החיים התהפכו פתאום.
תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.
ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם.
המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.
הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.
בזכותך, אמא
על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.
כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:
"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!"
התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:
"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.
"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".
והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.
נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.
בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.
בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים
מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן
