"כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל."

היום, כ' שבט תשפ"ד, בצער רב התבשרנו על פטירתה של הרבנית שרה דרוקמן. לפני כשנתיים יחד עם ביתה ברוריה ביננפלד הן התראיינו למדור אם ובת אצלנו במגזין. 

היום, כ' שבט תשפ"ד, בצער רב התבשרנו על פטירתה של הרבנית שרה דרוקמן. לפני כשנתיים יחד עם ביתה ברוריה ביננפלד התראיינו למדור אם ובת אצלנו במגזין.

צילום: סיגל קרימולובסקי

הרבנית שרה דרוקמן ז"ל, הייתה אימא לעשרה, רעייתו של הרב חיים דרוקמן, רופאת משפחה. "אחרי שנים רבות בעשייה מלאה, היום אני בבית. עושה מה שהבית צריך, קוראת, מציירת, בלי שום דבר שדוחק בי". התגוררה במרכז שפירא. 

כאן זה בית

נולדתי וגדלתי בירושלים, ושם התגוררתי עד לנישואיי. אני אמצעית מבין שלושה אחים. אבי, שהיה ראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, שקד על לימוד התורה ימים שלמים, ואימי הייתה עקרת בית וגידלה אותנו בנינוחות. בית ילדותי זכור לי כבית שמח ונעים, ספוג בתורה, וזה מה שנחרט בליבי בפרספקטיבה של שנים.

זיכרונות ילדות

הייתה לי ילדות ירושלמית שמחה ושקטה, חיים נחמדים שאהבתי. היו התמודדויות, אבל הזיכרון במבט לאחור הוא זיכרון מתוק. במלחמת השחרור הייתי תלמידת תיכון. באחת האזעקות, רצנו למקלט במהירות וכששבנו גילינו שפגז פגע בבית בדיוק במיטה של אחותי. בזמן המצור על ירושלים, היינו אוספים חוביזה ומבשלים וזה היה המזון כי לא היה משהו אחר. דור אחר.

מאז שהייתי בת עשר קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות ביום, והקפדתי על זה כל חיי. קשה? לא. צריך אז עושים. הוריי נתנו לי ללכת בדרך שבה אני בוחרת. בחרתי במקצוע הרפואה מתוך מחשבה שדרכו אוכל לעזור לאנשים ולהוסיף טוב. היינו שתי נשים בלבד בכל המחזור ואני הדתייה היחידה.

החצי

הרב חיים דרוקמן, מרבניה המובילים של הציונות הדתית. הכרנו בבני עקיבא. הוא אומר שראה פעם איך אני מתפללת ושם זה התחיל. נישאנו כשהייתי לקראת סיום לימודי הרפואה, היה לנו טוב, בנינו את ביתנו והילדים שהגיעו הוסיפו שמחה. מבחינתי לא היו קשיים והחיים זרמו באופן פשוט וטוב, אבל כמובן שזוגיות דורשת עבודה. אלו חיים שיש בהם תחושת שותפות, לא 'התפקידים שלו' ו'התפקידים שלה'. יש הרבה הערכה וכבוד הדדי וכל אחד תורם את חלקו לעשייה למען עם ישראל, בלי התחשבנות של מי עשה מה. יש חיבור לתכלית, וכשאת יודעת בשביל מה – את מוכנה להתאמץ לעשות זאת.

הפירות

אני יכולה רק לומר תודה, לא יכול להיות טוב יותר. עשרה ילדים, למעלה משמונים נכדים ולמעלה משמונים נינים. במהלך כל חיי חייתי את היומיום, בניתי את הבית, לא חשבתי מה יהיה במשך הדורות. מי עושה חשבון. ברוך השם שזכינו לדורות בריאים וטובים שהולכים בדרך השם.

חוויה מעצבת

הלידות. חוויה גדולה ונהדרת.

יום ביומו

אני קמה בין שש לשבע בבוקר, מקפידה על התפילות, קוראת ועושה את מה שצריך בבית. אני לומדת, גם לבד וגם במדרשה של ברוריה, מבקרת את בני המשפחה, הבנים, הנכדים, וכמובן מקבלת אורחים. גם היום הבית פתוח ואנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן.

אישה לומדת

אישה שרוצה ללמוד תורה, אם זה לא מפריע לה לסדר החיים ולחובותיה, אדרבה. החובה של אישה היא קודם הבית והילדים. אם זה מובן מאליו – זה לא מפריע לשום דבר. חשוב לא להתבלבל בין העיקר לטפל. את לומדת כי זה נכון וחשוב לך, ולא כדי להוכיח לאף אחד שאת יכולה כמו הגברים.

אימא עובדת

מתוך בחירה, לא עבדתי בשעות אחר הצוהריים והייתי עם הילדים. אבל היו פעמים שהיה צריך, אז תמיד הייתה לי עוזרת טובה ובכל השנים בשעות שלא הייתי – היא הייתה שם.

