הר של זהב

חגים לבד זה הדבר הכי לא משפחתי שאני חווה כמשפחה בקבע. כילדה, גדלתי בבית שבו השבתות, החגים ובעיקר חול המועד היו הדבק המחבר בינינו. ופתאום, בתא המשפחתי הקטן שבנינו לעצמנו, הזמן הזה איבד מהקסם שלו.

בחודש שעבר הגיע ספרה החדש באנגלית של רייצ'ל גולדברג־פולין, אמו של הירש הי"ד, לראש רשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. הישג יוצא דופן לכל הדעות. רייצ'ל מספרת את סיפור חייה כאם לחטוף, שעמדה על כל במה אפשרית ופעלה לחזרתו, אך נותרה עם הכאב הענק. מה יש בו, בספר הזה, שמצליח לחדור כך ללבבות?

*בת מלך אבודה

רבי נחמן מספר על בת המלך שהייתה אהובה על המלך מאוד, והיה משתעשע עימה. ויום אחד נזרק מפיו דיבור: "שהלא טוב ייקח אותך", ולמחרת היא לא הייתה בחדרה. הוא שולח את המשנה למלך לחפש אחריה, אך הוא נרדם שוב ושוב, ומחמיץ אפשרויות להשיב אותה הביתה.

ואז היא כותבת לו פתק בכתב סתרים: "תמצא אותי בהר של זהב ומבצר של מרגליות". מאותו רגע, המשנה למלך כבר לא ישן. הוא חדור שליחות: להחזיר את בת המלך.

בניגוד לספרי העצמה שכתבו אנשים שעברו משבר עצום ויצאו ממנו, כמו 'האדם מחפש משמעות' למשל, רייצ'ל אינה מתארת את עצמה כמי שיצאה ממשבר. היא עדיין בת מלך אבודה, שמצווה על כולנו: אל תישנו בבקשה! אני מתגעגעת מאוד, בואו למצוא אותי בהר של זהב (כמו התרגום של שם משפחתה: גולדברג).

ובינתיים אני משאירה לכם ספר בכתב ידי, אולי ידע מישהו לומר לי היכן נמצא הר הזהב הזה? היכן אני בעולם עכשיו?

זוהי קריאת התורה אלינו בליל חג השבועות: בבקשה אל תישנו! היא מתחננת. היא משאירה כתב יד מוזהב שאפשר לפענח רק באור השמש, בעלות השחר של מתן תורה, ומבקשת שנחזיר אותה לארמון, לפני שנחטפו חייה.

*נפלה עטרת ראשי

תיאור מצמרר כזה נמצא בספרו של השל"ה הקדוש, שמביא מדבריו של רבי שלמה אלקבץ. הוא מספר שהיה לומד בליל שבועות עם רבי יוסף קארו, ולפתע שמעו את קולה של השכינה המושלכת בעפר שמבקשת: תקראו בי!

"ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכַּנו בוראנו ונשמע את קול המדבֵּר, קול גדול, בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים! והיה הקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישׂא עיניו ופניו לראות מרוב המורא.

והתחיל הדיבור ואמר: שמעו ידידיי ואהוביי! אשריכם ששמתם נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר, חובקת אשפתות… הנני המשנה המייסרת את האדם, ועל ידכם נתעליתי הלילה הזה, שנידדתם שינה מעיניכם, ואין אתם כאותם הסרוחים על מיטות שן וסרוחים על עריסותם.

ואילו הייתם משערים אחד מני אלף ורבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו בניי, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו על רגליכם, בניי, והעלוני.

את כל הדברים האלו שמענו, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשומענו צרת השכינה המתחננת אלינו, ולא פסק פינו מלימוד עד הבוקר…" (של"ה, פרק נר מצווה).

 

*זכות קיום

רייצ'ל המיוסרת, כמו נשים רבות כל כך בשנתיים וחצי האחרונות, מבקשת שנזכור שהיא לא סיפור שחלף, ושנעשה את הדבר היחיד שיכול לנחם בעולם: שלא נירדם, ונשמע, מדי יום, את הקולות ששמענו בסיני.

כך, "קריאת התורה" אינה פעולה שלנו, כי אם קריאתה של התורה אלינו, שנלמד אותה ונקשיב לקולה. למה? מפני שרק ככה נרגיש קיימים.

באחד מסיפוריה מתארת רייצ'ל איך הרגישה בוקר אחד שהכול לשווא. כאילו חלילה יגעה לריק וילדה לבהלה. ואז מצאה פתאום "מכתב" של הבעל שם טוב, שבו כתב שלפעמים יש נשמה שמגיעה לעולם בשביל מעשה חסד אחד, או דיבור אחד, שיכול לתת חיים לאדם אחר.

"באותו רגע", היא אומרת, "הבנתי את מה שסיפרו לי חטופים ששהו במחיצתו של הירש. הם סיפרו לי איך משפט אחד שאמר להם בשבי, נתן להם קיום. הירש ציטט באוזניהם את האמרה: 'אם יש לכם מה שתחיו עבורו, תוכלו לעמוד בפני כל איך'….

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה