וקול דממה דקה יישמע

ברוב הלוויות הצבאיות, לאחר ההספדים של המפקד, של בני המשפחה הכאובים והדומעים ואחרי קטעי התפילה ופרקי התהילים המקובלים, קדיש וא־ל מלא רחמים, הציבור, המיומן בטקסים אלה, ממתין בכוננות ספיגה לרגע המלחיץ – מטחי הכבוד.

אמי ע"ה, שהלכה לעולמה כבר לפני 35 שנה, הסתייגה בכל פעם מחדש מנוהג מטחי הכבוד בלוויות צבאיות, ואני מסכימה איתה בהחלט גם היום.

לפי נוהג שנקבע מן הסתם לפני שנים בוועדה כלשהי לסמלים ולטקסים, לקראת תום טקס הלוויה מספר חיילים מכוונים את רוביהם באלכסון כלפי מעלה, ולפי פקודה הם יורים בתיאום שלושה מטחים. אלה נחשבים לכבוד אחרון לאותו חלל צה"ל.

חיפשתי הסבר לנוהג התמוה בעיניי, והתברר לי שמקורם של מטחי הכבוד הוא בקרבות באירופה. שלוש היריות ציינו את תום הפסקת האש שנועדה לאיסוף הפצועים והמתים.

גם אם יש מקור היסטורי למנהג, ראוי לבחון מחדש את התאמתו לחיינו ולטקסינו היום. שורש יהודי אין לו, זה כבר ברור מעבר לכל ספק.

אני תוהה: למה להמחיש למשפחת החייל שנפל את רגעי האימה ואת הרעש הנורא שיקירם חווה בקרב? במיוחד אחרי הקרבות העזים בירי אוטומטי במתקפת הטרור, האם נראה למישהו שעוד קצת יריות – זה מה שחסר למשפחה ולחברים?

כשחילי טרופר היה השר הממונה על חגיגות יום העצמאות בהר הרצל ובכלל, הוא ביטל את שיגור זיקוקי הדינור הרועשים בתום הטקס הממלכתי בהר הרצל, וביקש להשקיט אותם בכל הארץ, כדי להתחשב בהלומי הקרב, לבל ישמעו רעש שמזכיר יריות. והיריות עצמן – לא מזכירות יריות?

 

תם הטקס

 

גם לפני מלחמת חרבות ברזל נוכחתי לראות פעמים רבות איך כל מטח כזה מעלה יבבות בכי מהקהל המצטנף במקומו עד יעבור זעם. אז למי זה טוב, אני שואלת. מדוע הנוכחים אמורים לעצור את נשימתם כאילו זה טיפול רפואי מכאיב ולחכות עד יעבור זעם?

כפי שראינו, יש מדינות שבהן ירי טקסי נחשב למתן כבוד. בישראל בוטלו 21 מטחי הכבוד שהיה נהוג להשמיע בביקורים רשמיים של מנהיגי מדינות, כדי למנוע תבהלה בקרב הקהל עקב ריבוי פיגועי הטרור. אצלנו, במיוחד לאחר מתקפת הטרור המפלצתית של חמאס שגבתה יותר מ- 1,500 הרוגים ונרצחים, נוהג מטחי הכבוד בולט עוד יותר כתלוש וחסר טעם.

רוצים להביע ממלכתיות? אפשר להוסיף לטקס את שירת ההמנון. אל תנקבו את דממת הפרידה באש חיה. 

עמנו אינו שוחר מלחמה אלא שואף לשלום. אצלנו אין יריות להבעת שמחה, וראוי שגם לא יהיו יריות להבעת אבל, שמפלחות את הלב בכאב. "וקול דממה דקה יישמע". דווקא השקט הוא שנחשב למרומם ביותר ביהדות – זה המגיע לאחר כל הצלילים, לקראת מתן תורה או במעשה המרכבה, ובו מתגלה כבוד ה'.

השמעת היריות ממלאת כנראה צורך להביע את השבר הנורא, להיפרד מהחלל בקול. בתרבויות אחדות מקובל להביא נשים מקוננות שזו מומחיותן, לעורר את הקהל להביע את כאבו בבכי.

אם מחפשים במקורותינו, אז למעשה עוד משנים קדמוניות קיים האמצעי היהודי הווקאלי והערכי להבעת שבר ותפילה – קול השופר. הוא איתנו עוד ממעמד הר סיני הנשגב, ובו נהגו אבותינו לתקוע ביציאה לקרב. גם הוא, אומנם, חודר ללב – בימים הנוראים מכל סוג – אך יש בו תפילה ובקשת רחמים עלינו ועל העולם כולו.

 

בתפילות לימים שקטים יותר, 

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד> להצטרפות