בית וקריירה

עשי מה שחשוב בעינייך והניחי בצד מה שלא. לי למשל היה חשוב שלוש תפילות ביום, למה גברים יכולים ואנחנו לא, הם הרי לא פחות עסוקים. היה לי חשוב שהבית יתפקד כמו שצריך, ששבת תהיה שבת על כל מה שכרוך בזה. אפשר לומר שמה שהיה לי חשוב זה אולי כל אותם הדברים המובנים מאליהם.

תקרת זכוכית

אף אחד לא יכול לעשות הכול. מצד אחד, מה שגברים יכולים – נשים יכולות, אבל מצד שני, בסופו של דבר ההלכה היא הקובעת. למדתי באוניברסיטה כשנשים מעטות למדו, למדתי נהיגה כשנשים כמעט ולא נהגו כלל. אבל זה לא היה ממקום של להוכיח למישהו שאני יכולה, אלא מתוך הבנת התפקיד שלי במשפחה ובעם ישראל ומתוך רצון לעשות ולפעול למען עם ישראל.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

את הטבעיות שבה גדלתי הנהגתי בביתי. בית הוריי היה דתי וקיים כל מצווה שצריך וכך גם נהגתי בביתי. אימי הייתה אישה נינוחה, אוהבת שלום ונעימה לבריות. זה משהו שעבר אליי והמשיך לבנותיי.

שרשרת הדורות

אני רק יודעת להגיד תודה. אני חושבת שמה שקורה זה מה שהייתי רוצה שיקרה והקב"ה עוזר.

אחרית דבר

כל החיים עשיתי מה שהבנתי שנכון וצריך להיעשות, למשפחתי ולעם ישראל. אף פעם לא התנהלתי לפי חוקים. יש המון דברים שבעיניי היו מובנים מאליהם, ואולי לא מובנים מאליהם לכל אחד ולי היה טוב עם זה. מאז ומעולם היה לי ברור שמה שהוא בגדר מצווה מחייב, יש מערכת מצוות שצריך לקיים אותן. לכן החיים זרמו באופן פשוט וברור, ללא שיקולים אם זה טוב לי או ברור לי. השיקול היה רק לעשות את רצונו של הקב"ה. תעשי את הטוב כמיטב יכולתך, תהיי טובה לאחרים, בלי לגרום לקשיים לאף אחד, רק לעזור, וכבר את עושה מה שהקב"ה מבקש ממך.

על ברוריה

אני מודה לקב"ה על כל הצאצאים שיש לי. כולם הולכים בדרך, כולם אנשים טובים, רק שימשיך כך.

צילום: סיגל קרימולובסקי

ברוריה ביננפלד , אימא ל-15, עומדת בראש המדרשה לבנות 'אורות עציון' לצד בעלה הרב עוזי ביננפלד, עובדת סוציאלית, מטפלת ומנחת הורים. "המדרשה היא חלק מאתנו ואנחנו חלק ממנה כבר 25 שנה. יש לנו תלמידות שאימותיהן למדו אצלנו. זאת זכות להשפיע בזמן כה משמעותי לבנות". מתגוררת בגבעת וושינגטון.

כאן זה בית

הוריי עסקו בצורכי ציבור באמונה. אבי בקירוב ובתורה, אימי ברפואה, והבית היה בית של חסד, מכניס אורחים באופן שאינני מכירה משום מקום. בשבת אף פעם לא ישנתי במיטתי, תמיד היו אורחים וכילדים היינו שותפים לחסד ולנתינה. חיינו בצניעות גדולה וזה נכון לבית הוריי עד היום. אין פאר ואין הדר אבל מהדרים בחסד ובצדקה.

זיכרונות ילדות

אבי היה 'אבא של שבת' ואימי המעורבת בחיינו, ובכל זאת זכור לי שהיה יושב ומספר לי סיפורים מהגמרא. כשהייתי בת שלוש התחיל לארגן חוגי יהדות בביתנו, הרבה לפני 'מכון מאיר' ודומיו. אחת לשלושה שבועות התקיים מעין סמינריון אליו הגיעו צעירים מקיבוצים שאינם שומרי מצוות, אנחנו הילדים עברנו בית-בית ביישוב ובדקנו למי יש מקום לארח. הייתה לנו תחושה של שליחות, של משהו גדול. רבים מתוכם חזרו בתשובה. אימא חיה בשלום עם השליחות שלו ומעולם לא שמעתי ממנה תלונה. היא הייתה מכסחת את הדשא, קודחת בקירות ומחליפה גלגל ברכב כשצריך, כדי לפנות אותו לעיסוקיו. יש לה חלק רב בזכויותיו.

בחגי תשרי אבי תמיד שליח ציבור וכל אחיי ואחיותיי מגיעים ליישוב לתפילות. בערב כיפור הוא נוהג לעטוף את כל הבנים בטליתו ולברך אותם בברכת הבנים. זה רגע מרגש מאוד. בסוכות הסוכה מלאה באורחים ונערכות בה בריתות ושמחות אחרות, מרגישים את החיבור של קודש לעשייה מעשית.

החצי

הרב עוזי ביננפלד. חבר, שותף, איש ענק שרגליו נטועות עמוק בקרקע וראשו בשמיים. עסוק בהפצת תורה וחסד. המתנה הכי גדולה שזכיתי בה בחיים. הוא אדם עסוק ולא תמיד פנוי ביומיום אבל בכל פעם שהייתי צריכה אותו – הוא היה שם.

