"שימו לב, אנחנו למדות. כל אחת מאיתנו תנסה להבחין במקומה בין שני החלקים שנאמרו.
זאת אומרת: האוחזת במיותר או זו אשר מהסתכלות נכונה אוחזת בטוב.
כשיש אחיזה בטוב, סיבי לבה להבנתה
במלאכה המתחדשת, עד חיבורה ותפילתה.
כאשר מחפשים אחיזה בהפוך, ההפוך משתלט ומבלבל הלב. אפילו אחיזה קטנה במיותר – תקרא למיותר.
תלמדו מהטוב ותמנעו. תנסו להסתכל עד כמה אותן אחיזות סוגרות חלקים, לא מאפשרות פתיחות הלב, כוחו ומרחבו.
(ימימה אביטל ז"ל)
ימימה משרטטת לנו כאן אופן התקרבות חדש.
עד כה הכרנו את המילה "אחיזה" בהקשר של העומס, בהקשר פחות טוב, כמשהו שנדבק וקשה לנו לשחרר. אחיזה היא מנגנון הישרדותי חרדתי, שמדמה שאם לא נחזיק בעומס – ניפול למקום מאיים ולא ידוע. כעת היא מורה לנו: ניקח את יכולת האחיזה וההידבקות הזו, אותה יכולת שעובדת לנו ממש מצוין עם העומס, וכעת נהפוך אותה לטובה ונלמד לאחוז בטוב. הטוב לעתים כל כך חמקמק ומובן מאליו, שגם בו אנו רוצות לתפוס ולהחזיק. אנחנו מפתחות את הפנימיות שלנו כדי שנוכל להיות בקשר עמוק עם הטוב, שלא יברח לנו. אנו אוחזות בשתי ידיים, הימנית אוחזת בטוב והשמאלית בלא-טוב, וכשאנו עוצרות ושוהות ונושמות שם, נוצרת בנו קבלה עצמית למי שאנחנו, על שני הצדדים שבנו. ואז, אנו אמנם אוחזות בשני החלקים, אבל כשאנו נמצאות בקבלה ושהייה, התודעה שלנו פונה אל הטוב. הוא זה שנוכח ונותן את הטון.
ימימה אומרת לנו שכל עומס משכנע. העומס משתלט ומבלבל לנו את הלב. יש לו יכולת לצעוק למרחקים, ולהעמיד פנים כאילו שהוא האמת. ולא כך. הטוב, לעומתו, הוא עדין. אנחנו מתפתחות כדי ללמוד להתייחס אל החיים בעדינות, לא להתרשם מהחסר שיוצר הפרזות וצובע את הכל בחסרונו. אנו מתבקשות לאחוז בטוב מתוך הפנימיות, ולדלות ממנה מים חיים של טוב. אנו מנסות להרפות את האחיזות והשכנוע שהשתכנענו מהעומס, ולפנות אל מקום של חסד.
חסד = חס + האות ד' שמסמלת את המידה הנכונה. מי שחסה על עצמה ועל מה שחסר בחייה יוצרת בתוכה מידות חדשות, מחזיקה בשתי ידיה את ברכת החיים, מפנה את ידיה אל הטוב. ממשיכה את מלאכת חייה מתוך קשר עם הטוב והמיותר יחד.
זהו ריקוד החיים. מלאכת זיהוי העומס החסר והמיותר, יחד עם תיחום על ידי רישום שלהם, והפרדה מהטוב – מאזנת אותנו, מכניסה את החיסרון לפרופורציה פחות מזיקה.
לכולנו חסר מבפנים ומבחוץ. לאחוז במיותר פירושו להשתכנע שאנו חדלות כוחות מול מה שחסר לנו. נעשית לנו אחיזה במשהו חיצוני שיגאל אותנו מחסרונותינו. אנו מפעילות את החוץ כדי שישכנע אותנו מבפנים, במקומות החסרים שלנו, שאנחנו טובות.
אותו עומס מחסיר, מנסה לשכנע אותנו בכוחו ועוצמתו ומנתק לנו את הקשר עם הבנייה וההתחזקות שלנו. הוא מעורר בנו חרדה ותחושת חוסר שייכות. למעשה, אנחנו בעצמנו יכולות כל הזמן לתת לעצמנו חום, ביטחון ושייכות. זוהי החזרה אל הטוב שלנו, המעבר מהילדה החסרה אל הלומדת שמכירה את עצמה ואת כוחותיה. וכשאנו אוחזות בטוב, סיבי הלב מתחזקים, אנו מחוברות למקור, מחוברות לכוח ביתר שאת, מחוברות לתפילה האישית. אנו מתפללות כממתינות, לא נבהלות גם כשעולה חסר, אלא התפילה הופכת לכוח שמניע אותנו להיות בקשר עם מה שאפשרי לנו, עם העשייה ההמשכית בתוך החיים, בלי התניות שהחיסרון יתמלא כאן ועכשיו. אנו מתפללות להשלמה פנימית שתוביל אותנו למלאכה מתחדשת.
[מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו]
