משחק חייה

בגיל תשעים וארבע ליא קניג מופיעה מדי ערב על הבמה. היא משחקת בלא פחות מארבע הצגות שונות, שבכולן היא מגלמת תפקיד ראשי. אחרי מעל שבעים שנה בעולם המשחק, עם רזומה של למעלה ממאה הצגות ושלל פרסים חשובים, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי מבקשת רק דבר אחד: שנהיה טובים אלה לאלה. ואם אפשר – שגם נזכור שאנחנו חיים בארץ שאין שנייה לה.

על דלת דירתה של קניג מופיע שמה לצידו של שם אביר נעוריה, שחלק איתה את חייו במשך חמישה עשורים, צבי שטולפר ז"ל. כשאני נכנסת היא כבר מאופרת, קוראת לי למטבח הקטן, מכנה אותי "מיידלע" ומציעה לי להניח את התיק הכבד ולקחת משהו לשתות. אני חשה כאילו חזרתי הביתה, למרות שמעולם לא ביקרתי בדירתה הצנועה והיפה. קירות ביתה מספרים בתמונות ובחפצים סיפור חיים מופלא ועשיר של אישה שחצתה יבשות וימים עד שמצאה את מקומה, אי אז בראשית שנות השישים של המאה העשרים, בלב העשייה התרבותית של מדינת ישראל, מדינה שלא שמעה עליה עד הגיעה לגיל הנעורים.

היא מזמינה אותי לסלון ביתה, נעזרת ב"קאדילק" שלה – כך היא מכנה בחיוך את ההליכון שהחלה להיעזר בו לאחרונה. ההומור והאופטימיות הם חלק בלתי נפרד מאתגרי חייה. "חוסר התנועה בתקופת הסגרים החליש אותי מאוד", היא מסבירה, "שאלתי את עצמי איך אוכל להמשיך לשחק, אבל כשסוף סוף חזרנו לשגרת הצגות, פשוט עליתי עם ההליכון לבמה ואף אחד לא התלונן. לא הבמאים, לא השחקנים, והכי חשוב – גם לא הצופים", היא אומרת בחיוך שובבי שלא מסגיר כלל את מניין שנותיה הברוכות, ומוסיפה שמישהו אמר לה כי נוכחותה הדומיננטית על הבמה גורמת להליכון להיעלם ברקע.

ואכן, את הנוכחות הבימתית של קניג אי אפשר להחמיץ. רפרטואר התפקידים שמילאה במהלך חייה, הופעותיה שכללו תפקידי מפתח בולטים גם בקולנוע ובטלוויזיה, תפסו את העין ואת הלב. אנחנו יושבות בסלון החמים וקניג מציעה לי להתכבד ב"צוקרלך" מקערית הזכוכית היפה שעל השולחן. את השיח היא מתבלת במילים ביידיש המוסיפות לה עוד חן, נוסף על זה השופע ממנה ממילא.

 

בדרך האם

קניג נולדה ב־1929 בלודז' שבפולין לזוג שחקנים ידועים ומוערכים, דינה קניג ואוסקר יוסף קאמיין זכרם לברכה. כשהחלו הגירושים אל מחנות ההשמדה, קניג ואמה נמלטו תחילה לאוקראינה ומשם לסרביה, ולבסוף הגיעו לאזור אוזבקיסטן הסובייטית. אביה, שלא היה יכול להצטרף אליהן, נפטר ממחלה בשנת 1942. המעבר בין הארצות השונות הקנה לקניג שליטה בלא פחות משבע שפות. "אני לא יכולה להגיד שאני מומחית בכולן, אבל הן מאפשרות לי קשר אנושי. כשאת נוסעת למקום ויכולה להחליף מילה עם בן אדם – זה דבר גדול", היא מסבירה. את הקשר האנושי החם והלבבי שהיא מדברת עליו אני מרגישה מעבר למילים – במבט, בחום ובכנות שבהם היא חולקת איתי את סיפור חייה המופלא.

מה את זוכרת מהילדות שלך שם?

"לא הייתה לי ילדות", משיבה קניג בעצב ומסבירה כי שנות המלחמה גזלו ממנה את ילדותה. לטענתה, עד היום נותר באישיותה משהו ילדותי, ההחמצה של אז מלווה אותה גם עשורים אחרי.

בהיותה בת עשר בלבד, לאחר שנמלטו לאוזבקיסטן, חלתה אמה בטיפוס. "רצו לפנות אותה לבית חולים, אבל אני התעקשתי לטפל בה בכוחות עצמי". על אף גילה הצעיר, קניג הבינה כי מצב הרפואה והתברואה בבתי החולים לא יותירו לאמה סיכויים רבים.

שני הורייך היו שחקנים, היה ברור לך עוד מילדות שתלכי בדרכם?

"אמי מעולם לא רצתה שאהיה שחקנית. גם אבי, שנפטר כשהייתי ילדה, וגם אבי החורג שלו נישאה אמי לאחר מכן, היו שחקנים. למרות זאת, או אולי דווקא משום כך, לא עודדו אותי כלל להגיע למקצוע".

אז מה דחף אותך בכל זאת למשחק?

"צביקה שלי", היא משיבה בקול מלא ערגה ומספרת על האיש שהייתה נשואה לו במשך חמישים שנה. אהבה גדולה שררה ביניהם עד פטירתו לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. "כשנפגשנו הייתי רק בת שבע־עשרה. זה לא שבע־עשרה של היום. לא היה לי מושג על מה לדבר איתו. טיילנו בשתיקה זה לצד זו וכדי לשבור את המבוכה התחלתי לדקלם פושקין", קניג עוצמת עיניים ומדקלמת את המילים בשפה הרוסית המתגלגלת על לשונה.

את וצבי עסקתם באותו התחום, אבל את הגעת לפרסום הרבה יותר גדול ממנו. זה יצר מתחים ביניכם?

"בזכותו לא היה שום מתח. הוא תמך ביכולות שלי ותמיד דחף אותי לעשות יותר. בעניין הזה הוא היה דוגמה ומופת לזוגיות. צבי התעסק גם בכתיבת מחזות וגם במשחק, ועם זאת הוא ידע שבתחום המשחק אני חזקה ממנו".

בעקבות דחיפתו של צבי הגיעה ליא לתיאטרון היידיש בבוקרשט, שם גילמה את דמותה של אנה פרנק – תפקיד שהעלה אותה לתודעה וסלל את המשך דרכה המקצועית.

 

לאורך השנים גילמת למעלה ממאה דמויות. היכולת להזדהות עם כל כך הרבה סגנונות שונים העניקה לך משהו במישור האישי?

"המשחק של טיפוסים שונים ומצבי חיים מורכבים השפיע עליי מאוד. למדתי שגם אנשים שאני מכירה מקרוב יכולים להפתיע, כי מצבי החיים המשתנים גורמים לדברים חבויים לצאת. יהיו שיסתכלו על אדם כזה ויחשבו שהוא שינה את עורו, אני לעומת זאת מבינה, מתוך ההתמודדויות של הדמויות ששיחקתי, שהחיים והאישיות של האדם הם מורכבים ומזמנים שינויים שלא תמיד ניתן לצפות".

קניג מוסיפה שראתה אצל אמה את היכולת להתאים את עצמה למצבים משתנים בתקופת המלחמה. "ברגע היא פשטה את השמלות היפות ואת פרוות השועל, ירדה על ברכיה ושפשפה את רצפת הבוץ המכוסה גללי סוסים במקום שהפך להיות לנו לבית שם באוזבקיסטן. אמא התמודדה בגבורה עם החורף הקשה, הכניסה כותנה שצמחה בשדות לתוך המעיל שכבר היה קטן מאוד למידותיי. עברנו את השנים הקשות בזכות היכולת הזאת שלה, שבאה לידי ביטוי בחיים כשם שבאה לידי ביטוי במשחק".

 

לתיאטרון יצא שם של עולם סגור שמאוד קשה לחדור אותו. איך את מסבירה את העובדה שהשתלבת בכזו קלות ומהירות?

"עוד לפני שיצאנו ארצה, אמא אמרה לי שכשנגיע אקנה זר פרחים יפה, אגש לתיאטרון הבימה ששמו יצא למרחוק, ואגיש אותו לחנה רובינא, שהייתה באותם ימים כוכבת גדולה. כך עשיתי. אני חייבת לומר שמההתחלה קיבלו אותי יפה ובהערכה גדולה. הם ראו שהגעתי מקצועית, אחרי ששיחקתי כמה וכמה תפקידים, וכבר מההתחלה נתנו לי רק תפקידים ראשיים.

"התפקיד הראשון שלי בארץ היה במחזה בשם 'בראשית'. זה היה אומץ – לתת לעולה חדשה שעדיין לומדת את השפה לשחק תפקיד בשפה תנ"כית. אני מתביישת להגיד, אבל אני מאוד חלשה בסגנון הדיבור התנ"כי, כמעט אנאלפביתית… לא כי לא רציתי, אלא כיוון שלא הספקתי ללמוד, בגלל המלחמה שלקחה מילדותי שנים חשובות. למרות זאת, התגברתי על זה ולמדתי, ובהבימה ידעו להעריך את הדרך שעשיתי".

יש תפקיד שעשית ואת אוהבת במיוחד?

"כולם הפכו חלק ממני", היא אומרת בחיוך וממאנת לבחור אחד. "חשוב לי גם לציין שחוץ מהבמאים והשחקנים שהאמינו בכישוריי, היה זה הקהל שנתן בי אמון מההתחלה. אם כיום, לאחר שישים שנה, ניגשת אליי אישה ואומרת שהיא זוכרת אותי מההצגה 'בראשית' – אז תודה רבה לאלוקים הגדול שעזר לי".

הופעת אתמול בלילה, את מופיעה גם הערב, יש מחזות שעולים ארבע מאות פעם – זה לא מייגע? איך מצליחים לתת לקהל של ההצגה הארבע מאות את אותה האיכות של ההצגה הראשונה?

"זה לא מייגע ולא קשה. מי שבא היום לא היה אתמול, ואולי יבוא מחר אם הוא מאוד מעריץ אותך", משיבה קניג ומספרת סיפור טרי מאתמול. "הייתי בבדיקת עיניים באיכילוב ונדרשתי לחבוש מסכה על הפנים. מולי ישבה איזו צעירה נחמדה, לבושה במדי בית החולים. פתאום היא אומרת לי, 'המסכה לא תעזור לך. אני יודעת מי את'. התחלתי לצחוק, והיא אמרה שהעיניים שלי מספרות הכול. מתברר שהיא מעריצה אותי ובכל הצגה שאני מופיעה היא באה לראות אותי. זה היה כזה קומפלימנט", מספרת מי שזכתה בפרסים יקרי ערך, בהם פרס ישראל לתיאטרון ופרס התיאטרון הישראלי, אך מתרגשת לא פחות מן ההכרה שהיא מקבלת מהקהל.

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

צילום וכתיבה: אילה יבגי

איפור: רותם זוהר מרפלד