמיותרת. כלומר: אנו מקבלות אותה, עומדות מולה בכנות ומזהות אותה כשגיאה, אך גם מזהות שהיא נובעת מהמקום האנושי, המוגבל, החסר, ההישרדותי והעמוס בתוכנו, ולכן היא לא מהותית לנו. אפשר להבין וללמוד ממנה, ולצמוח הלאה אל מקום טוב.
אין לנו הרהור על השגיאה, אנחנו לא מחטטות בה, לא מקימות ועדת חקירה למה עשינו ואיך קרה לנו ומפחדות שלא נצא ממנה לעולם. אלא בענייניות אנו מזהות את השגיאה כשגיאה מיותרת לנו, מיותרת לאופן בו היינו רוצות לנהוג, ואז חוזרות לתיקון, שכוחו גדול הרבה יותר מהשגיאה, וכשאנו ממוקדות בו – הוא מפחית את כוחה של השגיאה.

אלול הוא זמן למחילה ולחמלה . אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

"כשמתקנים, כוחו של התיקון מפחית את המשגה.
הלב לא רושם את המשגה, יש פה פיוס ושמחה חוזרת, מאותה הבנה, הלב ייפתח לשמחתו ויגרש עצבותו".

(ימימה אביטל ע"ה)

כשאנו מפרידות בין התיקון למשגה והולכות עם התיקון, אנו מתפייסות עם עצמנו ועם סביבתנו, והשמחה חוזרת. כל עוד אנו לא מקבלות את זה ששגינו ונאבקות בעומס, בכך אנו רק מכפילות את כוחו. אנו יודעות שיש עומס, תמיד היה ותמיד יהיה, אבל הוא אינו העיקר. ברגע שנתחם אותו וניתן לעצמנו שם חום והבנה שאיננו זקוקות לו יותר על מנת להתפתח, נוכל להבין שהתיקון לא חייב להימשך הרבה זמן, ושאפשר ממש בחלקיק שניה לחזור מהשגיאה אל התיקון, שכוחו גדול הרבה יותר. פנינו אל העתיד, העומס משאיר אותנו בעבר.

אלול הוא זמן מרוכז למחילה עצמית וכללית, מלא וגדוש בחיות של חמלה מעבר למידה הרגילה, והחמלה הזו מעבירה אותנו אל זמן הדיוק. ואז מתרחש פלא של ממש: כל דיוק מפחית מהרישום של המשגה. גם אם פגמנו לפני שניה, אנחנו יכולים כעת, בעזרת הדיבור המתוקן, הקשב המתוקן והנתינה המתוקנת – לתקן רטרואקטיבית את מה שהיה. וימימה ע"ה בדבריה מחדשת לנו אופטימיות מופלאה ומשמחת: "כל רגע הוא זמן לדיוק".

הפוסט כוח התיקון גדול מכוח הקלקול הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני כמעט עשרים שנה הגיעה אל ימימה לומדת שעמדה להתחתן. תוך כדי מפגש ההכנה לחתונה היא אמרה לימימה: "הוא (הבעל) כמו עוגן בשבילי". אמירה מקסימה ורומנטית, כפי שמצופה מכלה ערב חתונתה.
אולם ימימה השיבה לה בתיאור מפורט מה קורה כשאנו חשות שבן הזוג הוא העוגן שלנו, וכיצד לבסס את היחס הנכון אליו:

"בחיפוש עוגן יש קצת העברת גבול כלפי הבעל,

כמו משענת שהוא מוכן לתת.

עוגן זה השתלטות, איפה הנתינה שלך?

הוא יגיד: איפה אני? אני לא רק משענת,

הלב שלי גם כן רוצה חום ואהבה.

בידידות נפש אין צורך בעוגן,

שיתוף הפעולה יהיה כה משמח את לבך.

עוגן מתוך אהבה, לא עוגן כמשענת,

אלא שתהיי פורחת לידו מתוך הבנה וידידות,

ולבו גם יקבל תמיד, כמו שהוא נותן".

חלום ילדי על האביר שמציל את העלמה במצוקה. תמונת אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

כשאנו זקוקות שבן הזוג יחזיק וייצב אותנו, ישמש עוגן ומשענת, יש לבדוק מהיכן נובע הרצון הזה.
נשים רבות רוצות איש חזק ומגן לצידן, וזהו רצון לגיטימי, אך צריך לבדוק היכן עובר הגבול. אם הדמות הגברית שאנו מציירות לעצמנו רק נותנת, מעניקה ומגוננת, למעשה יש פה ילדה פנימית שדורשת שמישהו יגונן עליה, ולא לומדת שמובילה מערכת יחסים הדדית של נתינה וקבלה.

הפוסט עוגן של אהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.