<?xml version="1.0" encoding="UTF-8"?><rss version="2.0"
	xmlns:content="http://purl.org/rss/1.0/modules/content/"
	xmlns:wfw="http://wellformedweb.org/CommentAPI/"
	xmlns:dc="http://purl.org/dc/elements/1.1/"
	xmlns:atom="http://www.w3.org/2005/Atom"
	xmlns:sy="http://purl.org/rss/1.0/modules/syndication/"
	xmlns:slash="http://purl.org/rss/1.0/modules/slash/"
	>

<channel>
	<title>פנימה</title>
	<atom:link href="https://pnima-magazine.co.il/feed/" rel="self" type="application/rss+xml" />
	<link>https://pnima-magazine.co.il</link>
	<description>מגזין הנשים המוביל</description>
	<lastBuildDate>Mon, 09 Nov 2026 11:07:24 +0000</lastBuildDate>
	<language>he-IL</language>
	<sy:updatePeriod>
	hourly	</sy:updatePeriod>
	<sy:updateFrequency>
	1	</sy:updateFrequency>
	<generator>https://wordpress.org/?v=7.1.4</generator>

<image>
	<url>https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2025/01/favicon.png</url>
	<title>פנימה</title>
	<link>https://pnima-magazine.co.il</link>
	<width>32</width>
	<height>32</height>
</image> 
	<item>
		<title>בשירות הציבור</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 19 Oct 2026 10:47:47 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<category><![CDATA[אישה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/</guid>

					<description><![CDATA[<p>מגיל קטן ישבה שירית אביטן כהן מול החדשות ודמיינה כיצד היא מספרת את הסיפור, קובעת את סדר היום הציבורי ומשפיעה בכוחה לטובה על המציאות הישראלית. החלום שנראה אז רחוק, קרם עור וגידים, וכיום היא משמשת ככתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/">בשירות הציבור</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: שרה גבאי</strong></p>
<p><em>מגיל קטן ישבה שירית אביטן כהן מול החדשות ודמיינה כיצד היא מספרת את הסיפור, קובעת את סדר היום הציבורי ומשפיעה בכוחה לטובה על המציאות הישראלית. החלום שנראה אז רחוק, קרם עור וגידים, וכיום היא משמשת ככתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'. רגע לפני הבחירות תפסנו את שירית לריאיון מלב אל לב על הילדות בשדרות, הבית שבו גדלה, הדרך התלולה לעמדות המפתח והרצון לשים את הקול הימני והקול הפריפריאלי על הבמה; על השאלה איך מרדימים ילד על הידיים תוך כדי ריאיון עם פוליטיקאי בכיר, ועל נפילתו הפתאומית במלחמה של האחיין האהוב, יאיר</em></p>
<p>כותבת: שרה גבאי</p>
<p>באחד הערבים, בזמן הכנת ארוחת הערב לילדים, אשת התקשורת שירית אביטן כהן קיבלה הודעה. השולח: ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט. &quot;כתבתי עליו ביקורת, שהוא הונה את הבוחרים שלו בהקמת ממשלת השינוי. לקח את ששת המנדטים ופעל בניגוד להבטחות. הוא כעס מאוד וכתב: את חושבת שאכפת לי פחות מעם ישראל ומארץ ישראל? אני מבקש ממך לא לנתח את המניעים שלי&quot;. בתה הבכורה של שירית, בת ה־13, עמדה לידה בעת קבלת ההודעה ונבהלה: &quot;היא אמרה לי, וואי, אמא, עוד רגע יום כיפור, איך יסלחו לך על הדברים האלו?&quot;</p>
<p>ואכן, לאורך כל הריאיון עולות בבירור האחריות והשליחות העמוקה ששירית רואה בתפקיד, ואלו מלוות את דרכה. &quot;אתה עוסק בדיני נפשות, בחיים של אנשים. חיים ומוות ביד הלשון. יש לי ביד כלי עוצמתי מאוד ואני לא מזלזלת בו. אני מתפללת בכל בוקר שלא תצא תקלה תחת ידיי, שכל מה שאני עושה יהיה לשם שמיים ומתוך רצון לתקן. לעולם לא ממניעים קטנוניים של חיסולי חשבונות&quot;.</p>
<p>בענף שבו נקמנות היא לעיתים שפת עבודה מקובלת, היא בוחרת לפעול אחרת. &quot;נהוג מאוד שאם לא נתת לי סקופ, מחר אכתוב עליך מילים מחמיאות פחות. אני לא עובדת ככה והפוליטיקאים יודעים את זה. לכן אנשים מכל קצוות הקשת מרגישים בנוח להתראיין אצלי ולדבר איתי. יכול להיות שאני מפסידה פה ושם כותרת כי אני מסרבת לפעול בכוחנות הזאת, אבל זה בסדר גמור מבחינתי. אני הולכת לישון בלילה עם מצפון שקט&quot;.</p>
<h3>לתמרן בין העולמות</h3>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/sh_3.jpg" alt="שירית אביטן כהן עם עיתון ישראל היום"/></figure>
<p>שירית בת ה־39 מירושלים היא כתבת מדינית ופרשנית פוליטית ב'ישראל היום'. לאורך השנים עבדה בכמה כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בהם 'גלובס' ו'מקור ראשון'. בימים אלה, רגע לפני הבחירות, היא עובדת באינטנסיביות מסביב לשעון, כשבביתה ארבעה ילדים, בני עשרה חודשים ועד 13.</p>
<p>כשאני שואלת אותה איך היא לא קורסת, היא עונה בחיוך: &quot;קודם כול קורסים&quot;, וממשיכה: &quot;עכשיו זוהי תקופה לחוצה מאוד, לשבת עם כל הפוליטיקאים, לראיין ולשוחח באולפנים, את מנסה להיות בכל המקומות בו בזמן&quot;.</p>
<p>שירית לא מוכרת תמונה פוטוגנית. &quot;באוגוסט ובחגים הילדים היו בלי מסגרות, הקטן הוציא שיניים ולא ישנתי כמה ימים ברצף. במקביל הקלטתי פודקסטים, ראיינתי, כתבתי כתבות. אי אפשר להגיד לשרים: 'תמתינו, הילדים שלי בחופש והקטן מוציא שיניים'. אז מחזיקים את הקטן ביד אחת וביד השנייה אוחזים בטלפון ומראיינים. אז כותבים כתבה כשילד יושב לי על הברכיים. גם הבכורה שלי מחפה עליי עם הקטן, אני חייבת. אחרי הכול זה דורש ממני להיות הרבה יותר טובה מאחרים ולמקסם את הזמן&quot;.</p>
<p>הנושא אף מדובר בבית עם ילדיה. &quot;אני מסבירה להם שאמא עובדת למען ביטחון המדינה ולמען העתיד שלהם, כדי שירגישו שגם להם שווה להקריב את הרגע הזה ביומיום, שבו אני לא מצליחה להיות איתם&quot;. עוד היא מוסיפה: &quot;אני יכולה לעשות את מה שאני עושה כי יש לי גיבוי משמעותי מאוד בבית. להוציא את ימי המלחמה בתחילתה, שבהם לא היה בבית שבועות, בן, בעלי, לגמרי מאפשר לחלומות שלי להתגשם כשהוא זה שאוסף את הילדים כשיש ימי כנסת ארוכים או נסיעות מדיניות. הספר שהוא קורא להם כשאני לא בבית הוא 'אבא עושה בושות' של מאיר שלו, גם שם יש אמא כתבת חדשות שממהרת למשרד, וגם לילדים שלי יש אבא שמספר סיפורים מצחיקים&quot;.</p>
<p>בתוך המרוץ הבלתי פוסק, סולם העדיפויות שלה נותר ברור ואיתן. &quot;אני בוחרת בקריירה הזאת בכל בוקר מחדש, אבל לעולם לא על חשבון הילדים. עם כל הכבוד להישגים שלי, לצורך לגרום לצבא לפתוח עיניים בעזה, להתריע על תרחיש היפוך הקנים ביו&quot;ש או לחשוף את העלמת העין של השב&quot;כ לפני שבעה באוקטובר, כפי שעשיתי, בַּסוף המורשת שלי היא להשאיר כאן ילדים טובים, תורמים ובריאים בנפשם. זה מה שאתה באמת משאיר אחריך&quot;.</p>
<p>בתוך סיר הלחץ הזה יש עוגן נוסף. &quot;השבת ממש מצילה אותי. אני אומרת לקולגות החילוניים שלי, שאני לא מנסה לעשות הדתה, אבל אני באמת לא מבינה איך הם שורדים בלי נקודת עצירה, שבה אין טלפון, שבה יש רגיעה. 25 שעות נטו של משפחה, שבלעדיהן פשוט לא הייתי שורדת.&quot;</p>
<p>כשאני שואלת לדעתה על נוכחות נשית בתקשורת, היא מצביעה על צורך מקצועי חיוני, אך כזה שחייב להישען על מצוינות ולא על חסדים. &quot;חייב להיות מקום לנשים בעולם התקשורת, לא על בסיס העדפה מתקנת. אני לא רוצה שיגידו, 'המשבצת הזאת צריכה אישה, אז תביאו לי מישהי'. אני חושבת שאנחנו כבר לא בעולם הזה. נשים הן מעולות, הן טובות, ונשים שיש להן מה להגיד, שהן דעתניות ומקצועיות – צריכות להיות שם.</p>
<p>&quot;לקראת פתיחת שנת הלימודים מישהי רצתה לברר איפה ראש הממשלה יפתח את שנת הלימודים. בלשכה ענו בביטול: 'על מה את מדברת?' ברור שבסוף אוגוסט לא הייתה אישה אחת עם ילדים שתזכיר לו. נשים חוות מכלי ראשון את מערכת החינוך והקשיים בגידול דור המחר. כשאנחנו לא שם, ישבו במקומנו גברים בגיל העמידה, שפוגשים את הנכדים בסופי שבוע ואין להם שמץ מושג עם מה מתמודדים&quot;.</p>
<p>את החסר העיקרי היא מזהה בתחומי הליבה. &quot;באופן טבעי רואים יותר עיתונאיות בעולמות 'רכים' כמו צרכנות, חינוך ורווחה. בפוליטיקה ובתחום המדיני יש הרבה פחות נשים. אולי כי זה מקום כוחני שמשיגים בו סיפורים עם מרפקים, ונשים פחות אוהבות את זה.&quot;</p>
<p>המרפקנות הזאת, שירית מודה, היא גם לא אזור הנוחות שלה. &quot;זה לא בא לי באופן טבעי וגם כשאני מנסה לעשות את זה, אני נקרעת מצחוק. אם דובר נותן סיפור מעולה למתחרה, אני יכולה להגיד לו חצי בצחוק: 'מחר תחפש אותי ואל תתקשר'. אבל באמת אני לא עובדת ככה ולא מרגישה עם זה נוח. אני רוצה שיבואו אליי כי יודעים שאני מכבדת את הסיפור, כי אני עושה תחקיר מעמיק, כי העבודה שלי מצוינת ואני אדאג להם לעמודים הראשונים בעיתון. אלו דברים שאילחם עבורם&quot;.</p>
