נדמה לי שהשנה, אפשר לצרף את עשרה בטבת לרשימת הצומות ה"טרנדיים": הגבלת חופש תנועה, רעב, אי־ידיעה על מה שקורה בחוץ, חוסר ודאות באשר לזמן שבו ייגמר כל זה ואויב אכזרי – את כל אלה חוו על בשרם חטופים רבים כל כך. הם מדווחים על ההפתעה, עדיין הפתעה, שבמקלחת חמה, אכילה פשוטה, שיחה פתוחה. הם ידעו מצור מהו. 

ובכל זאת – למה להרגיש את זה שוב?! כי פריצת המצור האמיתית, המצור שנותר לכולנו בנפש, מחייבת צום. לרבי נחמן מברסלב יש רעיון מופלא: הוא מדבר על הצום כחוויה שמתקנת למפרע ימים קשים מאוד, או בלשונו: "ותענית יכולה להחיות ימים מתים".

אנחנו עשויות לחשוב שצום נעשה רלוונטי רק אם ימחק עבורנו עוונות מכאן ואילך או יגרום לפיוס עם מי שרבנו איתו, אבל רבי נחמן מסביר שכוחו של צום הוא דווקא התיקון לאחור: עד שלא נחזור אל המצור ההוא, לא נוכל להמשיך בחיינו.

"כי מעלת התענית – שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך. ויש להבינו בגשמיות, כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכוח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה'. נמצא שעובד ה' בכוח שיש לו מאתמול, כי בלא זה, מאין לו כוח?

"נמצא, שעובד היום בכוח של אתמול, על כן מביא חיות באותו היום של אתמול (נותן, כביכול, הצדקה לקיומו של יום אתמול, כי מכוחו עובד את ה' היום), ואחר כך, כשמתענה עוד, ואזי אין מספיק לו כוח של אתמול, כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכוח של ימים הקודמים למפרע עוד. נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל כך, שיצטרך להשתמש בכוח של הימים שינק משדי אימו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים" (ליקוטי מוהר"ן, תורה קעט).

לא לשווא

מה עושים עם ימים שעברו במצור נורא, ימים שחלפו כבר לבלי שוב? רבי נחמן מסביר שהצום מאלץ את הימים שחלפו להזין אותנו, כאן ועכשיו, וממילא הם הופכים לימים נחוצים, ימים שלא עברו לשווא, ימים שמיטיבים את המציאות הנוכחית.

במפגש מרגש שהיה לי עם נשים ששוהות במקלט מפני שחוו אלימות, שאלתי: "איך את הופכת את הצער שידעת לשליחות?". ואישה צעירה ויפה, עם מטפחת צבעונית, קמה ואמרה: "אני כותבת ספר. אין בו תוכן עדיין, אבל יש לו שם: 'קוטעת את שרשרת הדורות'".

ואז היא סיפרה איך נודע לה שגם אמה עברה אלימות במשפחה, וגם סבתא שלה. "אני רוצה לתקן לא רק את גורל הבת שלי, אלא גם את גורלן של אמא וסבתא". זו הייתה אמירה מופלאה.

מחפשים "צום טרנדי"? זה זה. עשרה בטבת יחיה את הימים שעברו בציפייה רעבה, בייאוש, במצור הנפש או הגוף. הימים האלה פתאום "יאכילו" אותנו, כמו סבתא טובה שכל כך שמחה לקום, גם כשאין לה כוחות, ולהכין את האוכל הכי טעים לנכדה שהגיעה. תאכלי את האוכל שלה, את מחיה אותה. תצומי.

כותבת: הרבנית ימימה מזרחי

הפוסט פורצות את המצור הופיע לראשונה ב-פנימה.

לכרטיסים

הפוסט "צמאה תשפ"ו" יצא לדרך בבנייני האומה: אירועי הנשים פתחו את שבוע החסידות השנתי הופיע לראשונה ב-פנימה.

החששות התבדו, כמובן. היה נהדר. כל כך נהדר, שעד היום – למעט שנים של לידות, קורונה או מלחמה – ברגע שהעננים מתקבצים והסופגניות צצות בכל ויטרינה, אנחנו יורדים בחדווה לאום רשרש.

אי אפשר לפספס את הים הכחול־טורקיז הנפרש לעינינו, מנצנץ ומזמין לטבילה או לצלילה קרירה, אבל בהחלט אפשרית. מסביב לים סוף הבתים משובצים באי־סדר על גבעות כשלמרגלותיהם בתי מלון וחנויות מוארות כמו צדפים המשתקפים במים. ובשולי ההמולה והאורות – הרי אילת האדמדמים חובקים את העיר בהבטחה. בתי המלון והאירוח משקיעים בהדלקות נרות חגיגיות, בבצקים נוטפי שמן ובפעילויות חג מלאות אור. העיר כולה לובשת חג, והאווירה בה שונה לגמרי מזו של עיר הנופש הקלאסית שאנחנו מכירים.

אז עם פז"ם לא קצר, ריכזתי את כל המסקנות למדריך מיוחד למשפחות מהמגזר שיוצאות לאילת לחופשת חנוכה – החג הכי מואר בשנה. רק הביאו בחשבון שיש סיכוי שתיתקלו בשכנה בתור למצפה התת־ימי, ומנגד תמצאו מניינים זמינים בכל פינה.

עסקה עכשיו

אתן קוראות שורות אלו בתחילת חודש כסלו, ועדיין לא מאוחר מדי להזמין מקום. אני מודה שאין נוסחה מדויקת למציאת דיל טוב, ולפעמים אם תזמינו שלושה חודשים מראש תקבלו את הדיל הכי שווה, אבל גם הזמנה ברגע האחרון יכולה להתגלות כעסקה משתלמת בהחלט.

שב איתנו כאן

מלון הוא הבחירה הקלאסית, ויש לכם שלוש אפשרויות: הכול כלול, חצי פנסיון או ארוחת בוקר. הכול כלול וחצי פנסיון מומלצים למשפחות עם ילדים, כי לאף אחד אין סבלנות להסתובב ברחבי העיר ולחפש מקומות כשרים כשבת השנתיים פועה בעגלה ובן החמש מצביע בייאוש על חנות הגלידה. 

אם המחיר גבוה לכם, מומלץ להזמין מלון דירות ולהתארגן מראש על רשימת מסעדות ובתי קפה כשרים וקניית מוצרי יסוד וחטיפים בסופר, כדי לא להיתפס לא מוכנים.

הפוסט בואי לאילת, לאילת הופיע לראשונה ב-פנימה.

שם מלא: דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן (במקור: גְרִין)

נולד: ה' באב תרמ"ו (16 באוקטובר 1886)

ארץ לידה: פלונסק, פולין 

עלייה לארץ: בשנת תרס"ו (1906), בגיל 20

אירוע בלתי נשכח: הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948)

משפחה: נישא לפּוֹלָה, שהכיר בניו יורק, ונולדו להם שלושה ילדים: עמוס, רננה וגאולה

פרישה: בשנות ה־50 עבר לשדה בוקר כדי לשמש דוגמה להתיישבות חלוצית

פטירה: ו' בכסלו תשל"ד (1 בדצמבר 1973), בגיל 87

הילדות

למרות שהיה ילד חכם וסקרן, דוד יוסף גרין, לימים בן־גוריון, לא תמיד היה תלמיד ממושמע. הוא נהג לשחק בשיעורים והכעיס את המורים. הוא אהב לטייל בשדות ובטבע ולעזור לאביו, שהיה עורך דין, לסדר ניירות ולשלוח מכתבים. בגיל 14 כבר לימד ילדים צעירים עברית, והיה ממייסדי "חבורת עזרא" – אגודה ציונית חלוצית צעירה בפולין שהוקדשה לשפה העברית. בילדותו חלה בקדחת, וסבל מכך כל חייו, אך לא הפסיק לחלום על עלייה לארץ ישראל. הוא נהג לשחק שחמט עם אביו, אהב לחשוב ולהתחרות, ותמיד משך אליו חברים ברעיונות מנהיגותיים. החלום הגדול שלו היה להיות איכר בארץ ישראל, לשתול עצים ולעבוד בשדות. הוא ממש לא חלם להיות פוליטיקאי. תראו מה קורה לאנשים גדולים עם חלומות קטנים. תארו לכם – אילו היה חולם בגדול, לאן היה מגיע!