הפירות

שמונה בנים ושבע בנות. הבכור בן 36 והצעיר בן 10, כשנולד הוא כבר היה דוד לשישה. זה באמת הרבה וזאת זכות גדולה. אני לא חושבת שכשהתחתנתי ידעתי שכך יהיה, הייתי צעירה והם נולדו זה אחרי זה ושמחנו בהם. אין שום הנחיה כללית שצריך להביא לעולם הרבה ילדים, כל אחת כפי כוחותיה ויכולותיה. משפחה גדולה זה אתגר שמחייב סדרי עדיפות. לי חשוב להשקיע בקשר, בשיח, בהקשבה. שהילדים לא ירגישו שהשקעתי בכל העולם ובהם לא. זאת זכות לחנך אנשים טובים לעם ישראל ולראותם עושים טוב בעולם.

ביום שישי אני סופרת עם האצבעות שלא פספסתי שיחת טלפון עם אף אחד, שכל ילד ירגיש אהוב ורצוי ושידע שאנו משתדלים עבורו ככל יכולתנו. יש לנו אתגרים, כמו בכל בית, אבל בסך הכול הבית הוא מקום שמח, בטוח ונעים. אני מודה בכל יום על ילדים בריאים וטובים וזוגיות טובה.

חוויה מעצבת

כשחגגנו להוריי 50 שנות נישואין הבטתי וחשבתי לעצמי 'וואו, אלו אנשים שבנו את חייהם ועכשיו רואים איזו אימפריה הם הקימו'.

דמות לחיקוי

הוריי, שיש בהם אומץ ואמונה עם הרבה אופטימיות. אימי פורצת דרך בהמון מובנים, יש בה ענווה, שלווה ונכונות לעשות בשביל כל העולם עם יראת שמיים אמיתית ומחויבות לתורה ולמצוות. בלי חשיבה האם זה מתאים לי ונכון לי. היום, בגילה, היא שואלת אותי אם היא יכולה לעזור לי במשהו. אבי יכול גם היום לקבוע עם אנשים שזקוקים לו ב-12 בלילה. הוא לא נח ומנהל הכול דרך הזום. הם מציבים לנו רף גבוה ואני נפעמת מהם כל הזמן.

אישה לומדת

יש ערך גדול ללימוד התורה ואני רואה איך זה משפיע על הבתים שהבנות מקימות. ועם זאת, חשוב לזכור שלאישה יש תפקידים שהם רק שלה. היא זוכה להרות וללדת, וחינוך הילדים זאת עבודה משותפת לא קלה. נכון שבאופן כללי אנחנו בדור שבו כמו שנשים לומדות רפואה, כימיה ופיזיקה כך הן יכולות להעמיק בתורה, אבל חשוב שהתפקידים לא יתבלבלו ושנעשה זאת ממניעים נכונים, לא מרצון להוכיח שגם אני יכולה. זה מחייב להתבונן, בהקשבה פנימית, לצורכי וליכולות הגוף, הנפש, הלב והבית. במינונים, בסגנון וברצונות, מתוך עדינות, נשיות וקשר.

אימא עובדת

שילוב של אימהות וקריירה דורש לתמרן ולהבחין בין עיקר לטפל. גם לילדים בריא לראות שאימא שמחה ועושה דברים טובים. כשסיימתי תואר ראשון הייתי עם שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש. מהר מאוד הבנתי ששכר של עובדת סוציאלית לא יכסה את הוצאות המעון ונשארתי איתם בבית, בתחילה מתוך אילוץ ואז ראיתי כמה ברכה יש בזה. עם כל ילד הייתי עד גיל שלוש. כשהקטן שלי היה בן שנתיים, התחלתי לימודי תואר שני והכנסתי אותו למסגרת.

תקרת זכוכית

הדבר שמחייב אותי זאת ההלכה. כל סוגיה שתעלה אבדוק, וכשיש בעיה ההלכה תכריע. זה נכון גם לאחרים שיתייעצו איתי. באתי לעולם כדי להשתדל לעשות את רצון השם ולא בשביל להוכיח את עצמי. זה גם מה שראיתי בבית.

עצת הזהב שקיבלת מאימך ואת מעבירה לבנותייך

להביט מסביב ולא להיות מרוכזת בעצמי. לא להיות עסוקה במה שמתאים לי או נכון לי, אלא להשתדל לראות איפה אני יכולה לתת ולהוסיף טוב. זה מוטו לחיים. וגם החשיבות בהתייעצות. כשאת מתלבטת על משהו, תתייעצי.

על אימך

אימי אישה של אמונה, שמחה וחסד. שילוב מיוחד של חוכמה אנושית, שקט, צניעות ופשטות. כל חייה התנהלה בנחת, מביטה בפרופורציה על החיים. עזרה לרבים בלי לקחת לעצמה כלום. הייתה איפה שצריך ואפשרה לאבי לעשות את כל מה שעשה ועדיין עושה.

 

מתוך גיליון תשרי תשפ"א,

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה