אמי ע"ה, שהלכה לעולמה כבר לפני 35 שנה, הסתייגה בכל פעם מחדש מנוהג מטחי הכבוד בלוויות צבאיות, ואני מסכימה איתה בהחלט גם היום.

לפי נוהג שנקבע מן הסתם לפני שנים בוועדה כלשהי לסמלים ולטקסים, לקראת תום טקס הלוויה מספר חיילים מכוונים את רוביהם באלכסון כלפי מעלה, ולפי פקודה הם יורים בתיאום שלושה מטחים. אלה נחשבים לכבוד אחרון לאותו חלל צה"ל.

חיפשתי הסבר לנוהג התמוה בעיניי, והתברר לי שמקורם של מטחי הכבוד הוא בקרבות באירופה. שלוש היריות ציינו את תום הפסקת האש שנועדה לאיסוף הפצועים והמתים.

גם אם יש מקור היסטורי למנהג, ראוי לבחון מחדש את התאמתו לחיינו ולטקסינו היום. שורש יהודי אין לו, זה כבר ברור מעבר לכל ספק.

אני תוהה: למה להמחיש למשפחת החייל שנפל את רגעי האימה ואת הרעש הנורא שיקירם חווה בקרב? במיוחד אחרי הקרבות העזים בירי אוטומטי במתקפת הטרור, האם נראה למישהו שעוד קצת יריות – זה מה שחסר למשפחה ולחברים?

כשחילי טרופר היה השר הממונה על חגיגות יום העצמאות בהר הרצל ובכלל, הוא ביטל את שיגור זיקוקי הדינור הרועשים בתום הטקס הממלכתי בהר הרצל, וביקש להשקיט אותם בכל הארץ, כדי להתחשב בהלומי הקרב, לבל ישמעו רעש שמזכיר יריות. והיריות עצמן – לא מזכירות יריות?

תם הטקס

גם לפני מלחמת חרבות ברזל נוכחתי לראות פעמים רבות איך כל מטח כזה מעלה יבבות בכי מהקהל המצטנף במקומו עד יעבור זעם. אז למי זה טוב, אני שואלת. מדוע הנוכחים אמורים לעצור את נשימתם כאילו זה טיפול רפואי מכאיב ולחכות עד יעבור זעם?

כפי שראינו, יש מדינות שבהן ירי טקסי נחשב למתן כבוד. בישראל בוטלו 21 מטחי הכבוד שהיה נהוג להשמיע בביקורים רשמיים של מנהיגי מדינות, כדי למנוע תבהלה בקרב הקהל עקב ריבוי פיגועי הטרור. אצלנו, במיוחד לאחר מתקפת הטרור המפלצתית של חמאס שגבתה יותר מ- 1,500 הרוגים ונרצחים, נוהג מטחי הכבוד בולט עוד יותר כתלוש וחסר טעם.

רוצים להביע ממלכתיות? אפשר להוסיף לטקס את שירת ההמנון. אל תנקבו את דממת הפרידה באש חיה. 

עמנו אינו שוחר מלחמה אלא שואף לשלום. אצלנו אין יריות להבעת שמחה, וראוי שגם לא יהיו יריות להבעת אבל, שמפלחות את הלב בכאב. "וקול דממה דקה יישמע". דווקא השקט הוא שנחשב למרומם ביותר ביהדות – זה המגיע לאחר כל הצלילים, לקראת מתן תורה או במעשה המרכבה, ובו מתגלה כבוד ה'.

השמעת היריות ממלאת כנראה צורך להביע את השבר הנורא, להיפרד מהחלל בקול. בתרבויות אחדות מקובל להביא נשים מקוננות שזו מומחיותן, לעורר את הקהל להביע את כאבו בבכי.

אם מחפשים במקורותינו, אז למעשה עוד משנים קדמוניות קיים האמצעי היהודי הווקאלי והערכי להבעת שבר ותפילה – קול השופר. הוא איתנו עוד ממעמד הר סיני הנשגב, ובו נהגו אבותינו לתקוע ביציאה לקרב. גם הוא, אומנם, חודר ללב – בימים הנוראים מכל סוג – אך יש בו תפילה ובקשת רחמים עלינו ועל העולם כולו.

בתפילות לימים שקטים יותר, 

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד> להצטרפות 

הפוסט וקול דממה דקה יישמע הופיע לראשונה ב-פנימה.

ובכן, הרבה. כך גיליתי ביום ראשון שגרתי למדי.

9:06 בבוקר. אני מקבלת הודעה ממספר הסיפורים הוותיק יהודה עצבה: אני בקפה אנג'ל, קחי את הזמן. אוי, שכחתי, אני כותבת לו. אגיע תוך עשרים דקות. קבענו כשהייתי ביום לחוץ ולא כתבתי ביומן. השתדלתי לתקן את חוסר האחריות בעזרת שכנה, שמקפיצה אותי לקצה השדרה, ובריצה של כמה דקות אכן הגעתי. 

9:26 יהודה מספר לי על המפעל הגדול שלו של שימור וחקר הסיפורים העממיים, תחום שהוא מכיר כל כך טוב ויודע לספר באופן מופלא. הוא מעניק לי את ספרו 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים' ואנחנו משוחחים גם על אורי. אני מספרת לו כיצד בעקבות מה שאמר לו חגי לוי, חניך שלי לשעבר מבית חינוך עיוורים, אורי פעל לבידול שטרות הכסף ולהנגשתם.

18:00 אני מגיעה לירושלים לערב השקת ספר. שולחת מבט לעבר הרכבת הקלה שנראית צפופה מדי, ורגע לפני שאני פונה לכיוון תחנות האוטובוסים, את מי אני רואה יורד ממנה, כאילו יצא מתוך סיפור? חגי לוי, בדרכו למנחה בבית הכנסת שבתחנה. אני ניגשת אליו וקוראת בשמו, ושנינו שמחים בפגישה. תוך כדי שאני מלווה אותו לתפילה, ממש כמו בימי השירות הלאומי, אנחנו משוחחים. אני אפילו לא מספיקה לומר לו שרק לפני שעות אחדות סיפרתי עליו, ושהמפגש הזה הוא המשך מופלא וכאילו טבעי ליום הזה.

20:00 השקת הספר מתקיימת במתן. מדובר בספר שיחות בין הרב דניאל אפשטיין לתלמידו, ד"ר אלדד שידלובסקי, על הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. אחד הדוברים באירוע, פרופ' משה הלברטל, מתייחס לנושא האחריות – המוטו שמניע את התפיסה של לוינס. הפרופסור מביא סיפור מעורר מחשבה מהגמרא במסכת בבא בתרא, על החסיד שאליהו הנביא נהג לבוא אצלו, ולאחר שהסכים לבקשת שכניו להקים בית שער לחצר המשותפת לשם תוספת ביטחון, אליהו הפסיק לבוא לבקרו.

רש"י מסביר שזה קרה כי בהסתגרות בתוך חצר הבית המגודרת, אותו אדם הפסיק לשמוע את צעקת העניים הבאים לבקש צדקה. הלברטל מדגיש כי אחריות דורשת אכפתיות ועשייה למען האחר, ואינה מאפשרת להתעלם ממנו.

הסיטואציה בגמרא מזכירה לי את 'יושבים בבית קפה' של קובי אוז וטיפקס, על ההיא שספונה בג'יפ שלה ואינה מודעת למה שקורה לא הרחק ממנה, כי החלון שלה סגור היטב, אטום לרעשי חוץ. בבית האחרון אוז שר לה:  ואת בתוך הג'יפ שלך / את לא שומעת רדיו / את לא יודעת / כמה רע לי עכשיו.

22:15 האירוע מגיע אל סיומו, ואני פוגשת מורה שלי מימי המכללה, עם אשתו. אחותה הייתה חלק ממעטפת החברות שתמכה באחותי ע"ה בימי מחלתה, במסירות וברגישות. כך אני מקבלת עוד ד"ש לאחריות ולדאגה לזולת.

22:30 אני ניגשת לברך את הרב אפשטיין על הספר, ומישהי נחמדה שניגשת אליו גם היא מביטה בי ומזכירה לי כי ילדינו היו יחד בגן, לפני שנים. היא מתעקשת להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס במהירות, וברוך ה' אני מספיקה לאוטובוס של 23:00. מעשה מוחשי של אכפתיות ואחריות. 

היה זה יום שהחל בחוסר אחריות שלי והסתיים באחריות כלפיי. התרגשתי לראות איך יום גדוש מפגשים מפתיעים מקבל בסופו כותרת שמקשרת בין כולם.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יום אחר: מפגשים מפתיעים הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכיוון שמדובר באחד הנושאים שמפתיעים את בני שיחתי המזדמנים, ובתחום המשמש כר פורה לשאלות ולשיחות עומק, החלטתי לכתוב את השו"ת השלם לצמחונית (הלא לוחמנית) שהנני.

1. איך נהייתי צמחונית כבר בגיל חמש?

"הילדה וגטארית", נהגה אמי ע"ה לומר לאורחים שישבו אל שולחננו ותהו למה הילדה, כלומר אני, אוכלת רק את התוספות. לא ידעתי שיש דבר כזה, צמחונות; פשוט החלטתי סופית, כבר בהיותי בגן: אני לא רוצה לאכול משהו שהיה פעם חי. בגיל צעיר יותר עוד אכלתי בשר, אהבתי צלי עם תפוחי אדמה ומרק עוף עם שברי מצה בפסח, אך אט אט הצטברו הנסיבות: מראה של בשר באטליז, ההבנה שה"בשר" הוא פרה, שה"עוף" היה תרנגולת ושאפילו הגפילטע פיש התמים היה פעם דג שהתחבט לו באמבטיה של מוכר הדגים.

2. ואמא שלך הסכימה?

אמי האהובה לא התעלפה מההחלטה ולא ניסתה להכריח אותי לאכול בשר, וגם אבי קיבל את הבחירה שלי. עם השנים הבנתי כמה התמזל מזלי. שמעתי על אימהות שהגיבו בלחץ להחלטות דומות של ילדיהן, והתחננו שיחזרו בהם, תוך סחיטה רגשית ברמות שונות. אם אחת ששוחחתי איתה הגדילה לעשות והגניבה לתבשילים של ילדיה בשר טחון בטענה שהוא סויה. היא הסבירה לי כי זה "חיוני לבניית הגוף". אני תהיתי ביני וביני מה עם בניית אמון, נראה לי חיוני לא פחות.

אמי, לעומת זאת, שלחה אותי בתיכון לאגודת הצמחונים והטבעונים, שייעצו לי מה כדאי לאכול. הלכתי גם למטפל טבעי שהמליץ לי לאכול "לחם חי", אך באותם ימים קמח מלא או לחם מחיטה מלאה היו מצרך נדיר. נסעתי עד לחנות טבע בחיפה כדי לקנות לחם מחיטה מלאה, תארו לכן. היום, ארבעים שנה מאוחר יותר, המוצרים הללו כבר זמינים בכל סופרמרקט.

3. ובאמת, מה עם הבריאות?

על אף הקלות שבה קיבלו הוריי את העניין, בכל תוכנית תזונה שנמנעים בה ממאכלים מסוימים חשוב להיות מודעים לרכיבי המזון ההכרחיים לגוף וכיצד להשיג אותם. ייעוץ תזונתי מקצועי הוא הכרחי ויכול למנוע צורך בנטילת זריקות בלתי נעימות של ויטמין B12, לדוגמה.

4. ואם יגישו לך סטייק טוב, תאכלי?

השאלה הזו חוזרת על עצמה בווריאציות שונות: "ולא בא לך לאכול מכל הבשרי שאת מכינה?" או "אם יכינו לך סטייק משובח, לא תאכלי?"

אז ככה: אני מבשלת בשר ודגים כבר 36 שנה, מעולם לא טעמתי מהם ואין לי שום שאיפה לטעום אותם. אני אפילו חוששת שמא יאכילו אותי באוכל בשרי אם יום אחד אהיה חלילה פחות בעניינים.

5. קרה שאכלת בשרי? נהנית?

קרה אולי שלוש פעמים, בטעות, במשך השנים, ובכל פעם נבהלתי וניסיתי לבטל את הטעם באכילת משהו אחר. לא נהניתי בכלל.

6. חשבת להפוך את הבית לצמחוני?

אני לא "צמחונית לוחמנית", וודאי לא טבעונית. יש חידה ידועה: איך יודעים שמישהו טבעוני? תשובה: הוא כבר יגיד לך. אז אני אשמח אם אנשים יאכלו פחות בשר, אבל זו לא האג'נדה שלי, אני לא חושבת ש"בשר זה רצח". יש היררכיה בין בני אדם לבעלי חיים.

7. אז איך את מבשלת משהו שאת מסתייגת מאכילתו?

אומנם הסובבים אותי אינם צמחונים, אבל הם ממש נחמדים, ואני רוצה שיהיה להם טעים. למרות ההימנעות שלי מאכילה, ולמרות אי־הנעימות שבטיפול בעוף ובבשר, נחמד לי כשמאכל שלי יוצא טעים, ואני שמחה לפנק בו את משפחתי ואת אורחיי. למרבה הפרדוקס, שניים מתוך שלושת המאכלים שלי שהוכתרו אצלנו כטעימים ביותר הם בשריים – מרק עוף ושניצלים, ולא טעמתי מהם מעולם. את עוגת השוקולד, לצערי, טעמתי יותר מפעם אחת.

מתוך מגזין פנימה תמוז תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי הצטרפו למגזין בלחיצה כאן

הפוסט חסה על החי: התקופה בה כולנו קצת נהפכים צמחונים הופיע לראשונה ב-פנימה.