העלייה

בגיל 20 קיבל דוד החלטה אמיצה: לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. זה לא היה פשוט. הוא הפליג באונייה, ובשנת 1906 הגיע ליפו. החיים בארץ באותם ימים היו קשים, וחיכו לו שם ביצות, מחלות ועבודה פיזית קשה. כשהגיע ארצה עבד דוד הצעיר בחקלאות כדי לעזור ליישוב היהודי לגדול. למרות הקשיים, הוא היה מלא שמחה וגאווה: הוא סוף סוף בארץ שחלם עליה כל חייו! הוא האמין שהשפה העברית היא הלב של העם היהודי. לכן שנים אחדות לאחר מכן שינה ועִבְרֵת את שם משפחתו לבן־גוריון, בהשראת יוסף בן־גוריון, מנהיג יהודי בימי המרד הגדול ברומאים. כשהפך למנהיג היישוב, עודד אחרים ואף לחץ עליהם לעברת את שמותיהם. הוא חשב ששמות לועזיים אינם מתאימים למדינה עברית חדשה, וכי יש לשוב אל המקורות ואל השפה העברית. 

המדינה

דוד נחשב לאחד המנהיגים החשובים בתולדות עם ישראל. הוא פעל ללא לאות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עוד לפני קום המדינה היה ממקימי ארגונים חשובים כמו ההסתדרות הכללית, שסייעה לעובדים ולחלוצים, ודָגַל בביטחון עצמי יהודי, מה שהוביל להקמת ארגון "ההגנה". בזמן מלחמת העולם השנייה עודד גיוס יהודים לצבא הבריטי, כדי להכין בסיס צבאי לעתיד. בשנים שלפני קום המדינה הוביל את המאבק המדיני והארגוני לעצמאות. בה' באייר תש"ח הכריז על הקמת מדינת ישראל וקרא קְבַל עַם וְעֵדָה את מגילת העצמאות, והכרזת המדינה בקולו הפכה לסמל של ממש. כראש הממשלה הראשון של המדינה הצעירה, הנהיג את קליטת העלייה ההמונית, ייסוד צה"ל, בניית תשתיות, פיתוח החינוך והנחת היסודות לצמיחה כלכלית. הוא האמין בפיתוח הנגב, בהשקעה במדע ובחזון של מדינה חזקה ובטוחה. תרומתו העצומה עיצבה את דמותה של ישראל לשנים רבות.

הכור

בן־גוריון האמין שהמדע הוא המפתח לעתיד של מדינת ישראל. בשנות ה־50 החליט החלטה אמיצה: להקים בישראל כור גרעיני למטרות מחקר ופיתוח אנרגיה. הוא ראה בכך "ביטוח" ביטחוני לעם היהודי. הכור הוקם בדימונה שבנגב – מקום שהיה אז כמעט ריק, והכול נעשה בשקט מוחלט ובסודיות, כדי לשמור על ביטחון המדינה. היום הכור נחשב לאחד הפרויקטים הגדולים בתולדות ישראל, הודות לפרי האמונה של בן־גוריון, שהאמין בכוח המדע וביכולתה של המדינה הקטנה להגן על עצמה. 

התנ"ך

בן־גוריון אהב מאוד לקרוא ספרים, ובמיוחד את התנ"ך. הוא האמין שהתנ"ך הוא הבסיס לקשר של עם ישראל לארצו. לעיתים היה מזמין אנשים לביתו לשיחות על סיפורי התנ"ך ומארח חוגי לימוד. אפילו כראש ממשלה, באמצע ימים עמוסים, מצא זמן לקרוא ולהתעמק. הוא ראה בגיבורי התנ"ך דוגמה לאומץ ולעשייה, ורצה שגם מדינת ישראל תהיה חזקה ושורשית כמו בימי המקרא. אהבתו לתנ"ך הפכה לסמל ולחלק חשוב באישיותו ובאישיותה של מדינת ישראל. חשבתם פעם למה בחידון התנ"ך ביום העצמאות ישנה "שאלת ראש הממשלה"? גם זה בזכות דוד בן־גוריון! כעשור אחרי הקמת המדינה, מתוך אהבתו הגדולה לתנ"ך ולארץ, נערך ביום העצמאות, ביוזמתו, חידון התנ"ך העולמי. אחד הדברים שהטמיע בחידון היה "שאלת ראש הממשלה", כדי לשלב ידע תנ"כי עם ההיסטוריה והמנהיגות של העם היהודי, ולעודד את הצעירים ללמוד ולהעמיק בכתובים. 

הנגב

לאחר שהוקמה המדינה, חלם בן־גוריון לפתח את הנגב. הוא האמין ש"בנגב ייבחן העם בישראל", כלומר גורלו ומעמדו של העם יוכרע על פי הנגב, על אף שהמקום היה מדברי ושומם. כדי לתת דוגמה אישית, עבר בעצמו לקיבוץ שְׂדֵה בּוֹקֵר שבנגב, שם חי חיים צנועים, עסק בחקלאות והאמין שלמרות הצחיחות – הנגב יפרח. בזכות החזון שלו נבנו בנגב עוד יישובים רבים, כבישים ותשתיות. והיום, כשנוסעים בערי הנגב ורואים שדות ירוקים בלב המדבר, אנחנו יכולים להירגע ולהאמין שהנה, חלומות מתגשמים!

הידעתם?

• למרות שהיה קירח, הוא טיפח מאוד את השיער בצידי הראש.
• הוא אהב מאוד לרקוד הוֹרָה, אפילו בארצות הברית רקד עם חבורות ישראליות.
• הוא נהג להתעמל מדי יום, ואפילו לעמוד על הראש, כדי לשמור על בריאותו וצלילות מחשבתו.
• הוא לא סבל שמצלצלים אליו בטלפון, והעדיף לכתוב מכתבים גם כשהיה ראש ממשלה. יכול להיות שהוא אבי הווטסאפ הראשון?
• לתקופה מסוימת החליט לא לאכול בשר ולהפוך לצמחוני, אבל ויתר על כך די מהר, וחזר לאכול את הקציצות של פולה אשתו.
• הוא אהב לצפות בסרטים, ותמיד התעקש לשבת מלפנים כדי לא להחמיץ כלום.
• הוא היה ישן מעט מאוד, לפעמים רק ארבע שעות בלילה, כי העדיף לקרוא ולכתוב עד מאוחר.
• הוא היה אדם מסודר מאוד. אם מישהו הזיז לו ספר במדף, היה מבחין בכך מייד!
• בשדה בוקר היה יוצא לטיולים ומחפש עשבי מרפא. הוא אהב גם לטייל בין שבילי הקיבוץ כשספר פתוח בידו, והיה חבל לנסות לפנות אליו, כי הוא היה שקוע למדי, כמו בכל דבר שעשה במהלך חייו.

הפוסט דוד בן־גוריון – המנהיג שעמד על הראש הופיע לראשונה ב-פנימה.

במסכת אבות פרק ב משנה א כתוב "דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". לרוב מפרשים את המשנה הזאת כסוג של אזהרה. היא כמו אומרת לנו: שימו לב! ה' רואה את כל המעשים שלכם, מקשיב לכל משפט שיוצא לכם מהפה, וכל מעשה שאתם עושים תשקלו היטב, כי הכול נרשם ב"פנקס האדום". 

אך ניתן לפרש את המשפט הזה בדרך שונה, המאפשרת לסלול מתוך המילים שביל של חסד, שותפות ואמת. כשחז"ל אומרים לי ש"עין רואה", זה מספר לי שהבורא שם עליי את העין שלו, מבחין בי ורואה אותי. כמו אמא שיודעת לזהות גם בלי מילים למה התינוק שלה זקוק, כך גם ה' יתברך מזהה בדיוק מה אני צריכה, איפה אני מונחת ומה הכי יעזור לי לגדול. 

"אוזן שומעת" – אמרי פי והגיוני ליבי תמיד נשמעים באוזני היושב במרומים. הוא שומע אותי מבקשת, מתחננת, מתפללת, לפעמים גם מתפתלת בתלאות החיים. 

"כל מעשיך בספר נכתבים" – כמה חסדים פשוטים מרצפים את שביל חיינו, כמה דברים פעוטים אנחנו עושות יום יום בלי שאף אחד יודע. לחלוק את הכריך עם חברה מהעבודה שלא הספיקה להכין בבוקר, להישאר עוד כמה רגעים ברכב ולתקן את החניה כדי שיהיה מקום לאדם נוסף, להכין ארוחת ערב, מקלחות וליטוף של אהבה לפני השינה. להקריא סיפור, ועוד סיפור ועוד אחד למרות שהסבלנות כבר מזמן פקעה. 

כמה ממלאת לב היא הידיעה שיש כאן אבא טוב שאפשר לסמוך עליו, להישען אחורה ולהתנדנד על הערסל שלו. לדעת שהוא רואה אותי, שם לב גם למעשים הכי קטנים של ידיי העמלות וכותב אותם, זוכר אותם, נותן להם תוקף. ונתנה תוקף. 

כי באמת אל הכפרה, ההתחדשות והשיבה פנימה לא מגיעים ממקום של יראה, אלא מתוך האור. גם אנחנו בתור אימהות יודעות שהדרך המיטבית לחנך ילדים להיות אנשים ראויים ומחוברים פנימה, היא להעצים אותם כל הזמן, על כל דבר קטן. להזכיר להם כמה הם טובים, מאירים, מדהימים, כל אחד בתחומו ומקומו, על תכונותיו הייחודיות. להיות עם עין שרואה אותם, אוזן שקשובה למה שנמצא מעבר למילים, פנקס שכותב את האיכויות והרגעים. 

כך הבורא יתברך מנהיג ומנחה אותנו בעולמו, להתחדש ולתקן את הדין על ידי המתקה, להתחבר אל הנצח מתוך שייכות אל הטוב. להאמין שיום הכיפורים משיב אותנו להיות בטהרה מוחלטת. אהובים. אהובים. אהובים. 

הכותבת היא ביבליותרפיסטית, מרצה ומנחת סדנאות, מלווה תהליכי חיבור פנימי דרך כתיבה

כותבת: אוריה אהובה לוי

הפוסט מה אהבתי תורתך הופיע לראשונה ב-פנימה.

ד"ר צוריאל ראשי, מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מתאר כיצד הכול התחיל. "בקהילות היהודיות של גרמניה במאה ה־14 צמח מנהג חדש, שנשמע כמעט מובן מאליו בימינו: לשלוח לחבר ברכה כתובה לקראת השנה החדשה. רבני אשכנז פסקו כי עם כניסת חודש אלול על כל אדם לאחל לחברו 'שנה טובה', והקהילות אימצו את ההנחיה בהתלהבות. מה שהתחיל כפסיקה הלכתית הפך עד מהרה למסורת חמה ורבת משמעות.

"הדברים קיבלו משנה תוקף לפני כמאתיים שנה", הוא מוסיף, "כאשר הרב זלמן אפרים מרגליות מאוקראינה כתב בספרו החשוב על הלכות חודש אלול, שנוהגים שהכותב מכתב לחברו מראש חודש אלול עד יום כיפור, מברך אותו שייכתב וייחתם לשנה טובה. כך נולד הרעיון שהברכה צריכה להיות כתובה ולא רק בעל פה".

איך המנהג התפשט לשאר הקהילות?

"בהדרגה המנהג אומץ גם בקהילות יהודי מזרח אירופה ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית. במהלך המאה ה־19, המצאת בול הדואר והופעת הגלויה המסחרית תרמו להתמסדותו, ובצד זאת ניכרת גם השפעה ישירה מחיקוי מנהגים מקבילים של קהילות לא יהודיות. כך הלך המנהג וקיבל אופי עממי רחב, עד שבמהלך הדורות נעשה למסורת משותפת לכלל הקהילות היהודיות ברחבי העולם".

בארץ ישראל, לדברי ד"ר ראשי, קיבלו הגלויות אופי ייחודי. "מנהג ה'שנות טובות' בארץ ישראל התפתח כחלק ממאמצי ה'שנור' של היישוב הישן, ונועד לגייס תרומות באמצעות ציורים מנופי הארץ, דמויות צדיקים ואירועים תנ״כיים. עם הזמן גם תנועות חלוציות חילוניות אימצו את הרעיון, ואף העצימו אותו והוסיפו סמלים ציוניים של חלוציות, התיישבות וביטחון, לצד מוטיבים מסורתיים".

ד"ר ראשי מציין שהגלויות הן הרבה מעבר לברכה אישית. "נוצרה זהות דתית ולאומית המבטאת את רוח התקופה. הגלויות שילבו עבר מקראי והיסטורי רחוק עם חזון גאולה עכשווי, עבודת אדמת הארץ ודימויים אוטופיים של שפע. מוטיבים חוזרים כמו היונה חיברו בין סיפורים יהודיים עתיקים ובין אתוס ציוני מודרני". 

על המוטיבציה לשמור את הגלויות הייחודיות מספר עודד רביבי, מנכ"ל אנו – מוזיאון העם היהודי. "אחת המשימות שעומדת לנגד עינינו היא שימור המורשת היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם", הוא פותח. "אנחנו מבינים שכל מסמך, כל תמונה וכל עדות אישית הם חוליה בשרשרת הזיכרון שמקשרת בין הדורות. שימור פעיל של החומרים הללו הוא חלק חשוב ממי שאנחנו, ואלו הסיפורים שמהם אנו נבנים.

"לאורך השנים הצלחנו לבנות מאגרי מידע נרחבים בנושא העם היהודי – תכנים, תמונות היסטוריות, סרטונים, קטעי מוזיקה ועוד אוצרות תרבותיים שממשיכים להגיע אלינו מאנשים פרטיים ומגופים שונים. האחריות הזו מעניקה לנו זכות וחובה, נקודת מבט לעיתים ממעוף הציפור על מגמות, תקופות מכוננות, ולצידן סיפורים אישיים".

מה מיוחד באוסף האיגרות אצלכם במוזיאון?

"איגרות ה'שנה הטובה' מספרות סיפור שמתחיל עוד טרם הקמת המדינה, מקהילות יהודיות בעולם, ועד איגרות מקומיות המציגות את התפתחותם של היישובים הראשונים בארץ ישראל. החומרים הוויזואליים הללו מציירים בפנינו לא רק את סיפורו של עם, אלא את סיפורה של מדינה בהיווצרותה – עם כל החלומות, האתגרים וההישגים שבדרך".

בעידן שבו כלי התקשורת העיקרי שלנו רגעי וחולף, מה יישאר מאיתנו לדורות הבאים?

"כאן בדיוק נכנסת העבודה שלנו במוזיאון, כי מעבר לערכן ההיסטורי של האיגרות, הן מלמדות אותנו על כוחה של הכתיבה לשמר רגעים חולפים ולהעביר מסרים מדור לדור. במציאות שבה טכנולוגיה מתקדמת משנה את אופני התקשורת שלנו, חשיבות שימור המידע הפיזי והדיגיטלי גוברת והולכת".

נעה אור היא אוצרת משנה באוסף החפצים ב'יד ושם'. בעבודתה היא עוסקת באיסוף ותיעוד של פריטים אישיים מתקופת השואה, שנתרמו ברובם על ידי ניצולי שואה ובני משפחותיהם. 

"מאחורי כל פריט יש סיפור״, היא קובעת. "הפריט מספר סיפור של אדם, משפחה או קהילה שאינם. לעיתים החפץ הוא הדבר היחיד שנשאר, ובאמצעותו אנחנו מנציחים את השם והפנים שהוא מייצג. לעיתים מגיע אלינו חפץ יומיומי פשוט, אך דרכו נפרש סיפור שלם של ילדה, משפחה או קהילה. אנחנו מנציחים את זכרו של היחיד, ובאמצעותו לומדים גם על הקולקטיב".

מה הניע יהודים בשנות השואה להמשיך ולקיים מנהגים יהודיים, ובתוכם שליחת כרטיסי שנה טובה?

"הברכות חושפות את הצורך האנושי הבסיסי בקשר ובחום, גם במציאות של רעב וסכנה. דווקא ברגעים הקשים ביותר הייתה דחיפות לשמור על קשרים בין־אישיים, על חברות ועל תחושת קהילה. הקשרים הללו היו לא פחות חיוניים מהצורך הפיזי לשרוד.

"יש עדויות על אנשים שהיו מוכנים לוותר על מנות לחם כדי לרכוש סידור תפילה, כי בעיניהם הנפש והרוח היו לא פחות חשובים מהגוף. וכשילדים מכינים להוריהם כרטיסי שנה טובה זה מעיד שגם דלות החומר והתנאים הקשים לא ינצחו את הרוח. 

"קידוש הזמן ביהדות הוא יסוד מרכזי וחזק", מוסיפה אור. "בחגים ובשבתות טמון חיבור עמוק לזמן שהוא חיוני לנפש, תחושה שאתה חלק ממשהו גדול ממך. אנשים הכינו לוחות שנה ורצו לדעת מתי מגיע ראש חודש או חג, וגם כשלא הייתה אפשרות לחגוג, הם נאחזו בזמן". 

הפוסט שנה טובה הופיע לראשונה ב-פנימה.

בהשראת הזיכרון הגעתי להבנה שימי הפנאי הללו עם ילדינו הם הרבה יותר מנסיעה, אטרקציות או נופים. יש לנו הזדמנות לעצב בהם את התרמיל של החיים, בדו־שיח המתקיים ללא מילים, בין הנוקשות לגמישות, בין הסמכות לנוכחות. זו הזדמנות להזמין את ילדינו לבטא את עצמם ולהביא את החוזקות בתוך המארג המשפחתי.

