במה אתה עוסק בימים אלה? 

המלחמה הזו שינתה לי את כל החיים. הפסקתי לעבוד ואני עוסק בפעילות של פורום תקווה, שהוקם כנגד הקול שדורש להשיב את החטופים בכל מחיר, ללא התחשבות בביטחונם של כלל אזרחי המדינה. הפורום דורש להשיב את החטופים מתוך אחריות לאומית, וזה יכול להיות רק על ידי מלחמה חזקה עד שהאויב ייכנע וישיב לנו את החטופים. הלו"ז העמוס שלי מוקדש למטרה זו: ישיבות בפורום, ראיונות, הרצאות ושיחות לקבוצות. אני מבין שהקב"ה הוביל אותי מהעיסוק הקודם שלי, שהיה בעיקר עבודה פרטנית עם בני נוער שסובלים מהפרעות קשב, לעבור להתעסק עם הכלל, עם משהו שהוא הרבה יותר גדול.

מה נותן לך כוח? 

המשפחה שלי. גם התפקיד והשליחות שלי נותנים לי המון כוח. אני מקבל המון פידבקים מעם ישראל מכל גווניו, אפילו ממשרד ראש הממשלה, שאנחנו מצילים את המצב. אני עסוק מאוד בנושא של החטופים, בנתינה לאחרים, בהשתתפות בהלוויות, בניחומי אבלים של משפחות של חיילים. 

אהבת חינם בעיניך

אהבת חינם היא לאהוב את האדם מצד הסגולה שלו ולא מצד הבחירה. כלומר, אהבת הבריות מעם ישראל בלי קשר למה שהן עושות. קודם כול אנחנו משפחה, וגם אם אתה שונא אותי, אני אוהב אותך.

למה אתה מתגעגע? 

לנוכחות של איתן, לחיוך שלו, לשיחות העומק, לצחוקים. יש לו קטע שהוא משתמש בשפה מאוד גבוהה פתאום באמצע שיחת חולין כזאת בבית וכולם מתגלגלים מצחוק. 

זיכרון שמחזק אותך

איתן בחר לעצמו דרך חיים שונה משלנו. אני זוכר שלא הרבה לפני שמחת תורה ישבנו לשיחה טובה ואמרתי לו, איתן, אני הולך איתך, בדרך שאתה הולך, לאן שאתה הולך, אתה לא תצליח לאכזב אותי לעולם. זה זיכרון טוב ומחזק, שעכשיו כשהוא נמצא בשבי, הוא יודע שהוא אהוב ללא תנאי. 

מה תגיד לאיתן כשהוא יחזור הביתה? 

אני קודם כול אנשק ואחבק אותו בחיבוק מאוד אמיץ וארוך, ובטח נבכה יחד. רק אז יהיה זמן למילים.

ישראל שאחרי המלחמה

נצטרך לבנות את הזהות הישראלית שלנו מחדש. היא צריכה להיות מחוברת אל הנצח ואל המקורות שלנו, לזכותנו הוודאית על הארץ, ואנחנו גם צריכים להיות הרבה יותר לוחמניים. נפסיק להיעזר בפועלים ערבים, נתחיל לבנות את ארצנו בעצמנו. נחזור לחינוך המקצועי שאבד וזלזלנו בו, ואז בני נוער שלא מסוגלים לשבת על כיסא ונועדו לעמל כפיים יהיו עסוקים בבניין הארץ ובעבודה עברית.

שירה מור (19), אחות של איתן מור החטוף בעזה, גרה בקריית ארבע

"אני חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. הדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם יחד בתופת. אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב?"

מה נותן לך כוח? 

בתקופה הזו הבנתי שהמשפחה היא הכוח והמטען הנפשי והפיזי. גם החברות, עם ישראל וכל החיילים הגיבורים שמסכנים את הנפש כדי להציל את אח שלי, זה מביא כוחות. אני יודעת שלכולם אכפת, זה החוזק שלנו כעם וזה נותן הרבה כוחות.

אהבת חינם בעינייך 

פשוט לאהוב אנשים. המצב שנכפה עליי הביא אותי להבנה שאי אפשר לשפוט שום אדם ושצריך לאהוב כל אחד. אני כל הזמן חושבת על החטופים שנמצאים עם אח שלי במנהרות. אין לי ספק שהדעות שלהם מאוד שונות, אבל אני בטוחה שהם לא מתעסקים בזה, כי הם ביחד בתופת הזאת, אז מי אנחנו שנשנא אחד את השני ונריב? אנחנו אחים, זו לא קלישאה, כולנו משפחה אחת ענקית.

למה את מתגעגעת? 

אני מתגעגעת להיות שירה רגילה. כי עכשיו בתקופת החיים הנוכחית הכול מורכב ואין שום דבר פשוט. אני מתגעגעת לחיים הפשוטים, כשמה שהפריע לי היה מה אני אוכל היום לארוחת הבוקר. אני מתגעגעת לרגעי האושר הקטנים, ובעיקר לאיתן ולאדם שהוא. אני כל כך גאה בו והוא כל כך חסר לנו. מתגעגעת לאור ולחיוך שלו, לאח הבכור שבכל פעם שאני צריכה עזרה אני יכולה לפנות אליו. הוא אדם מדהים. חרוץ, אכפתי, נדיב. והוא כל כך חסר פה. 

זיכרון שמחזק אותך

אנחנו יושבים כולם יחד בארוחת ליל שבת רגילה ופשוט מדברים במשפחתיות. כשאני ברגעים קשים אני נזכרת בארוחה כזו ומחזק אותי לחשוב שבעזרת ה' זה יקרה, ואיתן יחזור. אני מתפללת על החזרה שלו כל יום, שאנחנו נשב כולנו והוא יספר לנו מה הוא עבר ואנחנו נספר לו מה אנחנו עברנו. אני מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות, אנחנו רק צריכים להאמין חזק.

מה תגידי לאיתן כשיחזור הביתה? 

אני אגיד לו שאני אוהבת אותו ושהוא חסר לנו כל כך, ושעכשיו כשהוא פה אני מאושרת.

מה תמיד יש לך בתיק או בכיס? 

בתיק, בכיס, בלב, בראש, בכל מקום אני לוקחת איתי את איתן. 

איפה את נחה? 

החדר שלי הוא המקום הבטוח שלי בבית. החדר נותן לי שלווה ומרגוע לנפש בתקופה המשוגעת הזאת ובימים משוגעים שאני לא נושמת בהם.

צילום רננה טנא שרויטמן

המשך המדור בגיליון אב תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לרגל חודש אב – אב ובת הופיע לראשונה ב-פנימה.

יושבת ראש עמותת 'סאנשיין', בעלת המיזם 'אמא ישראלית', מרצה לחוסן אישי ולאומי. נשואה לאופיר, אמא לשישה ילדים וסבתא לשני נכדים, גרה בטלמון. בנה גיל־עד נרצח ונחשב חטוף עד שחולץ במבצע 'שובו אחים' 

איפה היית רוצה להניף את דגל ישראל?

באו"ם. אחד המקומות היותר מתסכלים שפשוט אינם ממלאים את תפקידם. הייתי רוצה לנער אותם ולהניף שם את דגל ישראל בעוצמה גדולה.

זיכרון ילדות משמעותי

נולדתי בדרום אפריקה להורים שהיו שם בשליחות. חזרנו לארץ כשהייתי בת ארבע, ואני זוכרת את האמירה המאוד ברורה של ההורים שלי, שאנחנו נמצאים שם באופן זמני, שישראל היא האהבה לארץ והחיבור לארץ מכל מקום בעולם. היו בבית הרבה ציונות ואהבה לארץ. 

פרויקט יקר לליבך 

יום האחדות. זו מטרייה להמון פרויקטים שאני עוסקת בהם במהלך השנה כבר עשר שנים, פרויקט חיים שהפך להיות חלק ממני. אני עסוקה בו גם טכנית וגם מחשבתית, בסוגיה של האחדות והחיבורים בארץ וגם בחו"ל, בין ישראל לתפוצות. יש לנו אחריות על כל יהודי העולם, ואנחנו צריכים לראות יותר את המנעד הרחב הזה של עם ישראל. גם מי שלא חי פה פיזית קשור אלינו לגמרי והוא חלק מהעם שלנו. כחלק מהעשייה, יום האחדות הוא יום שיא עם המון אירועים סביב אחדות, וגולת הכותרת היא טקס בבית הנשיא שבו אנחנו מחלקים פרס של אחדות. השנה, כמובן, זה יהיה מותאם למלחמה. יש לי גם מיזם שנקרא 'אמא ישראלית' שבו אני מעלה לרשת פעם בשבועיים שיעור של רבע שעה, ושם אני מביאה את האהבה שלי ללימוד ולחיבור עם אנשים.

מה ישראלי בעינייך? 

שני ישראלים שנפגשים בחו"ל וישר מתחילים להכיר ולהרגיש כמו אחים: "איפה אתה גר?" "מכיר את …?" מאוד ישראלי בעיניי שאתה נוסע לסוף העולם ופוגש ישראלי אחר, ובסוף מגלה שיש לכם מכרים משותפים ואפילו יותר מזה. זה מדהים.

מה המלחמה שינתה אצלך?

היא חידדה לי את תמונת המציאות, איבדתי את האמון בשכנים הערבים שלי ואת תחושת הביטחון. אני מאוד מודאגת מהחינוך שהערבים נותנים לילדים שלהם, אני חושבת שבסוף החינוך הוא הפתרון לשנאה ולקיטוב. עד שהם לא ידברו על אהבת אדם וחיים יחד אנחנו בבעיה רצינית, והמלחמה מאוד חידדה לי את זה. 

משהו שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה 

הכנסת אורחים היא משהו שקיבלתי מהבית. אני מאוד אוהבת את זה ומשקיעה בזה, ואני חושבת שזה גם עובר הלאה. אצל ההורים שלי האירוח תמיד שווה ומפנק. למדתי מהם לפתוח את הלב כלפי חוץ ולתת מקום חשוב למי שבא אליי הביתה. 

*שיראל בשבילך 

הכי מדהימה ומהממת שיש. הכי וואו! בת בכורה שהפכה אותי לאמא ולסבתא. אני לומדת ממנה המון. אני מאוד עסוקה בחוסן אישי ולאומי, ומכל הבנות שלי אני לומדת המון על כלים להתמודדות עם החיים. היא בת מדהימה ואמא מדהימה. 

 שיראל שער פישפדר (28)

עובדת סוציאלית ומדריכת טיולים, צלמת טבע, מנחת קבוצות. נשואה לאיתמר ואמא לשניים, גרה בנחלאות, ירושלים.

איפה היית רוצה להניף את דגל ישראל?

בלב של אלה שלפעמים בוחרים לא לקחת חלק בעם שלנו. אני רואה כמה הערבות בעם משמעותית. מאז תחילת המלחמה בן הזוג שלי במילואים, ופרט לתמיכה מהמשפחה קיבלנו גם עזרה מיוחדת מבית חב"ד ברחביה שקרוב אלינו. הם עוטפים את המשפחות של המילואימניקים ועוזרים בכל מה שאפשר. עוד מקום להניף בו דגל הוא פסגת האנאפורנה בנפאל. אני חולמת להגיע לשם עם איתמר יום אחד, כשהילדים יגדלו. 

זיכרון ילדות משמעותי

הזיכרונות מחוויות משותפות בטיולים משפחתיים זכורים לי מאוד ועוררו אצלי את האהבה לטבע ולחוויות שהוא מייצר במהלך הטיול. הרבה זיכרונות ילדות שלי עם גיל־עד הם מחוויות משפחתיות בטבע, טיולים ומים. הוא אהב מאוד מים ולעשות שטויות עם האחיות הקטנות במסלולים.

מה ישראלי בעינייך?

אחווה תמידית ועזרה במצבי חירום. אני יודעת שזה בולט יותר כשנמצאים בחו"ל, אבל גם בארץ יש אחווה. 

פרויקט יקר לליבך

'מטיילים – יוצאים לטבע ביחד', הפרויקט שאני עובדת בו רוב הזמן, שמציע טיולים ברחבי הארץ, כרגע לגילאי 30-20. התחלנו עם קבוצה קטנה לפני שלוש שנים מתוך מטרה להשיג שותפים לטיולים והיכרות עם מקומות יפים בארץ. כיום אנשים באים לבד ומכירים מטיול לטיול, ונוצרות חברויות לחיים. החיבור בטבע מאפשר שיח ומרחב להיות מי שאני בלי הטייטלים של היומיום. היכולת להביא את מי שאני למקום חדש ולבחור מה להביא לתוכו מאפשרת לאנשים להיות במקום שנוח להם ולא בהכרח להתנהג כמו בעבודה, בלימודים או במעגלים המשפחתיים שמכירים אותם בתבניות מסוימות. 

מה המלחמה שינתה אצלך? 

לא שינתה, אבל חיזקה את העניין של לחיות את הרגע, לחוות אותו, להיות עם המשפחה כמה שיותר, לעשות דברים שאני אוהבת. אני חיה את זה מאז שאחי גיל־עד נרצח לפני כמעט עשר שנים, אבל כשהמציאות היא אי־ודאות, זה מתעצם. 

משהו שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

הכנסת אורחים. אני רואה וחווה מגיל קטן את הכנסת האורחים של הוריי, לא בהכרח כלפי חברים או מכרים, גם כלפי אנשים שצריכים מקום, להיות בית פתוח שנותן מקום למי שישמח לבוא. זאת הרגשה טובה, לתת למישהו שלא נמצא במקום הטבעי שלו להרגיש רצוי ואהוב. אלה יכולים להיות רווקים, עולים חדשים, צעירים אמריקאים שנמצאים פה בארץ לשנה או אנשים מבוגרים ששמחים לחברה. 

אמא בשבילך

השראה. היא עושה את הדברים שחשובים לה בדרך שלה, משקיעה ומדייקת שיהיה הכי טוב שאפשר, ומגשימה חלומות בכל שלב בחיים.

צלמת: מיכל אביאור

המדור המלא פורסם בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט  יוצרות חיבורים הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: דאפי ספונר

בת שבע דור (79) – אמא לשש בנות וסבתא לנכדים. גרה בהר גילה

מקום אהוב בבית

הסטודיו שבו אני מציירת הוא הכי אהוב עליי. ברגע שאני נכנסת אליו אני מכבה את הטלפון ומתמסרת לציור, גם אם היו לי דאגות או כאב אני שוכחת מהכול. זה סוג של מדיטציה עבורי.

נקודת מפנה בחיים

העלייה לארץ מצרפת, מקהילת שטרסבורג. קיבלנו בבית חינוך יהודי ציוני, אבל המימוש שלו על ידי העלייה שינה את חיי. בעקבות העלייה גרתי בירושלים, התגייסתי לצבא לנח"ל הדתי, הקמתי בית בישראל, כל החוויות הראשונות של העליות לקרקע בשומרון, הצעדה לסבסטיה והמעורבות עם חבורת ההנהגה דרך בעלי.

מה המלחמה שינתה אצלך?

עברנו תקופה, אפשר לומר שאנחנו עדיין עוברים אותה, שמעורבים בה התרוממות רוח, אחדות ואומץ של העם לצד דאגה וכאבי לב ציבוריים ופרטיים. אחד מחתניי נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו בצפון הרצועה. אני רואה איך הבת שלי, הנכדים והוריו מתמודדים, ואני רואה את כל חבורת הלוחמים המקיפה אותו ואת הדאגה הכללית של עם ישראל, ומבינה את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

תחפושת שאהבת במיוחד

אני בדרך כלל לא מתחפשת, אבל כשהילדים היו קטנים הייתי משקיעה כל שנה הרבה מחשבה, זמן ואנרגיה כדי להמציא להם תחפושות. שנה אחת, בזמן העלייה מרוסיה, תפרתי לבנות בגדי בבושקות. כשאני מסתכלת אחורה זה היה מבצע שלם – ללכת לשוק, לקנות בדים ולתפור. חודש שלם של השקעה.

תפילה שאת אוהבת

אני אוהבת את 'אנא בכוח' ששרים בכניסת שבת. אני אומרת אותה כל יום לפני השינה. זו תפילה שמרגשת אותי במיוחד ומחברת אותי לרגעים האחרונים של אבי זצ"ל, כשכל האחים שלי ואני עמדנו ליד מיטתו על ערש דווי והוא ביקש מאיתנו לשיר את זה.

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". זה מה שאני מאחלת שיקרה לנו ממש בקרוב, בעצם הימים האלה.

שרה בשבילך

מעבר לנוכחות הציבורית והתקשורתית שלה, אני מכירה אותה כמובן כבת אחת מתוך שש, עם תחושת אחריות מתמדת לסביבה ולסובב אותה כבר מגיל צעיר. אולי זה מפני שהיא בכורת הבנות. כשהייתה בת חמש היא הייתה נוסעת עם אחותה אסנת בת השלוש באוטובוס מקריית ארבע לירושלים לבדן לבקר את סבתא וסבא.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמי החדירה בנו אמונה תמימה וערכים שלכאורה אינם בשיח המודרני, אבל במבט לאחור יש בהם הרבה חוכמת חיים והם רלוונטיים יותר מהשיח שאנחנו רגילים אליו היום. למשל לכבד את הבעל, לקום לקראתו, להגיש לו אוכל. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

באופי שלי אני בעלת אנרגיות רבות, מאוד פעילה ותמיד חשה שהזמן קצוב והמלאכה מרובה.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

בשביל להיות מאושר בחיים חייבים לחוות את הקשיים והאתגרים. לולא הם, היינו חושבים שהכול מובן מאליו ושום דבר לא היה גורם לנו לשמחה. כשיש לך קושי ניתנת לך ההזדמנות להתאמץ ולהתגבר עליו, ואז אתה מרגיש רגש של אושר. אם החיים מתנהלים על מי מנוחות אני לא שוקעת בנוחות, אלא מחפשת הזדמנות לאתגר את עצמי.

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

שוקולד.

צילום: דאפי ספונר

שרה ב"'ק (48) – אשת תקשורת וראש המיזמים 'זושא', 'חכימא', ו'אגדה – בית סיפורי העם היהודי'. אמא לשישה ילדים, גרה בכפר עציון

מקום אהוב בבית

שולחן האוכל הגדול בבית. סביבו אנחנו מקיימים את סעודות השבת שלנו, המפגשים, האוכל, הצחוקים, השירים והניגונים החסידיים. שולחן שמתאים את עצמו לארוחות קטנות ולארוחות גדולות. כשלא קפוא בחוץ, אני גם מאוד אוהבת את הגינה שלנו. 

נקודת מפנה בחיים

להפוך משכירה לעצמאית. אומנם זה צעד שהיה בו חשש וחוסר ביטחון ויציבות, אבל הוא פתח בפניי עולמות עשייה, יזמות ויצירה שלא הייתי מגיעה אליהם בתור שכירה. החלטתי לעזוב את חדשות 12 ככתבת חינוך לטובת תוכנית תחקירים ב'רשת'. זה היה לכאורה מהלך לא מוצלח, כי התוכנית ירדה אחרי עונה אחת, אבל זה אפשר לי לעשות עוד המון דברים אחרים – לפתח את הצד המוזיקלי ולהוביל פרויקטים שאני מאוד גאה בהם כמו 'זושא' ו'חכימא'. לקח לי זמן להבין שאני עושה דרך שבהתחלה הייתה מפחידה, אבל בסוף היא השתלמה. 

מה המלחמה שינתה אצלך?

חיבור לעצמי, להיסטוריה, לעם היהודי, לשורשים. לא שהרגשתי קודם מנותקת, אבל הכול מאוד התחדד. יש לכל אחד תפקיד בכתיבת הדף שלו בסיפור שלנו. אני רוצה לתת כמה שיותר מקום בתוכי ועל המסך לאנשים שיש בהם גבורה, רעות, אור וזקיפות קומה.

תחפושת שאהבת במיוחד

אמא שלי השתדלה תמיד למלא את בקשותיי ולהשקיע בכל מה שקשור בתחפושות. תחפושת שאני זוכרת במיוחד הייתה של הליצן העצוב פיירו. הרגשתי אז מאוד אומנותית ומיוחדת. אני גם ממש אוהבת להכין תחפושות לילדים שלי כמו ארטישוק, שקדייה, מלכת הממתקים, הכול הולך. 

תפילה שאת אוהבת

כל תפילה שאני בתוכה באותו הרגע. זו יכולה להיות ברכת המזון, תפילת הדרך, שמונה־עשרה של יום חול או קדושה של יום כיפור. אם התפללתי בכוונה, אני הכי אוהבת אותה באותו הרגע. 

