האמת שלא תמיד זה היה ככה. לפני השבעה באוקטובר הייתי נוסעת עד אילת כדי לסגור איתו שבת, קל וחומר חג.
הייתי נלחמת על הביחד הזה. היה בזה קסם אחר, קסם שנבע מהמסירות שבדבר.
אבל בשנות הלחימה האחרונות לא היו מרחבים שבהם יכולתי לבטא את המסירות הזו. אין בסיס בעזה או בלבנון למשפחות, ותכל'ס, עדיף שכך. הלוואי שיכולתי לכתוב כאן איך להחזיר את הקסם ההוא. אבל האמת הפשוטה היא שאין לי מושג איך עושים זאת.
אם יש משהו אחד שאני כן יודעת, זה שזה זמן שבו אני חייבת להיות מדויקת עבור עצמי. בעיקר מדויקת בבחירת האנשים שאיתם אני אחווה את הימים האלה.
אומנם אף אחד לא ימלא את המקום של בעלי, אבי ילדיי, אך יש אנשים שממלאים אצלי חלקים אחרים בלב. לעיתים אלו ההורים, החברים הקרובים, או אפילו מכרה שגם בעלה בצבא ושתינו באותו מצב. אני תמיד בוחרת באנשים שמטעינים אותי באנרגיות ופחות דורשים ממני מאמץ. אנשים שייתנו לי להיות בבאסה שלי בלי לעורר בתוכי אי־נוחות מול זה. אנשים שבלי יותר מדי מילים פשוט יעזרו וידעו איך להקל.
אני מבינה שזו תקופה. שיש לה התחלה, אמצע וסוף. רק אם אפשר שמישהו ייתן לי אינדיקציה לגבי זמני ההגעה – אני אשמח.
אז כרגע, אני מנסה לחשב מסלולים חדשים בלב שלי, מסלולי אהבה, משפחתיות וחברות. מסלולים שאני מקווה שיביאו אותי כמה שיותר קרוב ליעד של תחושת משפחתיות, בתקופה שבה התא המשפחתי, של כמעט כולנו, פשוט חסר.
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