זה גם הזמן שלנו להחליט שאנחנו ההורים אורזים במזוודה לבושים אחרים, צדדים שפחות מצליחים לבוא לידי ביטוי בימים הרגילים. אם ביומיום אנחנו מחזיקים את הדברים בסמכותיות רבה – יהיה מעניין לקיים מעין משחק תפקידים ולתת דווקא לילדים לנהל את לוח הזמנים, להיות אלה שמארגנים את הכריכים או מעירים אותנו בבוקר. כי בסופו של דבר, אלה הרגעים שיהפכו להיות זיכרונות הילדות שלהם, ויבוא יום שנזכה לשמוע אותם מתרפקים עליהם בהנאה ובערגה.

יום משפחתי בחיפה

חיפה היא עיר מעניינת ומרהיבה. מהרי הכרמל הגבוהים נשקפים עמק יזרעאל, הנמל וחופי הים היפהפיים, וקסום לראות איך מבין העצים כמו צומחים להם הבניינים והבתים. התרבויות בה מגוונות וכך גם תוואי השטח, שכולל אזורים מישוריים לצד עליות וירידות תלולות. יום הבילוי המשפחתי הזה יהיה בסימן תנועה וגמישות, כך שבכל תחנה תוכלו להכניס את ההווי הייחודי של המשפחה שלכם. נתמקד באזור העיר התחתית, שם אפשר לנוע בין התחנות גם ברכב פרטי וגם בתחבורה ציבורית.

תחנה ראשונה: ממעוף הציפור

הרכבלית | תחנת רכבת לב המפרץ, הקישון 75, חיפה, סמוך לקניון סינמול | ימים א-ד: 00:00-06:00, יום ה: 02:00-06:00, יום ו: 15:00-06:00 

לפני שמתחילים את היום בעיר החדשה, קודם כול מגיעים לצפות בה ולהכיר אותה מזווית קצת אחרת – מגבוה, בין ארץ לשמיים, עם הרכבלית. מתחילים בנסיעה של כ־20 דקות, שראשיתה בעיר התחתית, ומשם מטפסים אל הנוף, לרוח הנהדרת ולחיוך המתרחב על השפתיים. עבור הילדים זו יכולה להיות הזדמנות להתגבר על הפחד מגובה. תתפלאו לגלות איך גם הילדים האמיצים חוששים בהתחלה, ואולי יחזיקו קצת יותר חזק את הידיות, אך עם העלייה כולם יתחילו להרפות ולהתלהב מהנוף שנשקף מהחלון.

התשלום מתבצע כמו בתחבורה ציבורית רגילה, ברב־קו או באפליקציות התשלום.

תחנה שנייה: וייסעו ויחנו

מוזיאון רכבת ישראל | דרך חטיבת גולני 3, חיפה | ימים א-ה: 15:30-8:00 | פרטים ומחירים באתר מוזיאון רכבת ישראל

לאחר הירידה מהרכבלית ממשיכים בסימן התחבורה הציבורית ומגיעים למוזיאון הרכבת, לראות איך הקטר של הרכבת עם הארובה, המוכר מהאיורים בספרים, מתעורר פתאום לחיים. במוזיאון יש מגוון רחב של רכבות וניתן לצפות בהן, להיכנס אליהן ואפילו להתנסות בהפעלתן. המבוגרים יוכלו לפגוש דרך הרכבת תחנות שונות בהיסטוריה, והילדים יוכלו להגשים חלום וליהנות מהאפשרות להסיע את כולם בעצמם. מלהיב. המוזיאון נמצא בחלקו תחת כיפת השמיים, לכן בימים חמים חשוב להצטייד בכובע ובמים.

המוזיאון נמצא בתחנת הרכבת חיפה מזרח, שפעילה רק כשיש במוזיאון ימים מיוחדים, בדרך כלל בחופשות ובחגי ישראל. בזמנים כאלה ניתן לבסס את היום כולו על נסיעה בתחנות הרכבת. בשגרה ניתן להגיע אל המוזיאון במטרונית.

הפוסט יום משפחתי בחיפה הופיע לראשונה ב-פנימה.

אנחנו מתיישבות לקפה קר בבית קפה קטן בגני תקווה, עיר מגוריה בשנים האחרונות, ומפעם לפעם עוצרים אותם אנשים לבקש ממנה סלפי, לספר לה כמה הם אוהבים את השירים שלה (ואף להדגים בקולי קולות), ולומר לה שוב ושוב כמה שהיא "פשוט חמודה!"

זה טייטל שמלווה אותך הרבה שנים, החמודה הזה.

"נכון, היו תקופות שזה הפריע לי, רציתי שידעו שאני גם עוד דברים, לא רק חמודה", היא מחייכת, "אבל עם הזמן שחררתי מזה". 

רוני דלומי, בת 32, היא כבר לא רק זמרת חמודה. היא זמרת־יוצרת ושחקנית לילדים, נוער ומבוגרים. השם שלה מתחבר מיד עם שירים מוכרים שהשתרשו בפלייליסט הישראלי כמו 'תן', 'סתם שני אנשים' ו'איש של לילה', וקל לשכוח שהאומנית המוערכת, שמופיעה ערב־ערב על במות בכל הארץ, הייתה פעם נערה אלמונית תכולת עיניים שרק רצתה לשיר.

היא התפרסמה לראשונה באודישנים ל'כוכב נולד', תוכנית הכישרונות הפופולרית שהוציאה כוכבים רבים לתעשיית המוזיקה הישראלית. בעונה השביעית, אחרי שהתוכנית כבר ידעה כוכבים כמו נינט טייב, שירי מימון, והראל סקעת, חיפשו את הכוכב הבא שיגיע גם עם תום מסוים, אולי אפילו אנדרדוגיות, והיא שבתה את לב השופטים ואחר כך גם את הקהל עד שהגיעה לניצחון.

עדיין מתייחסים היום לעובדה שאת יוצאת ריאליטי?

"כוכב נולד לא היה ריאליטי במובן של יחסים ודינמיקות חברתיות, אלא תוכנית שמבוססת על יכולות. לא הרגשתי שזה טיקט לא טוב או ששופטים אותי לפי זה, ועדיין לאורך הדרך חובת ההוכחה הייתה עליי. יש לי הרבה תודה למקום הזה, ועל ההזדמנות שניתנה לי. אני לא מתכחשת לזה וזה אף פעם לא היה מכשול בשבילי".

יוצרת בקצב 

היא נולדה בבאר שבע וגדלה ביישוב עומר שבדרום, הבת השלישית והצעירה אחרי שני בנים. העובדה שרצתה להיות זמרת ולהופיע על במות, היא אומרת, לא הפתיעה אף אחד בסביבתה. 

"תמיד שרתי והופעתי מגיל קטן, כולם ידעו שאני רוצה להיות זמרת", היא נזכרת, "כשהתקשרו להזמין אותי לאודישנים של כוכב נולד לא רציתי ללכת בהתחלה, ואבא שלי אמר לי: לכי רק בשביל החוויה. עברתי את האודישנים הראשונים וויתרתי. ממש שלחתי פקס וכתבתי שאני מסירה את מועמדותי. ביום האחרון של האודישנים התקשרו אליי ושאלו אותי: את בטוחה? זאת ההזדמנות האחרונה. החלטתי שאני הולכת על זה, פותחת את הדלת הזאת ומאפשרת לדברים לקרות".

12 שנה אחרי שניצחה בגמר, היא עדיין על הבמות, ועושה גם וגם וגם. היא כותבת, שרה, רוקדת, משחקת וחיה את היצירה במלוא העוצמה. 

הדרך שלה נסללה לאט ובעקביות עם עוד שיר, עוד הצגה ועוד סדרה, עד להיטמעות מלאה במיינסטרים. את הקצב, מהיר או רגוע יותר בתקופות מסוימות – היא זו שמכתיבה.

"אני מרגישה שהתמזל מזלי ואני עם אותו מנהל מאז כוכב נולד, שהלך איתי יד ביד. הכרנו תוך כדי העונה, עם זכייה שלא הייתה מובנת מאליה. הוא רצה להיות איתי לפני שמישהו חשב שאגיע לאן שהוא, וזה נתן לי המון ביטחון. אני עדיין בטדי הפקות, גם מאז כוכב נולד, ויש איתי צוות – אבל הרצון ליצור והקצב בוער לי יותר מכולם. התשוקה מגיעה ממני וזה המנוע הכי בריא. 

"בשנה האחרונה התחלתי קצת לשחרר מהכתיבה, והיה לי דיון עם עצמי מתי לבצע שירים שלא שלי זה נותן לי לפרוח, ומתי זה מגביל אותי. לפעמים אני תוהה אם זה יתרון או חיסרון. כי זמר יוצר ממוקד בזה, ולפעמים אני עושה גם וגם, וזה מדהים. זה נותן מקום ליצירתיות, שלוקחים קצת מפה וקצת מפה. אני בעד, זה צריך להרגיש מדויק".