רגע במגילת אסתר שאת מתחברת אליו

ההבנה של אסתר כשמרדכי אומר לה "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". קרה לי בחיים שלא התחשק לי להיות בחזיתות מסוימות, אבל הלכתי על זה כי חשבתי שאולי זו הסיבה שהגעתי לעמדה מסוימת. במהלך השנים פנו אליי כמה פעמים להצטרף למפלגות שונות בכנסת, ובכל פעם סירבתי, כי היה נראה לי שזה לא המקום בשבילי. בסוף הייתה סיטואציה שבה הצטרפתי לבית היהודי. מה שנחמד זה שבסוף זה באמת לא היה המקום בשבילי, וזו דוגמה טובה לכך שלא תמיד אנחנו מפרשים נכון את "מי יודע אם לעת כזאת".

צילום: דאפי ספונר

אמא בשבילך

השראה. טפו טפו, עד 120, היא פצצת אנרגיה. עובדת, מטיילת, מציירת, סבתא. הלכתי איתה לא מזמן לסנפלינג רק כדי לא לצאת הזקנה. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

את יכולה לעשות הכול ואת יכולה להספיק הכול. זה לא משהו שהיא אמרה, אבל לגמרי עבר אליי בלי מילים. אמא שלי היא מדהימה, מצחיקה, קלילה ומהממת. היא מאוד אוהבת את הארץ, לומדת תורה, מרגשת ואכפתניקית, ועושה המון דברים. היא גידלה שש בנות בתחושת מסוגלות ועצמאות מאוד גדולה. כל הדברים האלה הם השורשים שמהם אני יונקת. 

מה את לא עושה מספיק והיית רוצה לעשות יותר?

תפילה וספורט. שני דברים שאני רוצה לעשות בנחת והרבה יותר ממה שאני מספיקה היום.

אילו יכולת לומר משפט אחד ודי, מה הוא היה?

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". יש בו משהו שמבין את המוגבלות שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לשנות את כל העולם. ומעט מן האור זו הדרך שלנו להגיד: "נכון, אני לא יכולה לשנות את כל העולם, בעולם יש הרבה חושך. אבל מה שאני כן יכולה לעשות זה להוסיף את האור שלי". 

מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו

הכי קשה לי מול שניצל שיצא הרגע מהמחבת. או עלי גפן שהכינו בבית. או סלט ירקות עם בולגרית… בקיצור, זאת שאלה שעושה אותי רעבה.

מתוך גיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מעט מן האור הופיע לראשונה ב-פנימה.

נויה מנדל (54) סטנדאפיסטית, בדרנית ובמאית. אמא לארבעה ילדים, גרה באלקנה  

מקום שהיית רוצה לגור בו

ליד הים. ים מרגיע אותי, אני אוהבת לשבת ולבהות בו. מצד אחד יש בו מערבולות, ומצד שני הוא משרה עליי רוגע. זה לא אומר שאני מצליחה להגיע אליו, וזאת למרות שהוא די קרוב לבית שלי. 

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

אבא שלי היה נקודת אור בחיים שלי. הוא לימד אותי להצחיק והבין הרבה לפניי את הפוטנציאל שלי. הוא ביים אותי ובזכותו הצחקתי בכל מקום. הוא נפטר במפתיע לפני 24 שנים, ואני יודעת שהילדים שלי הפסידו סבא מפנק ומצחיק. כשהוא נפטר הייתי צריכה להתרגל ללכת לבד בלי הגב שלו, וזה משהו שאני לא מצליחה להתאושש ממנו עד היום, כי היה לנו חיבור מאוד חזק. 

מה מצחיק אותך 

הבן שלי נועם בן 20, לומד בישיבה בעלי, והוא מאוד מאוד מצחיק אותי. אין דבר חשוב יותר מלצחוק עם הילדים, זה גורם להם להרגיש בנוח אחר כך גם לבכות לידך. הפתיחות הזו מביאה להמון דברים חיובים, הומור הוא מאוד מקרב. 

צילום מכנס פנימה תשפ"ג

זיכרון ילדות שמח

כשהייתי בכיתה ו' יצאנו עם המשפחה לטיול של חודש באירופה. בשנות השמונים זה ממש לא היה מקובל. אבא שלי לקח טרנזיט ושיפצר אותו למעין רכב לטיולים עם גגון, היה לנו אוכל לחודש ימים ועצרנו בחניות קמפינג. זה היה טיול מטורף בכמה מדינות. היינו שרים בזמן הנסיעות ומבשלים בשטח במקומות מהממים, זו הייתה חוויה מגבשת ובלתי נשכחת לכל המשפחה. 

לאיזה ונהפוכו את מייחלת?

אני מייחלת לגאולה. העם היהודי חי כל הזמן בפחד ובחוסר ביטחון. אני מייחלת שיהיה באמת ונהפוכו, כמו במגילת אסתר.

מה המלחמה שינתה אצלך? 

אני כל היום אומרת "טאטע מה יהיה?", התפילות עכשיו הרבה יותר משמעותיות וחזקות. במדיות אני פחות מפרסמת סרטונים מצחיקים כי זה לא מתאים. כולן כותבות פוסטים עצובים, ובצדק, אז איך פתאום אני אשלח דברים מצחיקים? 

אוריה בשבילך

היא זו שהפכה אותי לאמא, ולמדתי בזכותה המון. בחשיבה המקורית שלה היא מלמדת אותי איך לא תמיד ללכת עם הזרם. מאז שהיא צעירה היא שולפת דברי תורה כמו שאני שולפת בדיחות. כשהיא מדברת על תורה יש לה אור בעיניים, יש בה משהו מאוד עוצמתי. 

תפילה שאת מתחברת אליה

"אנא בכוח גדולת ימינך". זה טקסט קבלי, אני אומרת אותו שלוש פעמים ביום וזו תפילה ניסית בעיניי. כשאומרים אותה קורים דברים מעל הטבע, דברים נפתחים. 

מה לא יודעים עלייך?

יש לי בנייד קובץ שהכותרת שלו היא "ניסים". בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציות הזויות וניסיות, אני כותבת אותן. חשוב לזהות ניסים ולהכיר תודה, כי זה לא מובן מאליו, וזה מכניס אותי לתודעה ניסית. אנחנו חיים בנס אחד גדול. 

על מה את לא מוותרת?

מאוד נדיר שאוותר על הופעה. זה בדם שלי וזו השליחות שלי. אני לא מוותרת על הערכים שלי על הבמה, שיהיה אירוע מכבד ומכובד, לא משנה מי הקהל, בשפה, ביחס לקהל תמיד בגובה העיניים.

קיבלת עוד שעה ביממה, מה את עושה איתה?

אני אישן. אני אוהבת לישון. קצת שקט במערכת, המנוי אינו זמין כעת. 

"המלחמה הביאה אותנו לקצוות שאין לנו יכולת להבין, וזה גרם לי להיות במקום הרבה יותר סומך, בוטח, מאמין ונשען על ההשגחה ועל האמונה"

אוריה אהובה לוי (27) ביבליותרפיסטית ומנחת סדנאות כתיבה והשראה. נשואה ליצחק, גרה בקיבוץ לביא.

