שלום אחות יקרה.
זה כל כך עמוק, להבין ולהרגיש שאנחנו אחיות, שיש איחוי וחיבור בין הנשמות שלנו.
כשנושמים את זה פנימה, ומבינים שאנחנו אחד – כן, ממש אחד, נשמה אחת, את ואני וכולנו יחד – הכול נראה ומרגיש אחרת.
פלא גדול.
יש רגעים בחיים שהם שעת נעילה. שאת מרגישה ששערי שמיים ננעלים, שחלון ההזדמנויות נסגר. כמו ביום כיפור, בליל החיתום של הושענא רבה ובעוד רגעים בחיים. ודווקא ברגעים כאלה שבהם נסגר משהו, כשאת מרגישה שננעלת, שסגרו עלייך, עלינו – דווקא אז נפתח הלב.
פלא.
תיזכרי בעצמך בשעת הנעילה של יום כיפור… רגע של גילוי מעיינות הלב, מרגישה את עצמי, את מגוון הצבעים היפים, הרכים, בתוך האישיות שלי. יודעת יותר בבהירות מה אני רוצה, מה הן הבחירות הנכונות לי.
יש פתיחת לב גדולה דווקא בשעת הנעילה.
אני מתבוננת מה קרה לנו בשעת מלחמה, כשנראה שנסגרו עלינו החיים, כשהרגשנו ששער הרחמים נסגר – דווקא אז נפתח הלב, נפתחו מעיינות אהבה.
ברגעים כאלה אני פתאום מרגישה את עצמי בלי מסכים, אני לא תוצאה של התרחשויות וחשבונות. יש לה, לנשמה שלי, מרחב פתוח כל כך להיות נוצצת, לדבר מתוכי.
ואז אני בתשובה, שבה לאוצרות שלי, אני בשער. תרגישי את התחושה של השער.
ואז נעילת שער. כשמשהו נסגר, אבוד ונגמר, זה אולי רק חיצונית, כי פנימית אני נועלת עליי את השער כמו שנועלים נעל. כשאני נועלת נעל היא הופכת להיות חלק ממני, וכך אני נועלת את השער.
והרגע הזה של השער, פתיחת הלב. הרגע שהאור בו בוהק, ויש גילוי פנימי גדול. השער הזה ננעל בתוכי, הופך להיות מי שאני. הופך להיות מי שאנחנו כעם.
מרגש.
עברנו ואנחנו עוברות רגעים של נעילה שסגרו אותנו בלי אוויר, הרגשנו שזהו, ננעלנו, הסתר־יה.
אנחנו הנשים יודעות להרגיש את התהליכים שמתרחשים בעומק, נסתר מהעין, בדומה להיריון או כל תהליך פנימי שנולד אצל הקרובים אלינו.
ומרגישות ויודעות שזה לא הסתר־יה, אלא רגעים היסטוריים. נפתחנו, ואיתנו נפתחים פתחי עולם, שערי בית המקדש הפנימיים, ומגיע אבא, מלך הכבוד.
הרב חרל"פ מתאר את התהליך הזה, שדווקא הסגירה והזעזוע מגלים אור שהעולם חייב לו כדי להיגאל.
תקראי כל מילה שלו בקשב כמה פעמים:
"פזורים הם ישראל ופזורים הם במהלכיהם… אבל אם מתעללים בדמם של ישראל – מזדעזעים כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם… ואז האחדות הנעלמת יוצאה ממחבואה וקוראת לאיחוד, "לכו ונלכה יחד באור ה'", והזעזוע היא היא התקומה לתחייה… גדולה היא השעה, שעת הרת עולם היא זו. אל להקטינה, אל להחמיצה! אל ליפול ברוח ואל ליפול בייאוש. כל ייאוש הוא רעל… ואף משמיים עליון ייתן קולו: בנים אהובים וחביבים, המו מעיי וליבי עליכם, ליבי ליבי על חלליכם, שובו אליי ואשובה אליכם, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות".
אנחנו הנשים מרגישות את ההיריון גם לפני שרואים אותו, מרגישות את הרגעים האלה של הרת עולם, ומשתדלות להיות כמו הנשים העבריות בכל הדורות – מרים, יעל, רחל, דבורה, אסתר, רות… נשים שרואות את המעבר.
זה היה ניתוח כואב בלי הרדמה, אבל אנחנו יודעות ובטוחות שנפתח לנו שער בעת נעילת שער.
וה' גיבור מלחמה, והוא ממהר לנחם ולגלות בנו אור חדש מקודש הקודשים.
אחות,
זה קרוב, ויהיה מלא נחמה ואהבת עולם.
בתפילה לחזרתם של החטופים בבריאות הגוף והנפש, ולימים שקטים יותר.
מגזין פנימה גליון חשוון תשפ"ד> להצטרפות