בימים אלו הלו"ז שלה מתחלק בין מוזיקה, הופעות ותיאטרון, כשהיא מופיעה במקביל במחזמר האהוב 'בוסתן ספרדי' בתיאטרון הבימה (לצד חני נחמיאס, טל מוסרי, משה אשכנזי ועוד), 'לילות ברודווי', גם הוא מחזמר של הבימה, ובחזרות ל'ג'ולי', הצגה חדשה שתעלה בקרוב המבוססת על המחזה 'העלמה יוליה'. היא כיכבה בתפקידים ראשיים במחזות זמר כמו 'ינטל', 'השנה היפה בחיי' ו'עלובי החיים', וגם בסדרת הטלוויזיה 'שישה אפסים' (כאן 11) שם גילמה את איילת, מנחת סדנה לזוכים בפרס כספי גדול, שבה מחויבים הזוכים לעבור תהליך של הכנה לחיים ורק אז יקבלו את הכסף ויתחילו את חייהם כמיליונרים. מיד אחרי הצלחת הסדרה הודיעו בהפקתה על חידוש לעונה השנייה שתצא בשנה הבאה. בנוסף לכך ממשיכה דלומי להופיע ברחבי הארץ עם השירים שלה ועובדת על שירים חדשים שיֵצאו לאוויר העולם.

בתיאטרון היא נכנסה לנעליהן של דמויות רבות, בהן דמותה של אפונין שובת הלב במחזמר 'עלובי החיים'. היא מספרת כי תהליך המיון לתפקיד היה ארוך מאוד, וכלל לדבריה לא פחות משמונה (!) אודישנים שהיו צריכים לאשר גם מול ההפקה בחו"ל, עד שקיבלה את התפקיד המיוחל. הצגה נוספת שהטביעה בה חותם הייתה 'סימני דרך', בה גילמה את דמותה של נעמי שמר הצעירה בהצגה המגוללת את סיפור חייה של המשוררת הלאומית. הצגה שעלתה 360 פעמים ועוררה הדים רבים. 

צילום הדר אלחייק

הקורא בקפה 

דלומי נשואה לאלון וייסמן, רופא עיניים במקצועו, והם יחד מאז שהייתה בת 19 ועד היום. סיפור ההיכרות שלהם מתוק ותואם לאופייה הלא מצועצע. "עברתי יום אחד ברחוב בתל אביב, והוא ישב לשתות קפה עם אחיות שלו", היא משחזרת בחיוך, ממרחק השנים. "הוא לא הכיר אותי אבל שם לב אליי. זה היה שנה אחרי 'כוכב'. אחיות שלו אמרו לו: אתה לא מכיר אותה? היא זמרת, תקום אחריה. אבל הוא התבייש. וכשהוא קם כבר לא הייתי". 

אבל הרושם הראשוני לא נמחה לו מהראש, ותקופה קצרה לאחר מכן, כשהיא הופיעה בפסטיגל, הוא פנה לאחת הלולייניות שאותה הכיר וביקש שתחבר ביניהם. "היא שידכה בינינו. הוא היה אז בן 24, אני בת 19, חסרת ניסיון לחלוטין. סיימנו דייט ראשון וחשבתי שאני קטנה עליו, שאני בטח ילדה והוא מחפש אישה. באותו לילה חלמתי עליו ואמרתי לעצמי שאיזה באסה שאני כזאת, שלא מבינה את חוקי המשחק של הדייטים, שפשוט אין לי את זה בלדעת מה להגיד ולהתקשר או לא להתקשר. ואז הוא התקשר, וזהו. מאז אנחנו ביחד. אני מרגישה שהתמזל מזלי".

אתם מגיעים מתחומים שונים מאוד. איך זה להיות בזוגיות עם מישהו שלא מגיע מהתחום שלך, מהבמה ומהאומנות?

"לי זה טוב שהוא לא מהתעשייה. אני מכירה הרבה זוגות ששניהם כן וזה טוב להם, אבל לי זה טוב ככה. אהבתי את זה שהוא לא מהתחום שלי ומגיע מתחום שונה לגמרי. אהבתי לדבר איתו על דברים אחרים, זה כמו מסאז' למוח מבחינתי. כל אחד מאיתנו נותן לשני משהו, וזה נותן לי גם פרספקטיבה אחרת על החיים".

בשנה האחרונה היא ילדה את בתם הבכורה, דני אביגיל, והעיניים שלה מוארות כשהיא מדברת עליה. כמו כל אמא טיפוסית, היא לא מהססת להראות תמונות ממיסות שלה מגלריית הטלפון. האימהות, היא אומרת, שינתה אותה לחלוטין.

"נורא פחדתי להיות אמא", היא מודה בכנות, "פחדתי שלא אהיה אמא טובה, ואני עדיין מפחדת. אבל אני מתרגלת. כל יום שעובר עם דני אני מסתכלת ולא מאמינה שקרה לי הדבר המדהים הזה. כל כך הכינו אותי להורמונים וכמה זה קשה שלא הייתי מוכנה ומודעת לתגמול, לכמה שזה מדהים".

"היום מנסים לנרמל מאוד את הקושי, לספר על הקשיים לפני ואחרי הלידה, וזה מבורך", היא מחדדת, "חד־משמעית, זה נורא קשה כשיש לחץ על האמא לשמוח כשבפנים היא מרגישה אחרת. חשוב לדבר על הקושי, אבל כל כך הכינו אותי שיש רגשות אחרים שכבר לא ידעתי על הרגשות הראשוניים, ואני מופתעת לטובה. האימהות שינתה אותי לחלוטין. משהו נפתח בי. יש בי יותר יכולת להבחין בין עיקר לטפל, הפניות שלי מתחלקת אחרת. ממש חיכיתי לילדה הזאת, ואיזה כיף שהיא הגיעה. הנשמה שלי מתרחבת כל יום".

אחד האתגרים שהיו לה במהלך הדרך אל הילדה הזאת הוא שמירת היריון שהגיעה במפתיע. כשהיא מופיעה בכמה הצגות והופעות במקביל, יום אחד נאלצה בהוראת הרופאים לצאת לשמירת היריון, להפסיק לעבוד לחלוטין וכן להפסיק לנוע ולעשות ספורט ("גם לעשות כלים"), ואף נאסר עליה לשיר. 

"זה היה מאתגר מאוד. לקח לי זמן לחזור אחרי הלידה, ובשלב מסוים זה גם יצר אצלי גם קצת בהלה, של איך אחזור לגוף שלי ולרקוד אחר כך. אבל גם תוך כדי ההפסקה הייתה לי תחושת ביטחון, שהכלים שרכשתי הם שלי, ואני אשתמש בהם כשאוכל תוך כדי. כשחזרתי אכן לקח לי זמן להתניע את הגוף ולחזור לכושר שהיה לי. זה קצת הבהיל אותי, אבל בסוף יש בזה גם משהו חשוב, זה חיבר אותי מחדש להכול. חיבר אותי מחדש ליכולות שלי, להבין מאיפה ואיך ולמה לעשות את זה, זה גרם לי לקפיצת גדילה משלי".

את מרגישה שהאימהות שינתה משהו ביצירה שלך?

"יש אצלי תמיד את החיפוש הזה של מי אני היום. אני מנסה לדייק את הקול הזה מבחינה מוזיקלית, ועדיין מחפשת את הביטוי של זה, וכן, זה מאוד מפעיל אותי. אני לא אוהבת לכתוב סתם. עכשיו אני מרגישה שקורה לי משהו. זה גם להיות אמא בתקופת מלחמה, אז אני לא יודעת אם זה האימהות או המלחמה, או השילוב ביניהם. אני עוד לא יודעת, ואני מרגישה שאנחנו עוד לא יודעים. אני כן מרגישה צורך לחיות את הרגע. לחגוג כל רגע. כל אחד מהדברים האלה, להבדיל, האימהות והמלחמה – מובילים למסקנה על כוחו של הרגע הזה, ליהנות מהכאן ועכשיו. ליהנות מדני, ליהנות מאלון, מהדברים הפשוטים, וגם מהדברים הלא פשוטים".

שרק תחזור 

מאז פרצה המלחמה משהו נשבר בכולנו. הפצע המדמם שנפער בשמחת תורה שינה משהו בכולם, ואומנים רבים ניסו לתרום את חלקם ולתת מעט נחמה בימים הקשים. אחד משירי המלחמה הכי מזוהים עם התקופה הזאת הוא השיר 'תחזור' מתוך הפרויקט של עידן רייכל, שאותו כתבו והלחינו עידן רייכל ואבי אוחיון, בביצועה של דלומי. השיר, שמפלח את הלב במילותיו ובקולה המהפנט, הוקדש מראשית המלחמה לחטופים המוחזקים בשבי חמאס – אך בכלל נכתב והוקלט הרבה לפני המלחמה, כך מגלה לי דלומי. 

"'תחזור' הוא שיר שנכתב והיה מוכן לאלבום של רייכל. כשהזמינו אותי לשיר אותו הייתי בהיריון ועדיין לא סיפרנו. אמא של אלון נפטרה, ובמהלך השבעה גיליתי שאני בהיריון. כשבאתי לסשן אצל אבי אוחיון והוא ורייכל השמיעו לי את השיר, אמרתי לעצמי: וואו, כל כך רצינו לספר לה שאני בהיריון, ומשם שרתי את זה. מתוך המקום האישי שלי שרציתי לספר לחמותי שאני בהיריון. זה היה סשן קצר, כמעט וואן־טייק, והוצאנו את זה ככה, בהקלטה הראשונית, זה היה אינסטינקטיבי. זה היה קול של רגע אחר בזמן אחר, וזה פשוט קרה, ועבד".

גם השיר 'תחזור' וגם 'שלחי אותו' הפכו להמנונים של ימי זיכרון לאומיים. את מרגישה שליחות ביצירה שלך? 

"שני הסיפורים של שני השירים גדולים ממני. גם 'שלחי אותו', בפרויקט של גלי צה"ל ('עוד מעט נהפוך לשיר', ט"ב) וגם ב'תחזור', משהו שם פשוט הסתנכרן, משהו גדול ממני. אני לוקחת בשתי ידיים את העניין הזה של להיות קול של משהו, של רגע בזמן, אני נותנת לזה להיות. אני חושבת שאנחנו כל כך מורכבים, וכולנו כל כך מחוברים למציאות הזאת. אני מרגישה כל כך מחוברת למקום שאני חיה בו, והלוואי שלא היינו צריכים את השירים האלה, הלוואי שהם לא היו מצליחים כי לא היה בהם צורך.

"אני מנסה כל הזמן לדייק עם עצמי מה התפקיד של המוזיקה עם כל מה שקורה בארץ שלנו", היא משתפת, "אבל אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי כמה השיר הזה או הזה השפיע עליהם או חיזק אותם, ואז אני מאמינה שכן. שיש פה שליחות. אני יודעת שהמוזיקה חשובה, ולפעמים אני מרגישה שהיא משמעותית כשאני שרה בתקופה הזאת. אני שואלת את עצמי תמיד אם אני מספיק משמעותית. אני מקווה שכן".

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד יתקיים ביום שלישי | 17.09 | בבנייני האומה בירושלים- כרטיסים אחרונים 

מתוך גיליון אלול תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט קומי רוני  הופיע לראשונה ב-פנימה.

פאוזה | יאיר אורבך | הוצאה עצמית

יאיר אורבך ידוע כאחד מחלוצי הסטנדאפיסטים במגזר הדתי. כבר בעמוד הראשון של ספרו החדש 'פאוזה' הוא מצהיר שמטרתו להפוך את העולם שלנו למקום טוב ושמח יותר, ונראה שהוא בהחלט מקיים את ייעודו. הספר מרכז אוסף של סיפורים קלילים לימים קשים, בדיוק כמו שהכותרת מבטיחה. 

לשאלה איך הוא מגדיר את עצמו, הוא עונה ביובש שהוא איש עסקים שמתעסק בשטויות בשיא הרצינות. ואכן, אורבך לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, מה שנותן מרחב נשימה בלתי שיפוטי כשקוראים אותו. מי שלא מתחבר לסיפורים קצרים אולי לא יאהב כל כך את הז'אנר, אבל אין ספק שהספר נותן אתנחתא נעימה, מהסוג המועדף רגע לפני השנ"צ של שבת.

בספר הקורא מתוודע לעולמו של אורבך, למסלול שעבר מינקות ועד היום, לסיפורים מפתיעים ומצחיקים עם האחים וההורים, הציפיות והאכזבות, הישיבה התיכונית, סיפורי הצבא, האוניברסיטה, וכמובן עם מיטל אשתו. זה יכול להישמע קצת בנאלי, אבל אורבך – כפי שההקדמה לספר מבטיחה – מצחיק, שנון, ובעיקר נותן לנו הפוגה קלילה מהימים הקשים. 

לבד מסיפורים שגורמים לנו לצחוק, אורבך מספר גם על מסלול הקריירה שלו, שעל פניו נראה כמו סיפור הצלחה, אך לאורך הספר הוא מקלף בעדינות את הקליפות ומגלה שבדרך לפסגה היו גם המון נפילות. בין השאר הוא מגולל את הסיפור מאחורי הקלעים של ההחלטה המפתיעה שלו לפני שנתיים לפרוש מהופעות הסטנדאפ שהיו כה מזוהות עימו. מתברר שמה שגרם לו לפנות לאפיקים אחרים הוא ממש לא מה שאתם חושבים. ואל תצפו למצוא כאן ספוילר.

'פאוזה' מורכב מפרקים הנעים בין הארוך לקצרצר. לפעמים לא ניכר הקשר בין פרק לפרק, אבל מה שמאגד אותם יחד הוא קולו הייחודי ונטול הפוזה של אורבך. בין הדפים תמצאו סיפורי התנחלות שרק מתנחלים אמיתיים מכירים, את מלחמת הכריות הגדולה בכיכר מלכי ישראל, תאונת פגע וברח ואודישן מפתיע לנינג'ה ישראל. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ומעניין, והעריכה מוקפדת ומקצועית – מה שלא תמיד מוצאים בספרים בהוצאה עצמית. 

על כריכת הספר האדומה מתנוסס בגאון השפם שהפך לסמל משעשע במלחמת חרבות ברזל ולמקור לאינספור בדיחות על חיילינו. השפם מעטר גם את ראשי הפרקים, ולכל פרק שפם מסוגנן משלו. בסיפורים הרבים שזורות התייחסויות למה שקורה בישראל מאז שמחת תורה תשפ"ד, מה שמקנה לספר אקטואליות ורלוונטיות רבה. אורבך החל לעבוד על הספר לפני המלחמה, אבל אחרי שפרצה החליט להתמסר למלאכת הכתיבה ביתר שאת, סיים אותה בתוך שבועיים, ומכאן הדרך להוצאת הספר לאור הייתה מהירה.

את הספר הוא מקדיש לאשתו, לילדיו, להוריו, לאחיו, לחבריו, ללקוחותיו, ולגלידה מגנום שקדים. הוא מקדיש את הספר לזכרם של הנרצחים, לרפואת הפצועים ולהשבת החטופים והנעדרים, ומסיים במילים האלמותיות שמלוות אותנו מאז פרוץ המלחמה – עם ישראל חי. 

מוזיקה: אי של נחמה

אם את נמנית עם מעריצי אביתר בנאי, סביר להניח שאת 'עוגן במים', האלבום החדש של נסיך המוזיקה הישראלית השורשית, יצא לך כבר לשמוע יותר מפעם אחת. אבל גם עבור מי שלא, 'עוגן במים' יהיה בדיוק מה שהשם של האלבום טומן בחובו. עוגן, אי של נחמה בלב תקופה סוערת.

האלבום כולל 13 שירים בגרסאות קאבר חדשות, בשילוב קטעי מעבר בקולו של בנאי. הקטע הפותח, 'אחרי החגים', מספר את הסיפור של כולנו מאז שמחת תורה, ובעיקר מצייר תקווה. אחר כך צוללים ושומעים את 'אל תפחד' של אהוד בנאי, 'שיר ללא שם' של יהודית רביץ, 'מחפש את הכיוון' של האח המנוח מאיר בנאי ועוד קלאסיקות ישראליות שכאילו נכתבו אתמול. 

השירים מבוצעים בקולו המיוחד של אביתר, שנשמע בו שמץ של רעד המתחלף לצליל קטיפתי עמוק. בשיריו ובקטעי הקישור הקצרים יש מן הנחמה והחוכמה, ויש בהם גם תקווה לאחדות שאנחנו כל כך כמהים לה. 

אחרי שנגע כבר בכל חלקי העם, השתנה, חזר בתשובה, התבגר, לנו נשאר רק לשמוע את המוזיקה שלו ולהתחבר.

עוגן במים | אלבום | אביתר בנאי | זמין להאזנה באפליקציות המוזיקה

סדרה לילדים: מאחורי הסיפורים

אין כמו העיניים הבורקות של העוללים המתוקים כשמקריאים להם סיפור וכל תשומת הלב שלהם נתונה לנייר המבריק ולקול העייף שלנו. אך לא תמיד אנו פנויים לקריאת סיפור. בשביל הזמנים האלה, ספריית פיג'מה מתַפעלים את ההסכת המעולה 'ספריית פיג'מה קוראת לכם' (אם עדיין לא הכרתם, זה בדיוק הזמן). כעת הם מעלים סרטוני וידאו של שעת סיפור עם הפודקאסט המצולם, וכל הסודות נחשפים. 

על המסך מופיעים ירדן בר כוכבא־הלפרין ודידי שחר יחד עם נגנים המלווים את הסיפור בקולות רקע ובנגינה של קלרינט צוהל, חליל צד מפלרטט, אקורדיון שמח, אורגן כריזמטי ועוד כלים מפתיעים שמשמיעים אפקטים בדיוק כמו בפודקאסט. 

שעת הסיפור היא באורך של כשמונה דקות ויכולה להיות מעולה להרגעת הרוחות בבית. הבונוס הוא שאם הספר ישנו בבית, אפשר לדפדף בו תוך כדי הצפייה וכך ליהנות מכל העולמות. על הדרך הילדים מקבלים מושג קטן על מה שקורה מאחורי הקלעים של ההסכתים.

אם כבר נכנסתם לאתר פיג'מה, תמצאו שם עוד המון הפתעות אחרות כמו שעת סיפור מיוחדת עם האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה מתחנת החלל הבין־לאומית, שיעורים באיור ועוד.

סרטים בפיג'מה | אתר ספריית פיג'מה

סיפורת: דייט עם הקב"ה

רבות מבנות המגזר הדתי נאלצו לעבור דייטים מביכים בבתי קפה, טיולים קרים בגן ציבורי אפרורי או מפגשים מבטיחים שהסתיימו במפח לב ונפש. נראה שבדיוק בשבילן יצא הספר הזה.

ב'הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון', ספר הביכורים של תמר שילה קינן, תמצאו את הסיפור שכולנו מכירות, אבל גם את הסיפורים שלא היינו מדמיינות שקורים. תמר מתארת בספר את השנים רוויות החיפושים, הלימודים, המעברים, הדייטים, הבחורים הטובים, וגם את אלה שבכלל לא זוכרים. כמובן, תמצאו שם גם את החברות הטובות ואת האמונה הרעננה והתמימה, שנשזרות יחד באותנטיות ובכתיבה ייחודית.

זה סיפור שאינו מסתתר מאחורי דימויים, עם דיבור ישיר על אמונה והקדוש ברוך הוא באופן מרענן. נראה שעשר השנים של תמר שילה קינן מתועדות בדיוק כפי שהיו, והן מוגשות לנו כפי שהיא חוותה אותן, באריזה שובת לב של רומן עלילתי ומסקרן. 

הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון | תמר שילה קינן | 206 עמ' | הוצאת ידיעות ספרים

מוזיקה: שרים, זוכרים וגיבורים

מפרוץ המלחמה החל הזמר והיוצר גלעד שגב לכתוב בכל יום ברשתות החברתיות על הגיבורים שהתגלו מתחת להריסות השבעה באוקטובר. הטקסטים שלו התפרסמו בארץ ובעולם וקיבלו תגובות ושיתופים שרק הלכו והתרחבו. שגב החליט להלחין את השירים שנגעו ברבים, וביחד עם המפיק גלעד שמואלי נולד הפרויקט 'גיבורים' הכולל עשרה שירים, שיר אחד לכל גיבור. 

לשירים הופקו קליפים פרי ידיו של סם לביא, המשלבים את התמונות, המילים וקולו של שגב, ומותירים את השומע עם לב סדוק וגרון חנוק. 

אחד מהם, 'בידיים חשופות', מספר את סיפורו של יונתן אלעזרי, שיצא מהמכינה הקדם־צבאית באופקים כשהחלה המתקפה ונלחם במחבלים באבנים ובידיים חשופות. השיר השני, 'זו שנשארה', נכתב לזכרה של לירון ברדה, שעבדה במסיבה ברעים ונשארה לטפל בפצועים למרות שהייתה לה הזדמנות להתפנות.

כל הכנסות ההפצה מהפרויקט נתרמות לתושבי העוטף ונפגעי הקרבות.

פרויקט גיבורים Heroes | גלעד שגב | זמין להאזנה באתר giladsegev.co.il 

סדרה דוקומנטרית: אורך ימים

מה אם נוכל לחקור, לנתח ולפרק לגורמים את הסיבה שבגינה אנשים מאריכים ימים, ונוכל ליישם אותה בעצמנו? בעשרים השנים האחרונות דן ביוטנר עושה בדיוק את זה. במקום לחפש את התשובה במעבדות, הוא נסע לחמישה מקומות ברחבי העולם המכונים גם "האזורים הכחולים", שבהם אחוז האנשים החיים עד גיל מאה הוא הגבוה בעולם. החיים שלהם לא רק ארוכים – מדובר בחיים תוססים ופעילים. 

ב'לחיות עד 100' ביוטנר חושף את המסע ואת המסקנות שלו, ואנחנו יוצאים לפגוש יחד איתו את האנשים המיוחדים שכל כך שונים זה מזה, אך גם מאוד דומים.

המסע עובר דרך חמשת האזורים הכחולים באי אוקינאווה, יפן; בסרדיניה, איטליה; בניקויה, קוסטה ריקה; באיקריה, יוון; ובלומה לינדה, קליפורניה.

אז מה כדאי לאכול, ובאיזה ספורט כדאי להתמקד כדי להאריך ימים? חלק מהתשובות תמצאו בצפייה בארבעה פרקים באורך של שלושים דקות עם צילום מוקפד, ראיונות מעניינים והרבה צבע. 

לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים | זמין לצפייה בנטפליקס

תערוכה: אומנות עכשיו

'יש מישהו בבית?' היא תערוכת הביאנלה הים תיכונית החמישית המתקיימת בחיפה, והיא לחלוטין מוקדשת לאומנות העכשווית. ביאֵנָלֶה, אם תהיתן, היא אירוע אומנותי המוקדש לאומנות עכשווית המתקיים אחת לשנתיים. 

בתערוכה משתתפים 30 אומנים מרחבי העולם – איטליה, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, ישראל, מקסיקו, צרפת ועוד. עבודותיהם מוצגות במרחב הציבורי ובמבנים ציבוריים ברחבי העיר חיפה. 

צילום: אנג'ליקה שר-שירת דבורה

נושא התערוכה פותח פתח למציאות שהשתנתה מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר. היצירות מתכתבות עם השינויים שהתרחשו מאז בישראל, ומדברות על מושג הבית שאיבד ממשמעותו הברורה והמובנת מאליה כפי שהייתה אך לפני מספר חודשים. מיקום התערוכה יוצר מסלול ברחבי העיר ונותן במה אלטרנטיבית לתצוגת אומנות בין־לאומית עכשווית המעוררת שיח בין האומנות, המקום והאנשים. 

תערוכת הביאנלה הים תיכונית 'יש מישהו בבית?' | המרכז האקדמי ויצו חיפה | אוצרים: בלו סימיון פיינרו, אביטל בר־שי | התערוכה מוצגת עד 8 במרץ בשלושה מוקדים מרכזיים בעיר חיפה

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פינתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

על דלת דירתה של קניג מופיע שמה לצידו של שם אביר נעוריה, שחלק איתה את חייו במשך חמישה עשורים, צבי שטולפר ז"ל. כשאני נכנסת היא כבר מאופרת, קוראת לי למטבח הקטן, מכנה אותי "מיידלע" ומציעה לי להניח את התיק הכבד ולקחת משהו לשתות. אני חשה כאילו חזרתי הביתה, למרות שמעולם לא ביקרתי בדירתה הצנועה והיפה. קירות ביתה מספרים בתמונות ובחפצים סיפור חיים מופלא ועשיר של אישה שחצתה יבשות וימים עד שמצאה את מקומה, אי אז בראשית שנות השישים של המאה העשרים, בלב העשייה התרבותית של מדינת ישראל, מדינה שלא שמעה עליה עד הגיעה לגיל הנעורים.

היא מזמינה אותי לסלון ביתה, נעזרת ב"קאדילק" שלה – כך היא מכנה בחיוך את ההליכון שהחלה להיעזר בו לאחרונה. ההומור והאופטימיות הם חלק בלתי נפרד מאתגרי חייה. "חוסר התנועה בתקופת הסגרים החליש אותי מאוד", היא מסבירה, "שאלתי את עצמי איך אוכל להמשיך לשחק, אבל כשסוף סוף חזרנו לשגרת הצגות, פשוט עליתי עם ההליכון לבמה ואף אחד לא התלונן. לא הבמאים, לא השחקנים, והכי חשוב – גם לא הצופים", היא אומרת בחיוך שובבי שלא מסגיר כלל את מניין שנותיה הברוכות, ומוסיפה שמישהו אמר לה כי נוכחותה הדומיננטית על הבמה גורמת להליכון להיעלם ברקע.

ואכן, את הנוכחות הבימתית של קניג אי אפשר להחמיץ. רפרטואר התפקידים שמילאה במהלך חייה, הופעותיה שכללו תפקידי מפתח בולטים גם בקולנוע ובטלוויזיה, תפסו את העין ואת הלב. אנחנו יושבות בסלון החמים וקניג מציעה לי להתכבד ב"צוקרלך" מקערית הזכוכית היפה שעל השולחן. את השיח היא מתבלת במילים ביידיש המוסיפות לה עוד חן, נוסף על זה השופע ממנה ממילא.

בדרך האם

קניג נולדה ב־1929 בלודז' שבפולין לזוג שחקנים ידועים ומוערכים, דינה קניג ואוסקר יוסף קאמיין זכרם לברכה. כשהחלו הגירושים אל מחנות ההשמדה, קניג ואמה נמלטו תחילה לאוקראינה ומשם לסרביה, ולבסוף הגיעו לאזור אוזבקיסטן הסובייטית. אביה, שלא היה יכול להצטרף אליהן, נפטר ממחלה בשנת 1942. המעבר בין הארצות השונות הקנה לקניג שליטה בלא פחות משבע שפות. "אני לא יכולה להגיד שאני מומחית בכולן, אבל הן מאפשרות לי קשר אנושי. כשאת נוסעת למקום ויכולה להחליף מילה עם בן אדם – זה דבר גדול", היא מסבירה. את הקשר האנושי החם והלבבי שהיא מדברת עליו אני מרגישה מעבר למילים – במבט, בחום ובכנות שבהם היא חולקת איתי את סיפור חייה המופלא.

מה את זוכרת מהילדות שלך שם?

"לא הייתה לי ילדות", משיבה קניג בעצב ומסבירה כי שנות המלחמה גזלו ממנה את ילדותה. לטענתה, עד היום נותר באישיותה משהו ילדותי, ההחמצה של אז מלווה אותה גם עשורים אחרי.

בהיותה בת עשר בלבד, לאחר שנמלטו לאוזבקיסטן, חלתה אמה בטיפוס. "רצו לפנות אותה לבית חולים, אבל אני התעקשתי לטפל בה בכוחות עצמי". על אף גילה הצעיר, קניג הבינה כי מצב הרפואה והתברואה בבתי החולים לא יותירו לאמה סיכויים רבים.

שני הורייך היו שחקנים, היה ברור לך עוד מילדות שתלכי בדרכם?

"אמי מעולם לא רצתה שאהיה שחקנית. גם אבי, שנפטר כשהייתי ילדה, וגם אבי החורג שלו נישאה אמי לאחר מכן, היו שחקנים. למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, לא עודדו אותי כלל להגיע למקצוע".

אז מה דחף אותך בכל זאת למשחק?

"צביקה שלי", היא משיבה בקול מלא ערגה ומספרת על האיש שהייתה נשואה לו במשך חמישים שנה. אהבה גדולה שררה ביניהם עד פטירתו לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. "כשנפגשנו הייתי רק בת שבע־עשרה. זה לא שבע־עשרה של היום. לא היה לי מושג על מה לדבר איתו. טיילנו בשתיקה זה לצד זו וכדי לשבור את המבוכה התחלתי לדקלם פושקין", קניג עוצמת עיניים ומדקלמת את המילים בשפה הרוסית המתגלגלת על לשונה.

את וצבי עסקתם באותו התחום, אבל את הגעת לפרסום הרבה יותר גדול ממנו. זה יצר מתחים ביניכם?

"בזכותו לא היה שום מתח. הוא תמך ביכולות שלי ותמיד דחף אותי לעשות יותר. בעניין הזה הוא היה דוגמה ומופת לזוגיות. צבי התעסק גם בכתיבת מחזות וגם במשחק, ועם זאת הוא ידע שבתחום המשחק אני חזקה ממנו".

בעקבות דחיפתו של צבי הגיעה ליא לתיאטרון היידיש בבוקרשט, שם גילמה את דמותה של אנה פרנק – תפקיד שהעלה אותה לתודעה וסלל את המשך דרכה המקצועית.

לאורך השנים גילמת למעלה ממאה דמויות. היכולת להזדהות עם כל כך הרבה סגנונות שונים העניקה לך משהו במישור האישי?

"המשחק של טיפוסים שונים ומצבי חיים מורכבים השפיע עליי מאוד. למדתי שגם אנשים שאני מכירה מקרוב יכולים להפתיע, כי מצבי החיים המשתנים גורמים לדברים חבויים לצאת. יהיו שיסתכלו על אדם כזה ויחשבו שהוא שינה את עורו, אני לעומת זאת מבינה, מתוך ההתמודדויות של הדמויות ששיחקתי, שהחיים והאישיות של האדם הם מורכבים ומזמנים שינויים שלא תמיד ניתן לצפות".

קניג מוסיפה שראתה אצל אמה את היכולת להתאים את עצמה למצבים משתנים בתקופת המלחמה. "ברגע היא פשטה את השמלות היפות ואת פרוות השועל, ירדה על ברכיה ושפשפה את רצפת הבוץ המכוסה גללי סוסים במקום שהפך להיות לנו לבית שם באוזבקיסטן. אמא התמודדה בגבורה עם החורף הקשה, הכניסה כותנה שצמחה בשדות לתוך המעיל שכבר היה קטן מאוד למידותיי. עברנו את השנים הקשות בזכות היכולת הזאת שלה, שבאה לידי ביטוי בחיים כשם שבאה לידי ביטוי במשחק".

לתיאטרון יצא שם של עולם סגור שמאוד קשה לחדור אותו. איך את מסבירה את העובדה שהשתלבת בכזו קלות ומהירות?

"עוד לפני שיצאנו ארצה, אמא אמרה לי שכשנגיע אקנה זר פרחים יפה, אגש לתיאטרון הבימה ששמו יצא למרחוק, ואגיש אותו לחנה רובינא, שהייתה באותם ימים כוכבת גדולה. כך עשיתי. אני חייבת לומר שמההתחלה קיבלו אותי יפה ובהערכה גדולה. הם ראו שהגעתי מקצועית, אחרי ששיחקתי כמה וכמה תפקידים, וכבר מההתחלה נתנו לי רק תפקידים ראשיים.

"התפקיד הראשון שלי בארץ היה במחזה בשם 'בראשית'. זה היה אומץ – לתת לעולה חדשה שעדיין לומדת את השפה לשחק תפקיד בשפה תנ"כית. אני מתביישת להגיד, אבל אני מאוד חלשה בסגנון הדיבור התנ"כי, כמעט אנאלפביתית… לא כי לא רציתי, אלא כיוון שלא הספקתי ללמוד, בגלל המלחמה שלקחה מילדותי שנים חשובות. למרות זאת, התגברתי על זה ולמדתי, ובהבימה ידעו להעריך את הדרך שעשיתי".

יש תפקיד שעשית ואת אוהבת במיוחד?

"כולם הפכו חלק ממני", היא אומרת בחיוך וממאנת לבחור אחד. "חשוב לי גם לציין שחוץ מהבמאים והשחקנים שהאמינו בכישוריי, היה זה הקהל שנתן בי אמון מההתחלה. אם כיום, לאחר שישים שנה, ניגשת אליי אישה ואומרת שהיא זוכרת אותי מההצגה 'בראשית' – אז תודה רבה לאלוקים הגדול שעזר לי".

הופעת אתמול בלילה, את מופיעה גם הערב, יש מחזות שעולים ארבע מאות פעם – זה לא מייגע? איך מצליחים לתת לקהל של ההצגה הארבע מאות את אותה האיכות של ההצגה הראשונה?

"זה לא מייגע ולא קשה. מי שבא היום לא היה אתמול, ואולי יבוא מחר אם הוא מאוד מעריץ אותך", משיבה קניג ומספרת סיפור טרי מאתמול. "הייתי בבדיקת עיניים באיכילוב ונדרשתי לחבוש מסכה על הפנים. מולי ישבה איזו צעירה נחמדה, לבושה במדי בית החולים. פתאום היא אומרת לי, 'המסכה לא תעזור לך. אני יודעת מי את'. התחלתי לצחוק, והיא אמרה שהעיניים שלי מספרות הכול. מתברר שהיא מעריצה אותי ובכל הצגה שאני מופיעה היא באה לראות אותי. זה היה כזה קומפלימנט", מספרת מי שזכתה בפרסים יקרי ערך, בהם פרס ישראל לתיאטרון ופרס התיאטרון הישראלי, אך מתרגשת לא פחות מן ההכרה שהיא מקבלת מהקהל.

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

צילום וכתיבה: אילה יבגי

איפור: רותם זוהר מרפלד

הפוסט משחק חייה הופיע לראשונה ב-פנימה.