מקום שהיית רוצה לגור בו

אני גרה איפה שהייתי רוצה לגור. באופן כללי, כבר מילדות רציתי לגור בצפון עם השקט והמרחבים. יש פה מין תחושה שהכול קורה בקצב אחר, פחות ממהרים.

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

יצאתי להדרכת חוץ בכיתה י' בסניף במרחק עשרים דקות נסיעה מהבית שלי. זו הייתה היציאה הראשונה שלי מהסביבה הטבעית. התארחתי בשבתות אצל משפחות וזה פתח אותי לעולם. פתאום נפתחו בפניי סגנונות חדשים של אנשים, אווירה ותרבות. משם היציאה מהבית הייתה מתבקשת, וזה גרם לי להבין שיש בעולם קצת יותר ממה שאני מכירה.

מה מצחיק אותך 

אמא שלי. היא מאוד מצחיקה אותי, מאז שהייתי מאוד קטנה. היא בלתי צפויה, יש לה פרצופים וחיקויים מדויקים של דברים שלא מחקים אותם בדרך כלל, כמו זבוב מרגיז או נייר מקומט. 

זיכרון ילדות שמח

ימי ההולדת שלי. כילדה זו הייתה הזדמנות למתנות, לחגוג ולעשות דברים חדשים. כל שנה אבא ואמא שלי היו מארגנים לי אירוע וחגיגות מיוחדות. עד היום הגדילה בשנה עושה לי כיף. ואני אוהבת את ההתקדמות, הגדילה, את ההזדמנות לחשבון הנפש.

לאיזה ונהפוכו את מייחלת?

אני מקווה שעם אחד מפוזר ומפורד יהפוך לעם אחד מאוחד, שתהיה תחושה של יחד בעם. אנחנו מדברים תמיד על כמה שזה חשוב, שצריך לקבל כל אחד, אבל בפועל אם מישהו חושב או נראה טיפה אחרת – הרבה פעמים אנחנו נעקם פרצוף. בסוף בא לי ונהפוכו של באמת לראות אנשים בטוב, באחווה, שתהיה אהבת אמת בין אנשים. 

מה המלחמה שינתה אצלך?

היא גרמה לי להתקרב לקב"ה. בסוף מה שיש בעולם זה המון קליפות, ובעומק אין שום דבר חוץ מהקב"ה. אני מרגישה שהמלחמה הביאה אותנו לקצוות שכבני אדם אין לנו יכולת להבין, וזה גרם לי להיות במקום הרבה יותר סומך, בוטח, מאמין ונשען על ההשגחה ועל האמונה. 

אמא בשבילך

אמא בשבילי היא השראה להמון דברים. היא עובדת מהנשמה והיא נותנת מעצמה כל כך הרבה, מופיעה המון בהתנדבות והולכת לשמח בבתי חולים. התדר והתודעה שלה הם שהיא עושה מה שהיא עושה כי זו השליחות שלה בעולם. יש לה יכולת לראות את הדברים היומיומיים בהומור ובקלילות ולגשת למציאות ולאנשים בחיוך. זה מדהים ומשהו שאני משתדלת ללמוד ממנה וליישם ביומיום. 

עם מי היית מתחלפת ליום אחד?

הייתי רוצה להיות דיילת. יש במקצוע הזה משהו שתמיד מגניב אותי, לטוס בעולם ולהיות בכל מיני מקומות. אני מאוד אוהבת שמיים ועננים, בטיסות אני בוהה שעות בחלון. זה תפקיד שגורם לך להכיר הרבה מקומות בעולם ולחוות יחד עם אנשים את הרגע הזה, מאוד מיוחד בעיניי.

על מה את לא מוותרת?

לחיות טוב. הרבה פעמים אנשים עושים דברים כי צריך, אבל אני לא מוותרת על עצמי בשום שלב, ומנסה לדייק יותר את ה"לחיות טוב": לעשות את הדברים מתוך מחשבה והקשבה פנימה ומציאת הדרך הייחודית שלי. 

קיבלת עוד שעה ביממה, מה את עושה איתה?

יורדת לכינרת. אני והכינרת זה סיפור אהבה. אנחנו מאוד מחוברות ואני יכולה לשבת מולה שעות. יש בה משהו צנוע ופשוט, דווקא בגלל זה היא יפה ומיוחדת.

מתוך גיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בת צחוק הופיע לראשונה ב-פנימה.

הצד של רעות:

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

כל מקום שהיה בו נופל במלחמה האחרונה. לתת חיים במקום שבו נגדעו חיים, באופן הכי פשוט. עם כל מה שעץ מביא סביבו, את הצל והמקום לשבת תחתיו, את התחושה שכל אדם שהולך בקיבוץ או במרחב הכפרי מרגיש, את ההשפעה והתחושה שנותן העץ. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

אני מרגישה שברוך ה' יש לי ערמות גדולות של חוסן, רוגע וראייה אופטימית על העולם, התברכתי בהם בכמות משמעותית. אילו יכולתי להעניק משהו ממני לאחרים, הייתי שמחה מאוד להעניק את הכוחות האלה. 

מה המלחמה שינתה אצלך

התחושה שלי היא שהמלחמה לא שינתה אצלי משהו מהותי. זה כן נתן לי לגלות שאני יכולה ומסוגלת יותר ממה שאני חושבת. 

בשירות המדינה 

אני עושה כרגע מילואים בפיקוד העורף. המילואים נחתו עליי בהפתעה, אבל בדיוק בזמן. הזדמנות להיות בעשייה ולתרום במה שאני יכולה. גיליתי שיש סביבי, ובכלל במדינה, הרבה מאוד אנשים טובים ומקצועיים מאחורי הקלעים, שתורמים מעצמם גם בשגרה.

למי את מתגעגעת?

לסבא שלי, סבא ויקי. הוא נפטר לפני שנתיים, בחודש שבט, במיתת נשיקה. הוא היה אדם מאוד אופטימי, מלא חיים ושמחה. עד יומו האחרון פיזר סביבו אופטימיות, הודיה והכרת הטוב, והוא חסר לנו בתקופה הזו. אני חושבת שאם הוא היה כאן עכשיו, האופטימיות שלו הייתה מצליחה שוב לנצח, והיינו מקבלים ממנו השראה להתמודדות. 

נקודת מפנה משמעותית בחיים 

בערך שנה אחרי שילדתי את אחיה, הבן הקטן שלי, הלכתי ללמוד קופירייטינג. הלימודים האלה היו נקודת מפנה. היה לי כבר תואר בתקשורת וידעתי שזה הכיוון שאני רוצה בחיים, אבל לפני כן היה לי עשור שילדתי בו חמישה ילדים, ברוך ה'. תמיד עשיתי דברים, אבל בעיקר הייתי סביב הבית. בתקופה הזו אמרתי לילדים שלי: "עוד מעט אמא תעבוד בחוץ". זאת הייתה החלטה שבסופו של דבר הביאה אותי להתקדמות מקצועית וגם עיצבה את האישיות שלי בכל מיני דרכים, וממשיכה להשפיע על החיים שלי ועל הכיוון שלי. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

אמא שלי מאוד מקפידה להסתכל על המציאות בעין טובה ולא לשפוט, ואני אימצתי את זה בחום ומאוד משתדלת לדבוק בערכיה בהקשר הזה.

ספר שקראת שוב

אני קוראת עכשיו בפעם המי יודע כמה את 'הארי פוטר' עם הבן הצעיר שלי, וזה הפך להיות חלק מהעולם ומהשפה המשותפת שלנו. זה בורא קסם ילדי שלא הולך לעולם לאיבוד. כיף גדול לקרוא ספר יחד עם הילדים.

טור שכתבת לפנימה שזכור לך במיוחד 

היה טור שכתבתי על כאב הפרידה מהורות לילדים קטנים, זה קווץ' שממשיך ומלווה אותי מצד אחד, ומצד שני – עזר לי להבין שאני במקום חדש בחיים. 

היה גם טור שכתבתי על הצורך לפנות זמן לעצמך או לזוגיות בימי שישי. הרגשתי שאני עושה שירות לאישה שסחבה על כתפיה את יום שישי כל השנים והייתה צריכה לשמוע את זה, והפידבק שקיבלתי עורר אותי להבין כמה נשים צריכות לשמוע את זה שוב ושוב כדי לפרגן לעצמן.

על מה את לא מוותרת

אני לא מוותרת על גיחות לטבע. אני מרגישה שזה דבר שפשוט מחיה אותי. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות. זה יכול להיות גם עשר דקות בשבוע. בשבועות שאני מאוד עמוסה בהם אני יוצאת אפילו לכמה דקות ליד הבית. אני מרגישה שאני ממש גונבת את הרגעים האלה וחייבת אותם, את החיבור הזה לקרקע, שממלא אותי ופותח בי דברים חדשים.

רגע אהוב בשבוע

בשבת בערב או בצהריים אחרי הארוחה, אני לוקחת את הספר שהכנתי לי לשבת ותופסת את הפינה שלי על הספה עם שמיכה. מבחינתי זה מושלם ולא צריך יותר שום דבר.

חמדה בשבילך

חמדה היא הבת הבכורה שלי, והיא לימדה אותי כל מה שאני יודעת על הורות ואימהות. ההורות היא הדבר הכי משנה חיים שקרה לי, ואני לומדת ממנה המון – גם על עצמי ועל הכוחות שיש בי ובה, וגם על קשרי גומלין בין אנשים. מדי פעם אני עוצרת ומתפעלת שדבר כזה יצא ממני, שזה שלי. ואני גם מבינה שבאיזשהו שלב היא הופכת לאדם נפרד ממני, יש לה את החיים שלה וההחלטות שלה ואת מי שהיא. לא הכול מחובר אליי במאה אחוז.

הצד של חמדה:

מקום בארץ שהיית רוצה לטעת בו עץ 

בגבעה שוממה, כדי להגביר כאן את הנוכחות היהודית. להראות שארץ ישראל שייכת לנו ושאנחנו נמצאים בכל מקום. עץ זה משהו שנשאר, ובנטיעה יש אמירה, סימון טריטוריה. 

מתנה שהיית רוצה להעניק למישהו אחר

בעיניי מתנה טובה זה או משהו סנטימנטלי שהשקעת והכנת בעצמך, או משהו שמי שאתה מביא לו אוהב והוא לא יקנה לעצמו את זה סתם ככה. במצב הנוכחי הייתי מעניקה את המתנה הזו לצוותי הרפואה. במלחמה הזו יש כל כך הרבה למי לתת, אבל הם עובדים מאוד קשה ולא מספיק מוערכים. הייתי מעניקה להם נופש משפחתי כדי שיהיה להם זמן מפנק עם המשפחות שלהם.

מה המלחמה שינתה אצלך

אני חושבת שלא הבנתי עד עכשיו כמה עוצמות קיימות בנו כעם. ידעתי שאנחנו משהו מיוחד, אבל לא ידעתי עד כמה. כמה גם אנחנו האזרחים שותפים בעוצמה הזאת. ברוח, בביטחון ובהמשכיות.

למי את מתגעגעת?

טוב, זה קל – זכיתי והבחור שלי בעזה. הפעם האחרונה שחזר הייתה אחרי 82 ימים שלא היה בבית.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי קטנה גרנו בקרוואן בקצה היישוב, והייתה שם עמדה של חיילים. יום אחד, כשהייתי בכיתה א', ההורים שלי ביקשו, בקטע לא ברור, שאתלה כביסה. כשהם ראו את כל הכביסה תלויה הם היו בהלם. פשוט גיליתי להם שהלכתי לחייל בעמדה, אמרתי לו שההורים שלי ביקשו שיתלה את הכביסה שלנו והוא תלה הכול. אני רק נתתי לו מדבקה ואמרתי לו שהוא ילד טוב.

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך ואת מעבירה הלאה

להגיד את האמת תמיד, לא משנה מה. בדרך כלל זה פשוט הרבה יותר נוח, אבל גם כשזה יכול להרוס לי. 

ספר שקראת שוב

לצערי אני כמעט ולא קוראת, אבל יש סדרה שראיתי הרבה פעמים, 'החממה'. קשה לספור על האצבעות כמה פעמים ראיתי אותה. זו אולי סדרת הנוער הכי טובה שנעשתה בישראל.

על מה את לא מוותרת

על עגלות קפה. אמא תמיד צוחקת שאנחנו, אחותי ואני, הספקנו לבלות בבתי קפה בחיים יותר ממנה. אני אוהבת עגלות קפה כי אני נהנית מהשקט, מהנוף ומזה שהמחירים בדרך כלל קצת יותר זולים מבית קפה רגיל.

רגע אהוב בשבוע

שבת בערב. משפחה, חברים, נחת, ניתוק מהכול. יש משהו בניתוק בשבת שאין לו תחליף, פתאום זה יוצר שיחות טובות עם חברים ומשפחה. חוץ מזה, אין כמו הנחת הזאת, שאפשר לקום מתי שרוצים. 

אמא בשבילך

עוגן, ביטחון ומישהי להתייעץ איתה על דברים. תמיד יש לה רעיונות טובים ואני גוררת אותה לכל ההפקות שלי. כבר יצא לי לארגן כל מיני דברים כמו עגלה של שניצל בשבוע שלפני פסח, או ערב שהכנתי סושי ועשיתי הזמנות פתוחות באזור. אמא תמיד נרתמת לזה בהתלהבות והופכת להיות שותפה מלאה.

צילום: רננה טנא

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שותפות לרעיון הופיע לראשונה ב-פנימה.

צילום: סיגל קרימולובסקי

הרבנית שרה דרוקמן ז"ל, הייתה אימא לעשרה, רעייתו של הרב חיים דרוקמן, רופאת משפחה. "אחרי שנים רבות בעשייה מלאה, היום אני בבית. עושה מה שהבית צריך, קוראת, מציירת, בלי שום דבר שדוחק בי". התגוררה במרכז שפירא. 

כאן זה בית

נולדתי וגדלתי בירושלים, ושם התגוררתי עד לנישואיי. אני אמצעית מבין שלושה אחים. אבי, שהיה ראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, שקד על לימוד התורה ימים שלמים, ואימי הייתה עקרת בית וגידלה אותנו בנינוחות. בית ילדותי זכור לי כבית שמח ונעים, ספוג בתורה, וזה מה שנחרט בליבי בפרספקטיבה של שנים.

זיכרונות ילדות

הייתה לי ילדות ירושלמית שמחה ושקטה, חיים נחמדים שאהבתי. היו התמודדויות, אבל הזיכרון במבט לאחור הוא זיכרון מתוק. במלחמת השחרור הייתי תלמידת תיכון. באחת האזעקות, רצנו למקלט במהירות וכששבנו גילינו שפגז פגע בבית בדיוק במיטה של אחותי. בזמן המצור על ירושלים, היינו אוספים חוביזה ומבשלים וזה היה המזון כי לא היה משהו אחר. דור אחר.

מאז שהייתי בת עשר קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות ביום, והקפדתי על זה כל חיי. קשה? לא. צריך אז עושים. הוריי נתנו לי ללכת בדרך שבה אני בוחרת. בחרתי במקצוע הרפואה מתוך מחשבה שדרכו אוכל לעזור לאנשים ולהוסיף טוב. היינו שתי נשים בלבד בכל המחזור ואני הדתייה היחידה.

החצי

הרב חיים דרוקמן, מרבניה המובילים של הציונות הדתית. הכרנו בבני עקיבא. הוא אומר שראה פעם איך אני מתפללת ושם זה התחיל. נישאנו כשהייתי לקראת סיום לימודי הרפואה, היה לנו טוב, בנינו את ביתנו והילדים שהגיעו הוסיפו שמחה. מבחינתי לא היו קשיים והחיים זרמו באופן פשוט וטוב, אבל כמובן שזוגיות דורשת עבודה. אלו חיים שיש בהם תחושת שותפות, לא 'התפקידים שלו' ו'התפקידים שלה'. יש הרבה הערכה וכבוד הדדי וכל אחד תורם את חלקו לעשייה למען עם ישראל, בלי התחשבנות של מי עשה מה. יש חיבור לתכלית, וכשאת יודעת בשביל מה – את מוכנה להתאמץ לעשות זאת.

הפירות

אני יכולה רק לומר תודה, לא יכול להיות טוב יותר. עשרה ילדים, למעלה משמונים נכדים ולמעלה משמונים נינים. במהלך כל חיי חייתי את היומיום, בניתי את הבית, לא חשבתי מה יהיה במשך הדורות. מי עושה חשבון. ברוך השם שזכינו לדורות בריאים וטובים שהולכים בדרך השם.

חוויה מעצבת

הלידות. חוויה גדולה ונהדרת.

יום ביומו

אני קמה בין שש לשבע בבוקר, מקפידה על התפילות, קוראת ועושה את מה שצריך בבית. אני לומדת, גם לבד וגם במדרשה של ברוריה, מבקרת את בני המשפחה, הבנים, הנכדים, וכמובן מקבלת אורחים. גם היום הבית פתוח ואנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן.

אישה לומדת

אישה שרוצה ללמוד תורה, אם זה לא מפריע לה לסדר החיים ולחובותיה, אדרבה. החובה של אישה היא קודם הבית והילדים. אם זה מובן מאליו – זה לא מפריע לשום דבר. חשוב לא להתבלבל בין העיקר לטפל. את לומדת כי זה נכון וחשוב לך, ולא כדי להוכיח לאף אחד שאת יכולה כמו הגברים.

אימא עובדת

מתוך בחירה, לא עבדתי בשעות אחר הצוהריים והייתי עם הילדים. אבל היו פעמים שהיה צריך, אז תמיד הייתה לי עוזרת טובה ובכל השנים בשעות שלא הייתי – היא הייתה שם.

בית וקריירה

עשי מה שחשוב בעינייך והניחי בצד מה שלא. לי למשל היה חשוב שלוש תפילות ביום, למה גברים יכולים ואנחנו לא, הם הרי לא פחות עסוקים. היה לי חשוב שהבית יתפקד כמו שצריך, ששבת תהיה שבת על כל מה שכרוך בזה. אפשר לומר שמה שהיה לי חשוב זה אולי כל אותם הדברים המובנים מאליהם.

תקרת זכוכית

אף אחד לא יכול לעשות הכול. מצד אחד, מה שגברים יכולים – נשים יכולות, אבל מצד שני, בסופו של דבר ההלכה היא הקובעת. למדתי באוניברסיטה כשנשים מעטות למדו, למדתי נהיגה כשנשים כמעט ולא נהגו כלל. אבל זה לא היה ממקום של להוכיח למישהו שאני יכולה, אלא מתוך הבנת התפקיד שלי במשפחה ובעם ישראל ומתוך רצון לעשות ולפעול למען עם ישראל.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

את הטבעיות שבה גדלתי הנהגתי בביתי. בית הוריי היה דתי וקיים כל מצווה שצריך וכך גם נהגתי בביתי. אימי הייתה אישה נינוחה, אוהבת שלום ונעימה לבריות. זה משהו שעבר אליי והמשיך לבנותיי.

שרשרת הדורות

אני רק יודעת להגיד תודה. אני חושבת שמה שקורה זה מה שהייתי רוצה שיקרה והקב"ה עוזר.

אחרית דבר

כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל. אף פעם לא התנהלתי לפי חוקים. יש המון דברים שבעיניי היו מובנים מאליהם, ואולי לא מובנים מאליהם לכל אחד ולי היה טוב עם זה. מאז ומעולם היה לי ברור שמה שהוא בגדר מצווה מחייב, יש מערכת מצוות שצריך לקיים אותן. לכן החיים זרמו באופן פשוט וברור, ללא שיקולים אם זה טוב לי או ברור לי. השיקול היה רק לעשות את רצונו של הקב"ה. תעשי את הטוב כמיטב יכולתך, תהיי טובה לאחרים, בלי לגרום לקשיים לאף אחד, רק לעזור, וכבר את עושה מה שהקב"ה מבקש ממך.

על ברוריה

אני מודה לקב"ה על כל הצאצאים שיש לי. כולם הולכים בדרך, כולם אנשים טובים, רק שימשיך כך.

צילום: סיגל קרימולובסקי

ברוריה ביננפלד , אימא ל-15, עומדת בראש המדרשה לבנות 'אורות עציון' לצד בעלה הרב עוזי ביננפלד, עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחת הורים. "המדרשה היא חלק מאתנו ואנחנו חלק ממנה כבר 25 שנה. יש לנו תלמידות שאימותיהן למדו אצלנו. זאת זכות להשפיע בזמן כה משמעותי לבנות". מתגוררת בגבעת וושינגטון.

כאן זה בית

הוריי עסקו בצורכי ציבור באמונה. אבי בקירוב ובתורה, אימי ברפואה, והבית היה בית של חסד, מכניס אורחים באופן שאינני מכירה משום מקום. בשבת אף פעם לא ישנתי במיטתי, תמיד היו אורחים וכילדים היינו שותפים לחסד ולנתינה. חיינו בצניעות גדולה וזה נכון לבית הוריי עד היום. אין פאר ואין הדר אבל מהדרים בחסד ובצדקה.

זיכרונות ילדות

אבי היה 'אבא של שבת' ואימי המעורבת בחיינו, ובכל זאת זכור לי שהיה יושב ומספר לי סיפורים מהגמרא. כשהייתי בת שלוש התחיל לארגן חוגי יהדות בביתנו, הרבה לפני 'מכון מאיר' ודומיו. אחת לשלושה שבועות התקיים מעין סמינריון אליו הגיעו צעירים מקיבוצים שאינם שומרי מצוות, אנחנו הילדים עברנו בית-בית ביישוב ובדקנו למי יש מקום לארח. הייתה לנו תחושה של שליחות, של משהו גדול. רבים מתוכם חזרו בתשובה. אימא חיה בשלום עם השליחות שלו ומעולם לא שמעתי ממנה תלונה. היא הייתה מכסחת את הדשא, קודחת בקירות ומחליפה גלגל ברכב כשצריך, כדי לפנות אותו לעיסוקיו. יש לה חלק רב בזכויותיו.

בחגי תשרי אבי תמיד שליח ציבור וכל אחיי ואחיותיי מגיעים ליישוב לתפילות. בערב כיפור הוא נוהג לעטוף את כל הבנים בטליתו ולברך אותם בברכת הבנים. זה רגע מרגש מאוד. בסוכות הסוכה מלאה באורחים ונערכות בה בריתות ושמחות אחרות, מרגישים את החיבור של קודש לעשייה מעשית.

החצי

הרב עוזי ביננפלד. חבר, שותף, איש ענק שרגליו נטועות עמוק בקרקע וראשו בשמיים. עסוק בהפצת תורה וחסד. המתנה הכי גדולה שזכיתי בה בחיים. הוא אדם עסוק ולא תמיד פנוי ביומיום אבל בכל פעם שהייתי צריכה אותו – הוא היה שם.

הפירות

שמונה בנים ושבע בנות. הבכור בן 36 והצעיר בן 10, כשנולד הוא כבר היה דוד לשישה. זה באמת הרבה וזאת זכות גדולה. אני לא חושבת שכשהתחתנתי ידעתי שכך יהיה, הייתי צעירה והם נולדו זה אחרי זה ושמחנו בהם. אין שום הנחיה כללית שצריך להביא לעולם הרבה ילדים, כל אחת כפי כוחותיה ויכולותיה. משפחה גדולה זה אתגר שמחייב סדרי עדיפות. לי חשוב להשקיע בקשר, בשיח, בהקשבה. שהילדים לא ירגישו שהשקעתי בכל העולם ובהם לא. זאת זכות לחנך אנשים טובים לעם ישראל ולראותם עושים טוב בעולם.

ביום שישי אני סופרת עם האצבעות שלא פספסתי שיחת טלפון עם אף אחד, שכל ילד ירגיש אהוב ורצוי ושידע שאנו משתדלים עבורו ככל יכולתנו. יש לנו אתגרים, כמו בכל בית, אבל בסך הכול הבית הוא מקום שמח, בטוח ונעים. אני מודה בכל יום על ילדים בריאים וטובים וזוגיות טובה.

חוויה מעצבת

כשחגגנו להוריי 50 שנות נישואין הבטתי וחשבתי לעצמי 'וואו, אלו אנשים שבנו את חייהם ועכשיו רואים איזו אימפריה הם הקימו'.

דמות לחיקוי

הוריי, שיש בהם אומץ ואמונה עם הרבה אופטימיות. אימי פורצת דרך בהמון מובנים, יש בה ענווה, שלווה ונכונות לעשות בשביל כל העולם עם יראת שמיים אמיתית ומחויבות לתורה ולמצוות. בלי חשיבה האם זה מתאים לי ונכון לי. היום, בגילה, היא שואלת אותי אם היא יכולה לעזור לי במשהו. אבי יכול גם היום לקבוע עם אנשים שזקוקים לו ב-12 בלילה. הוא לא נח ומנהל הכול דרך הזום. הם מציבים לנו רף גבוה ואני נפעמת מהם כל הזמן.

אישה לומדת

יש ערך גדול ללימוד התורה ואני רואה איך זה משפיע על הבתים שהבנות מקימות. ועם זאת, חשוב לזכור שלאישה יש תפקידים שהם רק שלה. היא זוכה להרות וללדת, וחינוך הילדים זאת עבודה משותפת לא קלה. נכון שבאופן כללי אנחנו בדור שבו כמו שנשים לומדות רפואה, כימיה ופיזיקה כך הן יכולות להעמיק בתורה, אבל חשוב שהתפקידים לא יתבלבלו ושנעשה זאת ממניעים נכונים, לא מרצון להוכיח שגם אני יכולה. זה מחייב להתבונן, בהקשבה פנימית, לצורכי וליכולות הגוף, הנפש, הלב והבית. במינונים, בסגנון וברצונות, מתוך עדינות, נשיות וקשר.

אימא עובדת

שילוב של אימהות וקריירה דורש לתמרן ולהבחין בין עיקר לטפל. גם לילדים בריא לראות שאימא שמחה ועושה דברים טובים. כשסיימתי תואר ראשון הייתי עם שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש. מהר מאוד הבנתי ששכר של עובדת סוציאלית לא יכסה את הוצאות המעון ונשארתי איתם בבית, בתחילה מתוך אילוץ ואז ראיתי כמה ברכה יש בזה. עם כל ילד הייתי עד גיל שלוש. כשהקטן שלי היה בן שנתיים, התחלתי לימודי תואר שני והכנסתי אותו למסגרת.

תקרת זכוכית

הדבר שמחייב אותי זאת ההלכה. כל סוגיה שתעלה אבדוק, וכשיש בעיה ההלכה תכריע. זה נכון גם לאחרים שיתייעצו איתי. באתי לעולם כדי להשתדל לעשות את רצון השם ולא בשביל להוכיח את עצמי. זה גם מה שראיתי בבית.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

להביט מסביב ולא להיות מרוכזת בעצמי. לא להיות עסוקה במה שמתאים לי או נכון לי, אלא להשתדל לראות איפה אני יכולה לתת ולהוסיף טוב. זה מוטו לחיים. וגם החשיבות בהתייעצות. כשאת מתלבטת על משהו, תתייעצי.

על אימך

אימי אישה של אמונה, שמחה וחסד. שילוב מיוחד של חוכמה אנושית, שקט, צניעות ופשטות. כל חייה התנהלה בנחת, מביטה בפרופורציה על החיים. עזרה לרבים בלי לקחת לעצמה כלום. הייתה איפה שצריך ואפשרה לאבי לעשות את כל מה שעשה ועדיין עושה.

מתוך גיליון תשרי תשפ"א,

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט "כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל." הופיע לראשונה ב-פנימה.