<p>בינתיים החיכוך היומיומי עם עולם התקשורת הגברי והכוחני הפך עבורה לשגרה. &quot;התרגלתי לחיות בעולם שהוא גברי מאוד&quot;, היא מסבירה בגילוי לב. &quot;אני כבר לא שואלת את עצמי מה היה אילו נשים היו יותר בתפקידי עריכה. הרגשתי את זה בעבר ב'גלובס', אצל נעמה סיקולר שערכה את העיתון וידעה לשים דגשים מסוימים כאישה, אבל ביומיום זה לא באמת מעסיק אותי. השליחות שלי היא לא במקום הפמיניסטי של 'אני אראה להם שנשים יכולות'. מה שחסר היום בבמות של המיינסטרים, ואני שמה רגע בצד את ערוץ 14 שעשה מהפכה אבל נשאר נישה, זה לראות יותר אנשי ימין, אנשי פריפריה ודתיים בעמדות מפתח. מבחינתי, היעד הוא להביא את הקול הימני והקול הדתי לקדמת הבמה&quot;.</p>
<h3>להשמיע קול</h3>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/sh_2.jpg" alt="שירית אביטן כהן עם ספרים"/></figure>
<p>את הקול הזה בדיוק ספגה שירית מילדות. היא נולדה וגדלה בשדרות, בתם השביעית של הרב שמעון ורוזה, שעלו ממרוקו. משדרות של אותם ימים, המרחק למרכז הבמה התקשורתית נראה קשה להשגה, אבל החלום החל להירקם מול הטלוויזיה בסלון ודבק בה. &quot;במקום שבו גדלתי לא היו עיתונאים, זו פשוט לא הייתה אפשרות בסביבה שלי, אבל רציתי להיות במקום שמספר את הסיפור. הייתי צופה בחדשות ואומרת לעצמי שאני לא רוצה שיספרו עליי, אני רוצה להיות זאת שמספרת, זאת שממסגרת וקובעת את הנרטיב. לעיתונאי יש המון כוח להשפיע על המציאות&quot;.</p>
<p>את דרכה החלה בלימודי מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן, ועם תואר ראשון ושני ביד היא יצאה לשוק. &quot;כששלחתי קורות חיים הבנתי שחסרה לי משבצת אחת שכולם עוברים בה – גל&quot;צ או דובר צה&quot;ל. מי שנמצא שם עובר כור היתוך ונפלט לתעשייה בקלות, עם תואר או בלעדיו. לי לא היה כרטיס הכניסה הזה, והייתי צריכה לעבוד קשה יותר כדי לבנות ניסיון&quot;. בדיעבד, היא לא מתחרטת על המסלול העוקף. &quot;כשמעבירים את כולם בשטנץ שמכתיב איך תקשורת צריכה להיראות ואילו שאלות נכון לשאול, נוצר סוג מסוים של עיתונאים. אני באתי ממקום סקרן יותר. השליחות שלי הייתה לשים את הפריפריה על המפה&quot;.</p>
<p>היא התגלגלה לגלי ישראל, שם קריינה חדשות במשך כשנה, משם הדרך נפתחה. כאמור עבדה במקור ראשון ואף בגלובס, ונחשפה מקרוב לוועדות הכספים בכנסת. &quot;הבנתי ששם הכול קורה. ההצבעות האלה חורצות גורלות בנושאים חשובים, מביטחון ועד חינוך&quot;. התחנות האלו, שנבנו בעמל צעד אחר צעד, הובילו אותה בסופו של דבר לתפקידה הנוכחי בישראל היום. &quot;אני ממש מרגישה שהקדוש ברוך הוא פתח לי דלתות, במובן הכי פשוט של המילה&quot;.</p>
<p>את אותו כרטיס מועדון שלא היה לה בתחילת הדרך, היא פגשה שוב שנים מאוחר יותר, הפעם מהצד של המרצה. &quot;הרציתי בקורס כתבים בגל&quot;צ ושאלתי מי מגיע מהפריפריה. אולי חמישה מהם הרימו יד. כמעט כולם מאזור חיוג 03 ו־02. באופן טבעי, אנשים פשוט ממיינים את מי שדומה להם ומתעניינים במה שקרוב אליהם. ככה סכנות הקורקינטים ומשלוחי הוולט בתל אביב הופכים לכותרות יום אחרי יום, בזמן שרקטות על שדרות וילדים שגדלים בחרדה נדחקים למבזק לקוני של 'אין נפגעים ולא נגרם נזק'. מאחורי המבזק הזה יש עולם שלם.&quot;</p>
<p>במבצע 'שומר החומות' הפער בלט במיוחד. &quot;היה ירי מסיבי על שדרות, שזכה בקושי לדקת דיווח, אבל ברגע שירו לתל אביב, האולפנים רעדו. שם קיבלתי את הבומבה לפנים. הבנתי שכתב אחד שמכסה מבאר שבע ועד אילת פשוט לא יכול להביא את הסיפור, ושסדר היום מוכתב מהמקום שהעיתונאים חיים בו.</p>
<p>&quot;השאלות שמעניינות אותי הן ביטחון, רווחה וחינוך, היכולת לתת לילד בפריפריה בכלל להעז ולחלום. אנשים משם מתקשרים אליי כי הם יודעים שאני הצינור שלהם למקבלי ההחלטות, ואני כאן כדי לשאול את השאלות שלהם.&quot;</p>
<p>כששואלים אותה אם הטלטלה של שבעה באוקטובר שינתה את היחס התקשורתי לאזור חיוג 08, התשובה שלה מורכבת. &quot;כן ולא, כי אנחנו מתרגלים מהר. בשיא המלחמה הפוקוס היה שם ועיבו את השטח בכתבים, אבל כשהאירוע מתמשך, העניין דועך. קורה שם עולם שלם: לוחמים בעזה, כוחות זרים, איום העפיפונים שחוזר. התקשורת לא עוסקת בזה מספיק כי זה שוב נהיה רחוק&quot;. גם הבחירות משפיעות. &quot;אנחנו אוהבים את הקרקס הצבעוני הזה. כל עוד מערכות החדשות לא יקלטו אנשים שמגיעים ממקומות אחרים, שמביאים כאבים אחרים, הפריפריה לא באמת תהיה על המפה&quot;.</p>
<p>מאז פרוץ המלחמה, המצפן שלה מכוון בעקביות לחזית. &quot;השאלות הכי בוערות בעיניי הן מה קורה בעזה ואיך זה יסתיים. חמאס עדיין שם, וגם אם התקרבנו לניצחון, עוד לא ניצחנו. צריך להפוך את הנושא לכותרת ראשית שוב ושוב ולא לתת לו לרדת מסדר היום. זו הדרך שלי לתרום את חלקי&quot;.</p>
<p>לצד הנחישות, יש גם חשבון נפש מקצועי נוקב על השנים שקדמו לשבעה באוקטובר. &quot;אני עדיין מכה על חטא שלא עשינו מספיק. עוד כשכתבתי שחייבים להיכנס לעזה ושאי אפשר להפקיר את ילדי שדרות לפחד, עורכים כעסו עליי שאני 'מחרחרת מלחמה'. היה נוח לשבת על הספה ולעצום עיניים, ובסוף שילמנו על זה מחיר נורא&quot;.</p>
<p>במהלך ימי המלחמה, שירית ובני משפחתה ספגו מהלומה קשה, כשהאחיין סמ&quot;ר יאיר אביטן נפל בקרב גבורה ברצועת עזה. &quot;יאיר הוא הבן הבכור של אחי מימון וגיסתי עינת. איש צעיר ויפה עם עיניים טובות וחיוך שמאיר לך את הנשמה. הוא נפל בשג'אעייה המקוללת בכ&quot;ב בסיוון התשפ&quot;ד, ערב שבת. הרגעים האלה של הלחץ של לפני שבת והתארגנויות וציפייה ליום הקדוש הפכו מהר מאוד להיות רגעי תהום משפחתיים, כשאחי כתב לנו בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: 'יאיר מת. יאיר מת'. נפער בנו חור שאין לרפא אותו ודברים חדשים צומחים ליד, אבל לא במקום. בן רגע הצטרפו אחי וגיסתי למשפחת השכול וגם אנחנו איתם. אבל בזמן שאני מודה שחשבנו לשקוע, גיסתי ואחי יצאו למרוץ של עשיית טוב – תרומות למחלקת שיקום לחיילים, הקמת בית כנסת וכתיבת ספר תורה, תרומת אמבולנס. הם יחד איתנו ממשיכים את האור של יאיר בעולם שכל כך חסר את הטובים ביותר שלנו, שרצו קדימה בקרב כדי שנוכל לחיות פה&quot;.</p>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/sh_4.jpg" alt="שירית אביטן כהן באולפן פודקאסט"/></figure>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/">בשירות הציבור</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/voice-of-the-periphery/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/shirit_cover_3x2-150x150.jpg" length="6362" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>השתדלנו להכניס להצגה מסר ומשמעות</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 19 Oct 2026 10:47:44 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זוגיות]]></category>
		<category><![CDATA[משפחה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/</guid>

					<description><![CDATA[<p>את יעל וליאור רבינוביץ' הכרנו לראשונה בהצגה 'עד שמצאנו', שסיפרה על ההיכרות יוצאת הדופן של השניים. עכשיו, בהצגה החדשה 'אהבה ושחוקים', הם עולים לבמה כדי לדבר על מה שקורה אחרי ההיכרות הראשונית וההתאהבות, על שמירת הזוגיות כשהשגרה שוחקת.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/">השתדלנו להכניס להצגה מסר ומשמעות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: שרה פני עוזרי</strong></p>
<p><em>את יעל וליאור רבינוביץ' הכרנו לראשונה בהצגה 'עד שמצאנו', שסיפרה על ההיכרות יוצאת הדופן של השניים. עכשיו, בהצגה החדשה 'אהבה ושחוקים', הם עולים לבמה כדי לדבר על מה שקורה אחרי ההיכרות הראשונית וההתאהבות, על שמירת הזוגיות כשהשגרה שוחקת. וגם: איך מעלים מופע משותף יחד? מה קורה כשמתווכחים רגע לפני שהמופע מתחיל, ואיך משלבים את העבודה האינטנסיבית עם גידול שישה ילדים?</em></p>
<p>כותבת: שרה פני עוזרי</p>
<p>כשפוגשים אדם חדש, למוח לוקח בין שלוש לשבע שניות לקבוע את הרושם הראשוני שלנו עליו. חלק מהמחקרים מצביעים שהרושם הראשוני אפילו מתגבש בשברירי שנייה, וזה בדיוק הזמן שנדרש כדי להבין את סל הערכים שמחזיקים הזוג יעל וליאור רבינוביץ'.</p>
<p>עוד לפני הריאיון, בשלב קביעת היום והשעה, הם עושים את מלוא המאמצים כדי שהזוגיות והמשפחה שלהם לא ייפגעו, ומתמרנים בכישרון רב בין הריאיון והעבודה היומיומית השוטפת לבין ההשקעה בזוגיות ובששת ילדיהם.</p>
<p>בסופו של דבר, אנחנו מצליחים לקבוע את הריאיון לשעות הערב המאוחרות כי לשניים חשוב, כאשר הם אינם מופיעים בערב על הבמות, להיות נוכחים בשעה העמוסה והמאתגרת ביותר להורים – המקלחות והשכבות הילדים. לצד הרצון להיות הורים גם ברגעים הפחות פוטוגניים של החיים, הם רואים בריאיון גם הזדמנות לזמן זוגי, מחבר ומשמעותי.</p>
<p>אנחנו משוחחים על ההצגה החדשה שלהם, 'אהבה ושחוקים', שעוסקת בנושא מורכב ורגיש &#8211; שחיקה זוגית. ההצגה מגיעה תשע שנים לאחר צאת ההצגה הראשונה שלהם, 'עד שמצאנו', שתיארה את סיפור היכרותם – ליאור, גרוש ואב לילד, ויעל, רווקה צעירה מהמגזר הדתי.</p>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/10/yl_3.jpg" alt="יעל וליאור רבינוביץ' באולם ההצגה"/></figure>
<p><strong>מה הוביל אתכם לבחור לעבוד יחד על הצגה שמתמקדת בשחיקה זוגית?</strong></p>
<p>ליאור: &quot;דווקא בגלל שזה נושא מורכב, רצינו לעבוד עליו יחד. אנחנו לא מסתכלים על שחיקה כעל משהו לא תקין, זה משהו טבעי מאוד בחיים. בגלל שזו זוגיות שנייה בשבילי, ידעתי שזה קורה וזה חלק מהמשחק&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;כשמציגים על הבמה מביאים צדדים קומיים, והנושא הופך להיות מצחיק מאוד ואנשים מזדהים. כשאני וליאור חווים את הסיטואציות שמוצגות על הבמה בחיים האמיתיים, זה כמובן יכול להיות מעצבן, אבל על הבמה אנחנו צוחקים עליהן&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;חשוב לנו להבהיר שאנחנו לא מתיימרים להיות מטפלים זוגיים. אין לנו זוגיות מושלמת ואנחנו לא מבקשים ללמד אף אחד איך לחיות. אנחנו מספרים סיפור, כמו כל הצגה. אם אנשים יוצאים מההצגה ואומרים, וואלה יש הרבה דברים דומים שקורים גם אצלנו, אז נראה לי שהמסר עובר טוב, כולנו באותה סירה&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;בהצגה 'עד שמצאנו', הקדמנו את זמננו והיינו הראשונים להעלות על הבמה את הגרוש הדתי, הבחור הטוב. זה היה אחד הנושאים שעד אז לא דוברו על הבמה, ראינו עד כמה הנושא הכה גלים ונתן פתחון פה להרבה אנשים שהיינו הקול שלהם דרך היצירה הזו. גם הפעם היה לנו חשוב להעלות משהו לא לעוס, סוגיה פחות מדוברת שכולם יזדהו איתה, לא משנה באיזה גיל&quot;.</p>
<p><strong>מה גרם לכם לכתוב את ההצגה?</strong></p>
<p>יעל: &quot;אנחנו מופיעים כבר תשע שנים עם הצגה על זוגית שמתרקמת, אז היה טבעי לכתוב את ההמשך. יש הרבה הצגות על שלב ההתאהבות וההיכרות, והיה לנו חשוב מאוד להביא את מה שקורה בהמשך. אנשים גם פנו אלינו בדרישה: 'אוקיי, עברתם את כל המשוכות, התחתנתם וזה היה סיפור מדהים, אבל מה קורה ברגע שאחרי? מה היום?' אנשים מאוד חיכו לזה&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;כיוצר אתה מספר גם על מה שאתה חווה בהווה והחיים בנויים משלבים. היום אנחנו בשלב אחר. אנחנו לא בשלב ההיכרות, על זה כבר הצגנו. כשאנשים היו שואלים איך תקראו להצגה הבאה, הייתי אומר בצחוק, שאם עכשיו זה 'עד שמצאנו' זה יהיה 'עד שמיצינו'. כולם נקרעו מצחוק מהבדיחה הזו כי כל מי שבשלב הזה יכול קצת להתחבר ולהבין את ההומור שבזה&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;כל העניין של אהבה לצד שחיקה הוא חומר טוב וחשוב, שאפשר לדבר עליו המון. זה נוגע במקומות אמיתיים, שאפשר להביא בצורה מצחיקה על הבמה. אני חושבת שהקהל ירגיש שאפשר לצחוק על זה, וגם כמובן שכל אחד ייקח מזה משהו לזוגיות שלו. השתדלנו להכניס מסר ומשמעות. זה השלב שאחרי ההתאהבות. זאת אהבה עם קצת אבק יום יום, והיא אחרת והיא מיוחדת ויש בה יופי משלה&quot;.</p>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/10/yl_2.jpg" alt="יעל וליאור רבינוביץ' ומשפחתם"/></figure>
<h3>מה זאת אהבה?</h3>
<p>ההצגה החדשה עוקבת אחרי ליאור ויעל, שמחליטים לנסוע לאמסטרדם, העיר שבה נפגשו לראשונה, כדי לעורר מחדש את האהבה. הם מנסים לחזור לתקופת ההיכרות הראשונית, ומגלים שלא צריך לנסוע רחוק כדי למצוא מחדש זה את זה.</p>
<p>אולם המופעים בנתניה, שבו אני צופה בהצגה, מלא בקהל, צעירים ומבוגרים. הזוג רבינוביץ' מצליח לרגש גם זוגות עם פז&quot;ם ארוך משלהם. מבט חטוף על הקהל חושף מבטים מלאי משמעות, חלק אף מוחים דמעה.</p>
<p>רגע לפני שההצגה מתחילה, מנחה הערב מסביר שליאור נפצע ברגלו, וכי הצליעה אינה חלק מהתסריט.</p>
<p><strong>מה קרה?</strong></p>
<p>יעל: &quot;הוא קצת צלע מפציעה במשחק כדורגל, ברוך ה' נעשה לנו נס&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;עליתי על הבמה ולא יכולתי לזוז, לקחתי שישה כדורים לפני&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;העסק שלנו בנוי על שנינו. שנינו חייבים להיות בשיא, לא משנה מה עברנו. הריונות, קורונה, ילדים חולים בבית, אם שנינו לא מגיעים למופע זה לא עובד. אין מקום לפינוקים&quot;.</p>
<p>לשאלה מי מנהל את הלו&quot;ז שלהם התשובה די ברורה וכולנו צוחקים כשיעל עונה, &quot;אני מנהלת את הכול&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;עוד לפני תפילת שחרית, אני כבר מקבל משימות בסדר גודל של שבועיים עבודה. אם הייתי מכניס את לוח הזמנים שלי להצגה, הקהל היה אומר שזה לא אמין&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;יש לנו לוח זמנים עמוס ברוך ה', אבל הוא מאוד שמח. זו עבודה מדהימה. לפני כן הייתי תרפיסטית שכירה בבית חולים איכילוב והחלטתי לפני כמה שנים למקד את חיי בבית ובהופעות, היה לי חשוב ללכת על מה שמשמח&quot;.</p>
<p>סדר היום של הרבינוביצ'ים מורכב מהצגות משותפות; הופעות של ליאור באירועים כזמר, קלידן, מנחה אירועים ואומן חושים וטלפתיה; ניהול הזמנות מול ספקים; פרסום ושיווק וכמובן גידול הילדים. &quot;לפעמים ליאור יוצא כל ערב להופעה או שנינו, ואז אנחנו יוצאים מאוד מוקדם לאירוע, סביב השעה ארבע. השבוע, למשל יש לנו ארבעה מופעים יחד&quot;.</p>
<p>זה המון.</p>
<p>יעל: &quot;לא היינו עושים את זה אם לא היינו אוהבים את העבודה. הוא תלוי בי ואני תלויה בו. המופע לא עובד אם אני לא איתו, ולהפך. אנחנו נהנים מהעשייה המשותפת, זה מאוד מחבר. גם הילדים מרגישים שזה כיף לנו, וככה יותר קל לי לצאת מהבית כי אני יודעת שאני יוצאת למשהו שאני מחוברת אליו&quot;.</p>
<p><strong>מתי יש לכם זמן לחזרות?</strong></p>
<p>יעל: &quot;משלבים בתוך הלו&quot;ז השוטף, אין רגע דל. בזמן הנסיעות אנחנו מתאמנים על טקסטים, לפעמים תוך כדי הבישולים בבית. אפילו היום אחר הצהריים היינו בים עם הילדים, ליאור ואני דיברנו ובאופן טבעי הבן שלנו שאל אם אנחנו עושים חזרות להצגה או סתם מדברים&quot;.</p>
<p><strong>מה קורה אם אתם רבים לפני ההצגה?</strong></p>
<p>&quot;אנחנו לא רבים אף פעם&quot;, אומרת יעל בקריצה ושניהם צוחקים.</p>
<p>ליאור: &quot;זה קורה לפעמים, אין מה לעשות כמו כל זוג בעולם, אבל יש משהו בהצגות מאוד &#8211; &quot; &quot;תרפויטי&quot;, יעל משלימה אותו, מה שקורה לאורך הריאיון כמה פעמים בלי שהשניים שמים לב. השלמה זה את זה.</p>
<p>יעל: &quot;ב'עד שמצאנו', בסצנה האחרונה, הוא מציע לי נישואים. הרגשתי שכל יום הוא מציע לי נישואים מחדש. איזה כיף לי. אז גם אם היינו באיזה יום מאוד עמוס ומציף, בסוף אנחנו עושים 'קאט' כי אנחנו עולים על הבמה ונכנסים לדמות, וההצגה מרפאת, מחברת, מאהיבה אותנו מחדש. גם העבודה לפני שעולים להציג משמעותית, כי אנחנו עוזרים זה לזה, סוחבים את התפאורה, התאורה וההגברה לבד. אין לנו איש הגברה, הכול שלנו, וחייבים להיות שם זה עבור זה. לא רלוונטי אם היה יום קשה בבוקר או מעצבן. אין מקום וזמן לשמור טינה, אנחנו שותפים בכל קנה מידה&quot;.</p>
<p>בהצגה השניים משתמשים בשמות המקוריים שלהם, מה שעלול לבלבל את הצופה בין הבדיה לָאמת. הם מדגישים כי סצנות רבות מבוססות על החיים עצמם, אבל יש גם הרבה מקרים שמעולם לא קרו להם ספציפית.</p>
<p>יעל: &quot;ההצגה בנויה על הדמויות שלנו, ואנשים באים לראות את ליאור ויעל, הם מכירים את הסיפור הראשון שלנו. זאת הצגה שבנויה על החיים שלנו. במקום שהיה צריך להגזים הגזמנו קצת, במקום שהיה צריך אלמנטים יותר בימתיים הכנסנו, אבל בסך הכול אנחנו מביאים את עצמנו וזה מה שקונה את הקהל, כי אנחנו אותנטיים. אחרי ניסיון לכתוב את ההצגה עם במאי הבנו שאף אחד לא יכול לכתוב כמונו את הרגעים שלנו או את ההומור שלנו. לפעמים אומרים לי: 'וואי, את שחקנית מעולה', ואני עונה, שאם הם היו מכירים אותי הם היו יודעים שאני לא שחקנית, זו אני, יעל&quot;.</p>
<p><strong>קיים חשש שיחשבו שההצגה כולה אמת? שאתם אולי באיזשהו סוג של משבר?</strong></p>
<p>יעל: &quot;לאו דווקא זוגיות במשבר, לא הלכנו לשום קיצוניות. אנחנו מציגים זוגיות רגילה, את המוכר, ושם יש את החיים עצמם&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;חשוב לנו להגיד ששחיקה היא לאו דווקא סימן לזוגיות לא טובה&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;זה אהבה ושחוקים. יש המון אהבה ובגלל שבנינו המון דברים ביחד לא תמיד יש מקום מרכזי לזוגיות. אנחנו יודעים שאנחנו באיזשהו שלב בחיים ונורא כיף לנו לצחוק על זה וגם לא לראות את זה כמשהו נורא&quot;.</p>
<p>ליאור: &quot;בהצגה הראשונה השאלה היא איך מצאנו זה את זה, ובהצגה החדשה אנחנו שואלים שאלה אפילו יותר מעניינת &#8211; איך ממשיכים למצוא זה את זה בתוך השגרה?&quot;</p>
<p><strong>איך באמת?</strong></p>
<p>ליאור: &quot;זוגיות לא בנויה רק על משהו אחד, על הרגע, על ההווה, אלא היא בנויה מהמון רגעים שאתה צובר במהלך השנים. הרבה חסדים שכל אחד עושה עם בן הזוג שלו. 'זכרתי לך חסד נעוריך'. אני כל הזמן חיפשתי את הפרפרים, את ה'ואוו', את האנרגיה, את מה שהיה לנו פעם באמסטרדם, ולמדתי שזו לא האהבה&quot;.</p>
<p>יעל: &quot;פספוס לחפש את הריגוש. אהבה זה לשמוח משמחות היום יום, מהמחוות הקטנות, מלחמם לו מרק בלילה כשהוא חוזר מהופעה. ריגוש לא מחזיק לאורך שנים&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/">השתדלנו להכניס להצגה מסר ומשמעות</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/love-and-laughs/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/10/yl_1-150x150.jpg" length="8737" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>מעשה בסופת ברקים ורעמים</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 19 Oct 2026 10:47:41 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<category><![CDATA[משפחה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/</guid>

					<description><![CDATA[<p>האישה שכרעה ללדת בביתה בעיצומה של סופת שלגים, העובדת שנתקעה בסופר השכונתי והגשם שכמעט הרס ראיון עבודה חשוב: לכבוד חודש חשוון, שבו מתחילים לבקש על הגשמים, ליקטנו עבורכן כמה סיפורי חורף מתוקים.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/">מעשה בסופת ברקים ורעמים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: שירה סגל</strong></p>
<p><em>האישה שכרעה ללדת בביתה בעיצומה של סופת שלגים, העובדת שנתקעה בסופר השכונתי בעקבות תשתיות חסומות והגשם שכמעט הרס ראיון עבודה חשוב: לכבוד חודש חשוון, שבו מתחילים לבקש על הגשמים, ליקטנו עבורכן כמה סיפורי חורף מתוקים. אז הכינו לעצמכן כוס שוקו חם, התכרבלו מתחת לשמיכת הפוך ובואו ליהנות מסיפורים שעושים נעים בלב</em></p>
<p>כותבת: שירה סגל</p>
<h3>לידה בשלג / נועה מורסיאנו</h3>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/st_3.jpg" alt="לידה בשלג"/></figure>
<p>זה היה אחד מימי החורף הכבדים שידעה ירושלים. שלג ירד ברחובות, צירי תנועה נחסמו והלימודים הושבתו. בדירה בשכונת גבעת מרדכי אפיתי עוגיות שוקולד צ'יפס, הכנתי ספלי שוקו חם, וכשריח נעים ומנחם התפשט ברחבי הבית, התיישבתי עם הילדים מול החלון להביט בפתיתי השלג הקסומים.</p>
<p>פתאום נשמעה דפיקה בדלת. על המפתן עמדה אחת השכנות. מתנשפת ומתרגשת, סיפרה במהירות: &quot;השכנה החדשה, עולה מצרפת, כורעת ללדת. האמבולנס לא מצליח להיכנס לשכונה, והיא כאובה ובלחץ&quot;.</p>
<p>אני, סטודנטית שנה שנייה בלימודי אחיוּת, לא האמנתי להזדמנות שהגיעה לידי. כמה חלמתי להיות מיילדת. מיד העברתי את הילדים הקטנים להשגחה אצל שכנה אחרת, נשאתי תפילה לריבונו של עולם שאהיה שליחה נאמנה, וירדתי במהירות לדירתה של היולדת.</p>
<p>כשהגעתי ראיתי אותה לחוצה ובוכה. בעלה לידה, חצי מבוהל, חצי מאושר. העליתי על קו הטלפון נציגת מד&quot;א, והיא הדריכה אותי מה לבדוק ואחרי מה לעקוב. כך הדקות חלפו בחדר שינה של אנשים זרים, כשאני מכינה אישה ללידה. בדקתי דופק, הרטבתי את מצחה עם מגבת לחה, העמדתי מגבות נקיות למקרה שהלידה תתקדם, והרגשתי על גג העולם, כשתחושת שליחות אדירה שוטפת את ליבי.</p>
<p>שעה וחצי חלפו והצירים הלכו והתגברו. במד&quot;א דיווחו לי שנראה כי האמבולנס מצליח לפלס את דרכו. בתוכי אני מייחלת ליילד את התינוק בעצמי, אך למען היולדת, עדיף שצוות מד&quot;א יספיק להגיע.</p>
<p>שעתיים חלפו והאמבולנס הגיע. הראש כמעט בחוץ, ובחדר התלבטות אם לנסות לנסוע לבית החולים או ליילד את האישה בביתה. לבסוף התקבלה ההכרעה לנסוע, אך לריבונו של עולם תוכניות משלו, וכמה דקות לאחר מכן, באמבולנס, התינוק יצא לאוויר העולם ונשם את נשימותיו הראשונות.</p>
<p>מזל טוב.</p>
<h3>אורח לחורף / רחלי משה</h3>
<figure class="wp-block-image"><img decoding="async" src="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/st_2.jpg" alt="אורח לחורף"/></figure>
<p>זה היה ערב חורפי, הגשם ירד בעוצמה. גרנו בשכונה ותיקה, שבה התשתיות ישנות מאוד, ובעקבות הגשם נוצרה חסימה במערכת הניקוז. כך הרחוב השקט שלנו הוצף לגמרי והפך לבריכה, לנהר שוטף. באותו הזמן בדיוק הגיע למקום בחור נחמד על אופניים, סוחב שקיות עם קניות לבית. הבחור ניסה להגיע מהסופר השכונתי לדירתו, והיה חייב לעבור ברחוב שלנו, שהפך לבריכה. לא הייתה לו דרך אחרת.</p>
<p>בעלי קלט אותו מנסה לדשדש באופניו וכושל. המצב הפך מסוכן, ולכן הוא החליט לגשת אליו ולהזמין אותו לביתנו, לפחות עד שהסופה תחלוף והמים יתנקזו. הבחור נענה בתודה, ונכנס בדיוק בזמן ארוחת הערב. הילדים קפצו משמחה, התלהבו מהאורח הלא צפוי שהגיע אל ביתנו. יחד אכלנו מרק חם והתפתחה שיחה נעימה על החיים.</p>
<p>כשהגשם אט אט פסק והדרכים הפכו בטוחות יותר, הוא נפרד מאיתנו, והודה על קבלת הפנים החמה שהגיעה בדיוק בזמן, בתקופה מאתגרת מבחינתו בפן המשפחתי. החלפנו טלפונים, ומאז ועד היום אנחנו בקשר, מברכים זה את זה בימי הולדת, אומרים שלום כשנפגשים ברחוב. היכרות שהגיעה רק בעקבות סופת גשם.</p>
<h3>גל של פחד / איתי זלצמן</h3>
<p>יש ימים גשומים שבהם שלולית היא רק שלולית. ויש ימים שבהם היא יכולה לסבך אותך עם הילד שהכי פחדת ממנו בבית הספר.</p>
<p>זה היה אחד הימים הגשומים ביותר שאני זוכר. אבא שלי הסיע אותי ואת האחיות שלי ללימודים &#8211; אותן לאולפנה ואותי לישיבה התיכונית. בתי הספר היו קרובים זה לזה והאחיות שלי ירדו ראשונות. אבא שלי המשיך בנסיעה לכיוון בית הספר שלי, אלא שאז, בלי לשים לב, הרכב נכנס לבור עמוק שהתמלא כולו במי גשמים.</p>
<p>בדיוק בזמן שזה קרה עבר ילד ליד הרכב שלנו, מה שנקרא: במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון &#8211; כי הרכב השפריץ עליו מבול של מים, שכיסה אותו מכף רגל ועד ראש. &quot;וואו!&quot; פלטתי, ורק אז אבא שלי קלט מה קרה. הוא הרגיש כל כך לא נעים, והחליט לחזור אל הילד ולהציע לו טרמפ.</p>
<p>מה התברר? שזה לא היה סתם ילד שקיבל שטיפה מאבא שלי, אלא הילד הכי מפחיד בבית הספר&#8230; הוא נכנס לרכב, כולו ספוג ונוטף מהגל שקיבל לפני רגע מהרכב שלנו, ואני לא הייתי מסוגל להסתכל עליו מרוב בושה ופחד. ישבתי שם בשקט, ניסיתי להתנהג כאילו הכול רגיל, אבל בתוך הראש שלי כבר דמיינתי את כל הדרכים שבהן הוא הולך להחזיר לי על מה שקרה ולמי מהחברים שלו הוא הולך לספר על זה. גם הוא לא פצה פה כל הדרך, וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר.</p>
<p>אחרי שאבא שלי הוריד אותנו בבית הספר הוא רץ פנימה. אני הייתי בטוח שהוא יחזיר לי על זה במהלך הלימודים, וכל היום הייתי עם מבט מעבר לכתף, אחוז מתח אם ומתי זה יקרה. מיותר לציין שכמובן לא קרה כלום. בדיעבד, כנראה הוא לא התייחס למקרה כמו שאני תפסתי אותו, ואני בטוח שהוא בכלל לא היה מודע לאירוע הזה מנקודת המבט שלי. אבל עד היום, בכל פעם שיש גשם ואני רואה רכב שמעיף גל מים מהכביש לעבר המדרכה, אני חושב שאולי בכל זאת הוא זוכר לי את זה ורק מחכה להזדמנות הנכונה לנקום.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/">מעשה בסופת ברקים ורעמים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/winter-stories/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/11/st_0-150x150.jpg" length="7934" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>החתונה בפנימיוּת</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 19 Oct 2026 10:47:38 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זוגיות ומשפחה]]></category>
		<category><![CDATA[זוגיות]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/</guid>

					<description><![CDATA[<p>מאת: הרבנית רחל בזק לכבוד שנת תשפ&#34;ז, תהא שנת פלא זוגי, הכנתי עבורכן ערכת מנהגים ועצות לטקס הקדוש והנשגב של החתונה. מברכת כל אחת ואחת מכן, יחד עם כל עם ישראל, שתזכו להשתמש בכל הנכתב כאן בשמחה גדולה השנה. הקו המנחה בהכנות ובתהליך הוא שמחת החתן והכלה. כך היה אומר סבא, הרב מרדכי אליהו זצוק&#34;ל, [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/">החתונה בפנימיוּת</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: הרבנית רחל בזק</strong></p>
<p>לכבוד שנת תשפ&quot;ז, תהא שנת פלא זוגי, הכנתי עבורכן ערכת מנהגים ועצות לטקס הקדוש והנשגב של החתונה. מברכת כל אחת ואחת מכן, יחד עם כל עם ישראל, שתזכו להשתמש בכל הנכתב כאן בשמחה גדולה השנה. הקו המנחה בהכנות ובתהליך הוא שמחת החתן והכלה. כך היה אומר סבא, הרב מרדכי אליהו זצוק&quot;ל, והיה מדקדק בזה מאוד.</p>
<h3>בסוד ההלכה והמנהגים</h3>
<p><strong>שבירת הצלחת באירוסין</strong><br />
באירוסין יש מנהג לשבור צלחת, זכר לחורבן בית המקדש, בדומה לכוס ששוברים תחת החופה. בפנימיות כתוב שצלחת היא מלשון הצלחות. השאיפה היא לבוא לקשר בנקיות, בפשטות. להניח מאחור את ההצלחות, התארים והדרגות שלנו ולהגיע פנויים וחדשים למפגש הנשמות המרגש.</p>
<p><strong>ההינומה</strong><br />
הכיסוי בהינומה הוא סמל לכך שהחתן עוטף את הכלה ומכניס אותה תחת כנפיו. כשהחתן מכסה את הכלה, זהו מעמד של השראת שכינה, של גילוי אור אלוקי. מקובל בידינו ש&quot;אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין&quot; (תענית ח', ע&quot;ב). כך במעמד הגדול הזה ולקראת הברכות בחופה מכסים את הפנים כדי שהברכות יתגלו ויתקבלו.<br />
בגמרא ההינומה נקראת &quot;דְּמְנַמְנְמָא&quot; (כתובות י&quot;ז ע&quot;ב), מלשון נמנום. זו מעין קריאה פנימית לכלה 'להרדים' בתוכה אזורים מסוימים: להרדים את עץ הדעת, להרדים מחשבות טורדות, להרדים חשבונות ואזורים מהעבר. וכשהאזורים האלה רדומים, מתעוררים אזורים עמוקים ופנימיים.</p>
<p><strong>הליווי לחופה</strong><br />
סדר הליווי לחופה על ידי ההורים נקבע על פי רצון החתן והכלה, בדרכי שלום ובהתאם למה שמשמח אותם. מנהג מקובל הוא שבזמן הליווי לחופה ההורים נושאים בידיהם אבוקות אור או נרות, גם כדי להוסיף שמחה וחגיגיות, וגם, בעומק, כדי להזמין את נשמות הסבים והסבתות להצטרף למעמד וללוות איתם ביחד את החתן והכלה.<br />
כשהחתן והכלה צועדים לחופה יד ביד עם הוריהם, טוב שתהיה להם ולהורים כוונה פנימית שהיד השנייה, הפנויה, אוחזת בקדוש ברוך הוא: &quot;אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי&quot; (תהלים ע&quot;ג) והכניסה לקשר החדש הזה היא איתו ובברכתו. &quot;בּוֹרֵא עוֹלָם בְּקִנְיָן הַשָּׁלֵם זֶה הַבִּנְיָן&quot;. כשהחתן והכלה וגם האימהות והאבות המלווים אותם מחזיקים בתודעה הזאת, כל הקהל מרגיש את זה.</p>
<p><strong>ליווי הנשמות</strong><br />
מקובל בידינו על פי הזוהר שהנשמות עד שלושה דורות אחורה מגיעות לחתונת הצאצאים שלהן וזה דבר מרגש ונשגב מאוד. לפני החתונה אפשר ללכת לבית הקברות להזמין אותם, להדליק עבורם נר, ולקרוא להם גם תחת החופה עצמה.</p>
<p><strong>ההקפות בחופה</strong><br />
מנהג עדות אשכנז הוא שהכלה מקיפה את החתן בחופה שבע פעמים, על פי הפסוק &quot;נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר&quot; (ירמיהו ל&quot;א, כ&quot;א). האישה היא &quot;האור המקיף&quot; של הגבר והיא מעין חומה רוחנית ששומרת עליו. בדומה להקפות בשמחת תורה, ההקפות גורמות לחיבור ולהתקשרות עמוקה עם הדבר שמקיפים. שבע ההקפות הן כנגד כוחות הנפש שלנו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בשבע ההקפות הכלה מביאה להיקשרות והידבקות בין כוחות הנפש שלה לבין כוחות הנפש של החתן וזה דבר גדול. בכוחן של ההקפות גם להפיל חומות, אם הן קיימות בין בני הזוג, כמו ההקפות שהקיפו ישראל סביב יריחו.</p>
<p><strong>הטלית החדשה</strong><br />
בהתעטפות בטלית החדשה, החתן מכניס את הכלה תחת כנפיו בעוד ממד: &quot;וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ&quot; (רות ג', ט') ונהוג שהכלה קונה לחתן את הטלית. סבא היה מדריך את החתנים: &quot;תברכו שהחיינו בשמחה גדולה, וכל החיים שלכם יהיו בשמחה גדולה&quot; והיה קורא לבחורים הפנויים להחזיק את הטלית מעל החתן והכלה כסגולה לחתונה.</p>
<p><strong>סוד הטבעת</strong><br />
ההדרכה של סבא על פי הבן־איש־חי הייתה לקנות טבעת מכסף, כי כסף זה רחמים, בצורה מרובעת מבחוץ ועגולה מבפנים, ובתוכה חקוקה האות ה'. וכך הוא כתב: &quot;והוא לסימן טוב ולמזל טוב, שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזה מזו, בהתחברות ואיחוד כשר וקדוש, בקדושה ובטהרה. והעושה טבעת קידושין כזו מממון בעלה דווקא, יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה&quot;.</p>
<p>ההדרכה הזו מגיעה מהקבלה, ועוד צדיקים היו נוהגים כך. זו סגולה לכך שהאישה לא תהיה עקרה, ושיהיה בין בני הזוג איחוד כשר וקדוש, בקדושה ובטהרה. סבא היה אומר שגם מי שכבר התחתנה יכולה לבקש מבעלה טבעת כזו, וזה יביא לה ברכה גדולה.</p>
<p>סבא לימד אותנו מהפנימיות שהטבעת היא כנגד האות י', היד של החתן כנגד האות ה', האצבע של הכלה כנגד האות ו', והיד של הכלה היא כנגד האות ה'. וכשהחתן מניח את הטבעת על אצבעה ומקדש אותה, שם ה' המלא נקרא עליהם.</p>
<p>וכששואלים את החתן: &quot;האם קנית את הטבעת הזאת מכספך?&quot; מתכוונים בעומק גם לשאול אותו: האם זה הגיע מהכיסופים והגעגועים שלך אל הכלה שלך? שואלים אותו גם: &quot;האם היא שווה פרוטה?&quot; האם יש לה ערך של פרוטה. וגם, האם היא פורטת על נימי החיים? האם היא מגיעה ממקום פנימי של פריטה מלב אל לב? כשהחתן מעניק את הטבעת לכלה, הוא אומר לה: &quot;הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי&quot; &#8211; אני איתך לגמרי ואת קדושה בעיניי. זה סוד גדול לכל זוג, לכל החיים.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/">החתונה בפנימיוּת</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/wedding-in-depth/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/10/bezek-150x150.jpg" length="3289" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>לעצב שנה טובה</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Tue, 22 Sep 2026 10:52:37 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[סגנון ועיצוב]]></category>
		<category><![CDATA[חגים]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/</guid>

					<description><![CDATA[<p>חודש תשרי מביא איתו ניחוח של התחדשות ותפילות לטוב יחד עם טעם של רימונים ותפוח בדבש. בתוך כל הסידורים והארגונים, כולנו מנסות להספיק גם לשלוח איגרת שנה טובה לקרובים.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/">לעצב שנה טובה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: נועה שביט חיו</strong></p>
<p>חודש תשרי מביא איתו ניחוח של התחדשות ותפילות לטוב יחד עם טעם של רימונים ותפוח בדבש. בתוך כל הסידורים והארגונים, כולנו מנסות להספיק גם לשלוח איגרת שנה טובה לקרובים. אבל אחת כזאת מיוחדת, לא עוד תמונה גנרית שרצה בקבוצות הווטסאפ.</p>
<p>השנה נעשה זאת בקלות ובחינם עם Canva Magic Studio &#8211; כלי עיצוב אינטואיטיבי המשלב בינה מלאכותית מובנית ומאפשר לכל אחת לעצב ברכה ייחודית בעברית.</p>
<h3>עיצוב איגרת ברכה אישית וייחודית</h3>
<p><strong>1. בוחרים פורמט:</strong> נכנסים לאתר או אפליקציית Canva בנייד או במחשב, לוחצים על &quot;מדיה חברתית&quot; (Social Media) ובוחרים את גודל הדף המתאים (למשל: פוסט לאינסטגרם או תמונת ווטסאפ). בסרגל הצד לוחצים על &quot;אפליקציות&quot; ובוחרים ב&quot;יצירת תמונה מטקסט&quot; (Magic Media).</p>
<p><strong>2. מזינים הנחיה (פרומפט):</strong> בתיבת התיאור מקלידים תיאור של התמונה המבוקשת, ומבקשים להשאיר שטח בהיר וריק מטקסט כדי להוסיף עליו ברכה אישית.</p>
<p><strong>3. מעצבים ומשתפים:</strong> בוחרים את התמונה האהובה, מניחים אותה על הדף, מוסיפים עליה תיבת טקסט עם שם הנמען והברכה האישית ומורידים כתמונה לשיתוף בווטסאפ.</p>
<p><strong>פרומפט מנצח להעתקה:</strong><br />
&quot;איור בצבעי מים עדינים וחגיגיים לראש השנה. רימון פתוח עם גרגירים בוהקים, ענף זית וצנצנת דבש מוזהבת. מרכז התמונה בהיר, נקי וריק לחלוטין מכל טקסט, כדי לאפשר הוספת ברכה אישית. סגנון אלגנטי, חם ומרגש, בגוני שמנת, זהב ובורדו.&quot;</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/">לעצב שנה טובה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/design-a-happy-new-year/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/09/honey_bowl_stock-150x150.jpg" length="3735" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>טובה הארץ מאוד מאוד</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Tue, 22 Sep 2026 10:48:20 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<category><![CDATA[חרבות ברזל]]></category>
		<category><![CDATA[משפחה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/</guid>

					<description><![CDATA[<p>עם פרוץ המלחמה ביקשה טובי שריד לתעד את המציאות הישראלית דרך המצלמה ולהנציח רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ. בשיחה כנה היא מספרת על אובדן גיסתה ועל הבחירה של אחיה להינשא לאלמנת מלחמה.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/">טובה הארץ מאוד מאוד</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: עדי בן ישי</strong></p>
<p><em>עם פרוץ המלחמה ביקשה טובי שריד לתעד את המציאות הישראלית דרך המצלמה ולהנציח רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ. בשיחה כנה היא מספרת על אובדן גיסתה ועל הבחירה של אחיה להינשא לאלמנת מלחמה, על בנה שהתגייס לצה&quot;ל, בעלה שיצא למילואים, והיציאה למסע משפחתי שבו גילתה את הארץ מחדש. סיפור של עם, סיפור של שבר ועוצמה, של בחירה בחיים</em></p>
<p>כתבת: עדי בן ישי</p>
<p>&quot;ימים ספורים אחרי שפרצה המלחמה עמדו לנגד עיניי שני דברים&quot;, כך פותחת טובי שריד (40) את השיחה בינינו. &quot;הראשון &#8211; אני חייבת משימה שתיתן לי משמעות וסיבה לקום בבוקר. השני &#8211; עם ישראל נמצא במשבר קיומי קשה מאוד, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לעזור, והדרך שלי תהיה באמצעות המצלמה&quot;.</p>
<p>שריד היא תושבת שכונת היובל ביישוב עלי, נשואה ואמא לשישה ילדים. לפני המלחמה עסקה בסטודיו שלה בלימוד קורסים בצילום ויצירת תוכן לעסקים ולארגונים, בהם תיירות בנימין. בימים הקשים של המלחמה בחרה לקחת את הצילום ולהשתמש בו כדי להעניק לאנשים רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ.</p>
<p><strong>מה את זוכרת מהימים הראשונים למלחמה?</strong></p>
<p>&quot;ביום שבו פרצה המלחמה אחי, שמשון ליברמן, שגר בעוטף עזה, התארח אצלי בבית עם ארבעת ילדיו. הוא איבד את אשתו, תחיה ז&quot;ל, בדיוק שנתיים לפני כן. היא נאבקה בגבורה במחלת הסרטן ועלתה בסערה השמיימה ביום שמחת תורה. זה היה חג מורכב מאוד מבחינתנו, וזו הסיבה שאחי היה אצלי בשמחת תורה הזה, וגם נשאר פה בימים הראשונים של המלחמה.</p>
<p>&quot;העולם הפרטי שלנו כמשפחה חרב עלינו שנתיים בדיוק לפני שזה קרה לעם ישראל כולו&quot;, היא נזכרת בכאב. &quot;האובדן של תחיה היה שבר ענק למשפחה שלנו ולי באופן אישי. הכרתי את עצמי וידעתי שאני חייבת משימה משמעותית כדי לקום&quot;.</p>
<p>שריד מציינת כי גם אחיה הבין את הצורך הזה, ושבועיים לאחר פרוץ המלחמה התקיימה ביניהם שיחה משמעותית. &quot;אנחנו רגילים לשיחות עמוקות ולפעמים אפילו בלתי נתפסות על החיים. האובדן שעברנו לימד אותנו שהכול אפשרי, גם במקרים קשים, אבל גם במקרים שמפתיעים לטובה &#8211; הכול אפשרי. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור הביתה לבני נצרים באופן מיידי, הרבה לפני שהקהילה שלו חזרה הביתה. הוא לא היה מוכן לנדוד, והיה לו ברור שהמקום שבו הוא צריך להיות זה בבית שלו, שאותו הוא בנה לפי התוכניות של תחיה לאחר פטירתה&quot;.</p>
<p>אחיה, היא מספרת, היה מתוסכל מכך שלא יכול להצטרף ללחימה בגלל האחריות שלו כלפי ילדיו, וכבר בשלב המוקדם הזה התגבשה בתוכו הבנה מדהימה &#8211; שהוא יקים בית עם אלמנה מהמלחמה הזו. &quot;ממש בתוך התסכול והשבר הגדול של ההתחלה הוא אמר לי שהוא מבין שזה כנראה הייעוד שלו בחיים&quot;.</p>
<h3>החיים מבעד לעדשה</h3>
<p>באותם ימים, במקביל להתרחשות האישית האינטנסיבית בבית, שיתפה שריד בדף האינסטגרם שלה מיזמים חיוביים שנתקלה בהם ברשת. הדף שלה הפך להיות לוח מודעות לדברים טובים, ואחרי כשלושה שבועות היא החלה לצאת לצלם בשטח.</p>
<p>&quot;צילמתי את עם ישראל מתנדב בעוטף. צילמתי מיזם של הדלקת אלפי נרות בשילה הקדומה לזכר הנרצחים. הגעתי לכפר עזה לתעד בימים שלפני התמרון הקרקעי וצילמתי פרפרים עפים בתוך האפר. הרגשתי כמו במסע לפולין בתוך הארץ שלי. צילמתי אפיית חלות של תושבות עלי למען החטופים, ועוד אינספור רגעים מורכבים של עצב ותקווה&quot;.</p>
<p>בהמשך פנתה שריד ליהודה עמרני, דובר מועצת בנימין, וביקשה להצטרף לצוותו כצלמת וכיוצרת סרטים.</p>
<p>&quot;יהודה נתן לי את ברכת הדרך ושידך לי את נעמה זלינגר, שלימים הפכה לשותפה לדרך ולחברה קרובה. יחד יצאנו לימי צילום שלעיתים הרגישו בלתי נתפסים, ותיעדנו את אנשי בנימין המיוחדים, שעברו משברים קשים ובחרו לצמוח מהם&quot;.</p>
<p><strong>תיעדת גם את היישוב שלך ברגעים קשים במיוחד.</strong></p>
<p>&quot;תיעדתי את עלי ברגעיו הקשים ביותר, מלווה את גיבוריו בדרכם האחרונה. לא האמנתי כמה פעמים אצטרך לראות את אנשיו היפים של היישוב שלי עומדים זקופים עם דגלים, וליבם שבור.</p>
<p>&quot;יחד עם נעמה צילמתי את טליה לביא ויובל שני, שתי נשים מופלאות, תושבות עלי, שאיבדו במלחמה את היקרים להן מכול. הסרטים שערכתי מהצילומים ההם הגיעו למאות אלפים. הגישה המיוחדת שלהן והגבורה שלהן הצליחו לשנות משהו בתודעה הישראלית&quot;.</p>
<h3>אהבה שמרפאת פצעים</h3>
<p>״אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכיתי לתעד במלחמה היה הלידה של מלכי חזוט&quot;, היא נזכרת. &quot;מלכי איבדה את בעלה שלומי בקרב בעזה כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. טליה אדלר, המיילדת שליוותה את מלכי במהלך ההיריון ובלידה עצמה, הזמינה אותי ללידה. אלו היו רגעים מצמררים, של חיים חדשים שנולדים מהשבר הכי גדול שיש&quot;.</p>
<p>לצד האובדן והשבר, התרחש במשפחתה של שריד גם סיפור יוצא דופן של אהבה ובחירה מחודשת בחיים, כשאחיה נשא לאישה אלמנה מהמלחמה, ממש כמו שביקש. &quot;בתוך המלחמה, לפני כשנה וחצי, אחי נשא לאישה את שקד כוגן, אלמנתו של גיבור ישראל, לוחם שלדג, דובי כוגן הי&quot;ד שנפל בעזה. קשר מיוחד במינו נרקם ביניהם, של אהבה גדולה שמצליחה לרפא פצעים, יחד עם עמל יומיומי ואינסופי.</p>
<p>&quot;שקד נכנסה לחיינו יחד עם שלושת ילדיה, וגם יחד עם דובי וכל משפחת כוגן. אני מרגישה שקיבלתי גיס חדש. איננו מכירים ולעולם לא נכיר, אבל אני אוהבת אותו&quot;, היא מציינת בחום.</p>
<p>&quot;אין פה סיפור של סוף טוב&quot;, היא מדגישה. &quot;יש פה סיפור של בחירה בתקווה, בחירה בשמחה ובחירה בחיים, גם ברגעים קשים מנשוא&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/">טובה הארץ מאוד מאוד</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/good-is-the-land/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/09/tuvi_unnumbered_a-150x150.jpg" length="8613" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>ריבוע, בבקשה</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/square-please/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/square-please/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[אמילי עמרוסי]]></dc:creator>
		<pubDate>Tue, 22 Sep 2026 10:48:09 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[זווית נשית]]></category>
		<category><![CDATA[נשיות]]></category>
		<category><![CDATA[נשים]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/square-please/</guid>

					<description><![CDATA[<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/square-please/">ריבוע, בבקשה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: אמילי עמרוסי</strong></p>
<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת. והופ, כבר אין צורה לקרטון. וכשמופיע לנגד עיניי אדם שהוא פשוט קופסתי מטבעו, אני נמלאת קנאה. יא אללה, הוא הצליח. והוא אפילו לא התאמץ</p>
<p>אני חייבת לפצח את ההיקסמות שלי ממרובעים! מי שבאופן קבוע מעוררים בי פליאה והערכה, הם אנשים שגרתיים. מי שאימשך להיות בקרבתם הם סולדי הסיכונים, מתעבי התנודות. ומי שמרתק אותי הם נעדרי הגמישות ובעלי הקיבעון המחשבתי.</p>
<p>אני יודעת, רוב אוכלוסיית העולם תתרגש מהיצירתיים, בועטי דופן החדר, יוצאי דופן הקופסה. רוב בני האדם יחשבו שספונטניות או חריגה ממוסכמות הן תכונות אטרקטיביות. אבל אני מתרגשת מחשיבה קונקרטית. עיניי נוצצות כשאני פוגשת במי שנצמד לכללים. ויש בי הערכה גמורה למי שמחזיק בהרגלים קבועים.</p>
<p>תחשבו על התכונה שאין לכן, אבל מפעימה אתכן כשאתן פוגשות בה באחרים. נראה שאנחנו מתמגנטות למשהו שיש לנו איזו נגיעה בו, אבל אין לנו אותו באופן השלם, הנונשלנטי, הפנוי ממאמץ כפי שאנחנו רואות באחר. הרי לא אתפעל ממשהו שאין לי שום יד או רגל בו. לא גאונות מתמטית, לא יכולות ספורטיביות ולא בר רפאליות. אני מתרגשת מתכונה שיש לאחרים ואני רק ליד, או כמעט. אעריך מה שקרוב אליי, והייתי רוצה יותר ממנו.</p>
<h3>הברוש והלהבה</h3>
<p>אז מצד אחד המוח שלי מפותל ומופשט, בועות של סודה קופצות לי בוורידים, ובין מגירות המחשבה אין מגירה אחת סגורה. מצד שני, המגירות עצמן מסודרות. אני מיליונית מרובעת בעצמי! אני וונאבי־ריבוע בריבוע.</p>
<p>במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת. והופ, כבר אין צורה לקרטון. וכשמופיע לנגד עיניי אדם שהוא פשוט קופסתי מטבעו, אני נמלאת קנאה. יא אללה, הוא הצליח. והוא אפילו לא התאמץ.</p>
<p>אני זקוקה לשקט, ואני לא יכולה להיות בו בעצמי. אני אוהבת סדר, אבל כל הזמן מתבלגן לי הראש. הפתרון שמצאתי: אני חיה ליד מרובעים, מתחברת אליהם, ונושאת אליהם אישונים מתרחבים בשאיפה להצליח להיות כמותם. כך שני הבעלים שלי, הראשון והאחרון. כך החברות הטובות, והקהילות שבהן אני חיה (היי טלמון, היי בית הכנסת שלי בירושלים), ומוסדות החינוך של הילדים. כל אלו מניחים לפתח נפשי תזכורת לכמיהה העמוקה ביותר שלי: להיצמד לנהלים.</p>
<p>הברוש והלהבה מופיעים שוב ושוב בחיי, בטח מול שייקה. אתה אשכרה מקפיד על אימוני הקלרינט? וזהיר בבורסה? וחוצה כהולך רגל רק בירוק? ומשתמש באותה כמות מים בכל נטילה (מדדתי)? זה אמיתי שאתה ככה, לא מנסה להיות מיוחד? ובסדר לך ללכת לעבודה כמו מיליונים בעולם, עם תיק על הכתף, בלי לנסות לתקן עולם? ואתה רואה בציור הזה פשוט כתם צבע? כמה שקט יש לך בראש.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/square-please/">ריבוע, בבקשה</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/square-please/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/09/amrosi-150x150.jpg" length="3630" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>אנחנו שגרירים של ריבונו של עולם</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Tue, 22 Sep 2026 10:48:00 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<category><![CDATA[אמונה]]></category>
		<category><![CDATA[משפחה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/</guid>

					<description><![CDATA[<p>בין הבית בנתניה ללשכת הרב הראשי בירושלים, נעים כיום חייהם של הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר ורעייתו הרבנית דפנה. בראיון חג זוגי הם חוזרים לשורשים שמהם ינקו, לאתגרים בהקמת המשפחה, למפגשים יוצאי הדופן עם יהודים בארץ ובתפוצות ולרצון להיות כתובת ומקור תמיכה עבור כל אדם ואדם.</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/">אנחנו שגרירים של ריבונו של עולם</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: עדי בן ישי</strong></p>
<p><em>בין הבית בנתניה ללשכת הרב הראשי בירושלים, נעים כיום חייהם של הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר ורעייתו הרבנית דפנה. בראיון חג זוגי הם חוזרים לשורשים שמהם ינקו, לאתגרים בהקמת המשפחה, למפגשים יוצאי הדופן עם יהודים בארץ ובתפוצות ולרצון להיות כתובת ומקור תמיכה עבור כל אדם ואדם. וגם: ברכה מרגשת לקראת השנה החדשה, התקווה והדרך להתחזק באחדות עם ישראל</em></p>
<p>כתבת: עדי בן ישי</p>
<p>בעיצומם של ימי מבצע שאגת הארי, זמן קצר לפני חג הפסח, התבקש הרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר, להגיע לבור הפיקוד בקריה ולחזק את החיילים. המועד שנקבע התנגש עם מכירת החמץ של המדינה, והרב ביקש לדחות את הביקור לאחר החג, אך מפקד מחנה מטכ&quot;ל התעקש. &quot;אמרתי לו שאבוא אחרי פסח, והוא השיב לי: 'לא, אני אשנה את הכול כדי שתוכל להקדים ולהגיע היום'&quot;, מספר הרב. &quot;כשהגעתי שאלתי אותו מה דחוף כל כך. הוא אמר לי: 'יש כאן אלפי חיילים שנמצאים מדי יום למטה בבור. הם רואים את הניסים וביקשו שהרב יבוא לחזק אותם. לא יכולתי לוותר על הדבר הזה'&quot;.</p>
<p>את הסיפור הזה, לצד סיפורים רבים נוספים, חולקים איתי הרב ורעייתו, הרבנית דפנה, בשיחה חמה. בעיניי הוא משקף את דמותו של הרב, המשמש לא רק סמכות הלכתית, אלא גם כתובת רוחנית הקשובה לעם ומחוברת אליו.</p>
<p>אני פוגשת אותם בשעת ערב בביתם בנתניה, והם מקבלים את פניי בחביבות. גם לאחר שהריאיון מסתיים באופן רשמי, השיחה נמשכת, ואלמלא השעה המאוחרת, יכולתי לשבת עוד זמן רב עם הרבנית, שפסוקים ומאמרי חז&quot;ל שגורים על לשונה.</p>
<p>הרב בר מכהן, כאמור, כרב הראשי האשכנזי לישראל, והרבנית דפנה היא מורה ותיקה ומוערכת לתנ&quot;ך באולפנת הרב בהר&quot;ן. לאורך השיחה ניכרת השותפות העמוקה ביניהם. הרבנית מציינת שהיא זו שעודדה את הרב להציג את מועמדותו לתפקיד, ובתקופת הבחירות התפללה להצלחתו. מבחינתה, התפקיד נועד להרחיב את מעגלי ההשפעה ולהפוך את הרב לכתובת מאחדת עבור חלקים רבים ככל האפשר בעם ישראל.</p>
<p>&quot;אנחנו תמיד מתפללים שהקדוש ברוך הוא ינחה את דרכנו&quot;, היא פותחת. &quot;לקראת הבחירות עליתי להר הזיתים להתפלל על קברו של סבי, הרב זוסמן ריגר, הקבור סמוך לרב קוק ולרב אברהם שפירא, ששניהם כיהנו כרבנים ראשיים&quot;.</p>
<p>הבחירות נערכו בשני סיבובים, ובתום הסיבוב הראשון נרשם תיקו. הרבנית ראתה בכך שיעור בענווה ובאמונה. &quot;אמרתי לקדוש ברוך הוא: אם הדבר טוב מלפניך, הוא יקרה. בכ&quot;ט בתשרי עליתי שוב להר הזיתים. זה היה יום היארצייט של סבא שלי, והרגשתי שזה הזמן שבו הוא לא רק שומע אותנו, אלא ממש נמצא איתנו&quot;. משם המשיכה הרבנית לקבר רחל, וביקשה מילדיה ומנכדיה לומר פרקי תהילים להצלחתו של הרב בבחירות. &quot;חבר של אחד הנכדים שמע שצריך להתפלל ושאל: 'הרב שלי הוא רב של כל היהודים, אז למה צריך רב ראשי?'&quot;, היא נזכרת בחיוך. בעיניה, השאלה הזאת ביטאה בדיוק את משמעות התפקיד. &quot;ראיתי בו תמיד רב של כולם, רב שמאחד בין כל חלקי העם. הרבנות הראשית מאפשרת להרחיב את ההשפעה ולהביא תורה לכל מקום. במובן הזה חשבתי על הרב קוק במסע המושבות, שראה את עצמו כרב המחובר לכולם&quot;.</p>
<h3>מסורת חיה</h3>
<p>הרב והרבנית מחוברים עמוקות לשורשיהם המשפחתיים ומספרים בהרחבה על קורותיהם. &quot;המקום שממנו אדם צמח והשורשים שמהם ינק מעצבים את אישיותו&quot;, אומר הרב. &quot;אבא היה נצר למשפחה של אדמו&quot;רים. אביו נפטר כשהיה צעיר והוא גדל אצל סבו, האדמו&quot;ר מפשדבורז' בפולין. אין ספק שהוא ספג שם רבות, עד שהמלחמה אילצה אותו לברוח&quot;.</p>
<p>גם שמו של הרב מחבר אותו לאותה שושלת. &quot;אני קרוי על שם רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, בעל ה'מאור ושמש'&quot;, הוא מציין, והרבנית מוסיפה: &quot;גם רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, בעל 'חובת התלמידים', היה קשור לאותה שושלת. השם קלמן נושא עימו מסורת שלמה&quot;.</p>
<p>גם מצד אמו היו למשפחה שורשים בחסידויות איזביצה וראדזין. משפחתה של אמו עלתה לארץ מטעמים ציוניים כשהייתה בת שלוש, אך מצד אביו כמעט לא נותר איש. מתוך הסיפור המשפחתי הזה נולד משפט שהיה בעבור הרב לצוואה. &quot;סבא שלי, אביו של אבי, נפטר לאחר שטיפל ביהודי שמת במגפה. אנשי החברה קדישא פחדו להתקרב, אך הוא לא היה מסוגל לראות יהודי מוטל ללא קבורה. הוא נדבק ונפטר. בעקבות זאת אבא היה אומר: 'אדם לא צריך למות בשביל יהודי, הוא צריך לחיות בשביל יהודי'. המשפט הזה מלווה אותי כל חיי.</p>
<p>&quot;רבי חיים מוולוז'ין אמר שהאדם לא נברא לצורך עצמו, אלא כדי להועיל לאחרים ככל שבכוחו&quot;, הרב מוסיף. &quot;כל אדם צריך לשאול מה הוא יכול לעשות למען האחר&quot;.</p>
<p>&quot;שנינו דור שני לשואה&quot;, אומרת הרבנית. &quot;אבא שלי עבר את כל שנות המלחמה בין כפרים של גויים. הוא היה ילד בלונדיני, ומגיל תשע, במשך שש שנים, התחזה לגוי כדי לשרוד. סבי נרצח בתחילת המלחמה, ובני המשפחה התפזרו, כל אחד בזהות בדויה במקום אחר. רק לאחר המלחמה הצליחו סבתי ושני ילדיה להתאחד.</p>
<p>&quot;אבא הפסיק למעשה ללמוד בגיל תשע&quot;, מוסיפה הרבנית. &quot;רק בגיל 15, כשהגיע למחנה עקורים בפולין, לימדו אותו בפעם הראשונה להניח תפילין. קשה לתפוס את זה&quot;.</p>
<p>לאחר עלייתו ארצה התגייס אביה והוכשר כחובש צבאי. בהמשך נדרש לפרנס את אמו, ולכן למד את מקצוע ליטוש היהלומים, הצליח בעבודתו, ולימים הקים מלטשה והיה חבר בבורסת היהלומים. &quot;למרות כל מה שעבר ולמרות הצלחתו, הוא נשאר אדם עניו מאוד, צנוע וירא שמיים. הייתה בו הכרת הטוב עצומה למדינת ישראל. בעיניו, עצם האפשרות להגיע לארץ, להקים משפחה ולראות ילדים ונכדים הייתה נס. כשהוא זכה לכל זה הוא אמר: 'לזה אפילו לא פיללתי'. בכל פעם שהודיעו בטלוויזיה על חייל שנפל, אבא היה יושב וממרר בבכי. בעבורו מדינת ישראל הייתה נס ופלא&quot;.</p>
<p>מצד אמה, הסיפור המשפחתי מוביל לירושלים ולבית מדרשו של הרב קוק. סבה, הרב זוסמן ריגר, עלה לארץ עוד לפני השואה בזכות אשרת הגירה שקיבל בעקבות המלצתו של הראי&quot;ה קוק. &quot;הרב כתב לרשויות הבריטיות שסבא שלי הוא בחור חשוב, תלמיד חכם, ושיש לאפשר לו לעלות. המכתב הזה הציל אותו מן השואה&quot;.</p>
<p>לאחר עלייתו למד הרב ריגר בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון, וניצל בפרעות תרפ&quot;ט. גם סבתה של הרבנית עלתה לארץ לפני המלחמה, והמשפחה הייתה קשורה בקשרים עמוקים לעולם התורה הירושלמי. אחד מאחיה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הרב קוק, ואחת מאחיותיה נישאה לרב אברהם שפירא, לימים ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל.</p>
<p>השורשים המשפחתיים המגוונים קיבלו ביטוי גם בתחנות החינוך שעיצבו את דרכו של הרב. הוא למד בבית ספר ממלכתי־דתי בתל אביב, בישיבת בני עקיבא בנתניה ובהמשך בישיבת ההסדר כרם ביבנה, וכל אחת מן התחנות הוסיפה נדבך לבניין התורני והציבורי שלו. &quot;בכרם ביבנה היה שילוב מיוחד: מצד אחד, ישיבת הסדר ציונית. מצד אחר, ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, היה תלמיד של הרב מבריסק ושל החזון איש, והיה מחובר גם לעולם החסידי. המורכבות הזאת יצרה פסיפס מגוון&quot;.</p>
<p><strong>באיזה אופן הפסיפס הזה משפיע כיום על תפיסתו של הרב כרב הראשי?</strong></p>
<p>&quot;רב ראשי לא צריך להיות מזוהה באופן מובהק עם מגזר מסוים&quot;, משיב הרב. &quot;על אסתר נאמר שהיא הייתה 'נושאת חן בעיני כל רואיה'. חז&quot;ל אומרים שכל אומה ראתה בה מישהי הקרובה אליה. היא ידעה לדבר בשפה של כל אחד. כך צריך להיות גם רב ראשי. עליו להבין ולדבר עם חילונים, דתיים, חרדים וחסידים. היכולת להבין את שפתו של האחר היא שמאפשרת לחבר&quot;.</p>
<p>הרבנית גדלה בבני ברק בחינוך הממלכתי־דתי, הייתה חניכה ומדריכה בבני עקיבא, ובהמשך ריכזה סניף של תנועת אריאל בשנותיה הראשונות. במהלך השירות הלאומי התארסה והחלה ללמוד במכללת אורות.</p>
<p><strong>הרבנית, כבר בגיל צעיר ידעת איזה בית את רוצה להקים?</strong></p>
<p>&quot;כשהייתי בת 18 ביקשתי מאבא שלי מתנת יום הולדת: חתן. אמרתי לו שאני רוצה להתחתן עם בחור שכל חייו יהיו מוקדשים לתורה. אבא שלי נבהל. הוא שאל: 'ממה תחיו? איך תפרנסו ילדים?'. הוא הציע לי בחור שהתכוון להיות עורך דין, ואני בכיתי ואמרתי שאני רוצה בית של תורה&quot;.</p>
<p>למחרת פנה אביה לדודה, וזה יצר קשר עם הרב מרדכי גרינברג, לימים ראש ישיבת כרם ביבנה. הרב גרינברג הציע את הרב קלמן בר. &quot;כשהתלמידות שלי שואלות איך הכרתי את בעלי, אני תמיד אומרת להן שצריך לחלום, ולחלום בגדול. כשהתפללתי לזכות בבחור שכולו תורה, לא ידעתי שהוא יהיה יום אחד הרב הראשי לישראל&quot;.</p>
<p>שנותיהם הראשונות עברו בכרם ביבנה, בתוך קהילה קטנה שסבבה את הישיבה. &quot;זה היה גן עדן&quot;, מתרפקת הרבנית על התקופה. הרב היה שקוע בלימוד ובהסמכה לרבנות, והרבנית עסקה בגידול הילדים.</p>
<p>&quot;בית של תורה דורש שיתוף פעולה מלא&quot;, היא מעידה. &quot;צריך לדעת להיות לעזר לתורה, אבל גם לא לוותר על הכוחות ועל השליחות שלך. את התארים שלי עשיתי תוך כדי תנועה. את התואר הראשון השלמתי באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שבעלי היה שקוע בלימודי הרבנות וגידלנו את הילדים. את התואר השני עשיתי בגיל 40, כשהילדים כבר גדלו&quot;.</p>
<p>היא מלמדת יותר משלושה עשורים באולפנת הרב בהר&quot;ן, וגם כאשר הרב נבחר לרבה של נתניה והנסיעות נעשו ארוכות, היה לה ברור שתמשיך.</p>
<p>&quot;אני מאמינה ששני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד, אבל שני שמשים יכולים לעבוד יחד&quot;, היא אומרת. &quot;כששנינו עובדי ה', כל אחד בשליחותו, אפשר למצוא את האיזון. כשאחד פועל בחוץ, השני מחזיק את הבית, ובתקופות אחרות התפקידים מתחלפים&quot;.</p>
<p>הרב, שמקשיב לדבריה, מבקש להוסיף בהערכה: &quot;החסד שלה, הנתינה ומאור הפנים הם דבר בלתי נתפס. אני לא אובייקטיבי, אבל חלק גדול מן הדרך שלי התאפשר בזכותה&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/">אנחנו שגרירים של ריבונו של עולם</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/rabbi-kalman-bar/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/09/rabbis_2-150x150.jpg" length="8877" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>לא גונבים אוכל</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/no-food-guilt/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/no-food-guilt/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[info@chief-digital.com]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 17 Aug 2026 07:39:57 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[גוף ונפש]]></category>
		<category><![CDATA[תזונה ודיאטה]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/%d7%9c%d7%90-%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c/</guid>

					<description><![CDATA[<p>כולנו נופלות בזה. האוכל כמו הופך למלחמה, זירה שבה אנחנו במאבק אינסופי בעיקר כלפי עצמנו.ביום שהצלחנו לאכול בריא או ראינו ירידה במשקל &#8211; התרגשות ואנרגיות, יום של שמחות! אבל ביום שלא &#8211; הרגשות מגיעים ברגע לקצה השני. תחושת החמצה עמוקה ותסכול על מאמץ שהתבזבז, ואפילו תחושה של תבוסה. שוב נפלנו. לשחרר את המועקה אני מכירה [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/no-food-guilt/">לא גונבים אוכל</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<p>כולנו נופלות בזה. האוכל כמו הופך למלחמה, זירה שבה אנחנו במאבק אינסופי בעיקר כלפי עצמנו.<br />ביום שהצלחנו לאכול בריא או ראינו ירידה במשקל &#8211; התרגשות ואנרגיות, יום של שמחות!</p>
<p>אבל ביום שלא &#8211; הרגשות מגיעים ברגע לקצה השני. תחושת החמצה עמוקה ותסכול על מאמץ שהתבזבז, ואפילו תחושה של תבוסה. שוב נפלנו.</p>
<h3>לשחרר את המועקה</h3>
<p>אני מכירה את התחושה הזו היטב. חייתי כך במשך שנים, בעליות וירידות בלתי נסבלות של מצבי רוח שנקבעו לפי מה שהכנסתי לפה. רכבת הרים רגשית שתלויה במספר על משקל או בכמות העוגיות שאכלתי.</p>
<p>כשאנו נמצאות בנקודה הזו, יש כאן כשל מובנה. האוכל הבריא הופך להיות דבר מעיק ושואב אנרגיה, מעין מדד לערך העצמי שלנו. וכשיש לי כמה זירות להתמודד איתן בחיים &#8211; ילדים, עבודה, משכנתא &#8211; השינוי המעיק הזה, שגורם לי לכל כך הרבה ביקורת ושנאה עצמית, הולך ומקבל פחות מקום.<br />קול פנימי כמו צועק בנו חרישית: &quot;יאללה, אין לי כוח! אני אוכלת מה שבא לי! אין לי כוח לחשוב יותר&quot;. והכבדות חוזרת, החשקים שבים, וכמובן, ישנה השפעה גם על המשקל.</p>
<p>אז אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על האכילה ועל ההתמודדות גם עם מה שאנחנו תופסות ככישלונות בתהליך שלנו מול דיאטה או שינוי אורח חיים. להזכיר לעצמנו שאין באמת דבר כזה נפילה. אין דבר כזה &quot;גנבתי&quot; קצת עוגה. זה אוכל. אוכל! לא גונבים אותו, לא חוטאים בו, ואנחנו לא &quot;ילדות רעות&quot; אם אכלנו &quot;יותר מדי&quot;.</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/no-food-guilt/">לא גונבים אוכל</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/no-food-guilt/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/08/birkat-150x150.jpg" length="9694" type="image/jpg" />	</item>
		<item>
		<title>הריטריט של החיים</title>
		<link>https://pnima-magazine.co.il/life-retreat/</link>
					<comments>https://pnima-magazine.co.il/life-retreat/#respond</comments>
		
		<dc:creator><![CDATA[חנה כהן אלורו]]></dc:creator>
		<pubDate>Mon, 17 Aug 2026 07:39:55 +0000</pubDate>
				<category><![CDATA[חינוך והורות]]></category>
		<category><![CDATA[סיפורים אישיים]]></category>
		<guid isPermaLink="false">https://pnima-magazine.co.il/%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%98-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/</guid>

					<description><![CDATA[<p>מאת: חנה כהן אלורו יש איזה ציור בראש וניגון בלב איך אלול אמור להרגיש, איך תשובה צריכה להיות. איך לבכות בסליחות ולהתפלל בלב נשבר. זיכרון של האולפנה או המדרשה שקצת חוסם אותי מלהרגיש את האלול שלי ככה כמו שהוא, כמו שאני זה טור פרידה. זהו, צריך להיפרד. הזמן עשה את שלו, לא? אה, לא, לא [...]</p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/life-retreat/">הריטריט של החיים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></description>
										<content:encoded><![CDATA[<style>.post-meta-b .author-img,.post-meta-b .posted-by,.author-box{display:none!important}</style>
<p class="article-byline"><strong>מאת: חנה כהן אלורו</strong></p>
<p><em>יש איזה ציור בראש וניגון בלב איך אלול אמור להרגיש, איך תשובה צריכה להיות. איך לבכות בסליחות ולהתפלל בלב נשבר. זיכרון של האולפנה או המדרשה שקצת חוסם אותי מלהרגיש את האלול שלי ככה כמו שהוא, כמו שאני</em></p>
<p>זה טור פרידה. זהו, צריך להיפרד. הזמן עשה את שלו, לא? אה, לא, לא פרידה מפנימה חלילה. יואו, לא להילחץ לי פה עכשיו, אני עוד לא בנויה להכרזות דרמטיות. מסתבר שיש לי עוד מה לכתוב פה, לפחות ככה אני מקווה. שתדעו שככל שהזמן עובר ואני מתרגלת לפידבקים ברשת המסכים &#8211; לבבות בסטטוס, לייקים בפייסבוק, תגובות באינסטגרם &#8211; פתאום לכתוב על גבי דפים ולא לפגוש ישר את התגובות, זה כמו לכתוב לעצמי. אני צריכה להבין איך אני יודעת שאתן קוראות אותי פה, ואם אהבתן או התחברתן. אולי זאת הפרידה שאני צריכה לעשות: לא לתת למסך לבלבל אותי, לא לחפש את התגובה או להיות תלויה בה?</p>
<p>יכול להיות שהכוונה לפרידה מהשנה הזאת. אלול הוא חודש מבלבל מאוד בקטע הזה, כי הוא סוף וגם התחלה. עושים חשבון נפש על מה שהיה, אבל גם מרימים ראש ומתארגנים לקראת השנה החדשה. תמיד אני תוהה. כי הרי עושים תשובה על כל מה שעשינו או לא עשינו. אז בעצם, זה הזמן לכתוב את עצמנו בספר הצדיקים? מי בעצם מחליט?</p>
<h3>טפטופי אלול</h3>
<p>זאת בעצם הבעיה שלי עם הטור של אלול &#8211; שאין לי איך למרוח אותו. אין דרך לנסות לכתוב על איזה נושא רנדומלי ולא קשור לזמן, זה אלול! חודש מחייב, אין בו סתם. אי אפשר להתעלם מאלול. למרות שהשנה הזאת הוא מקבל מסתור רציני, כי אוגוסט קצת בולע אותו. מבינות אותי?</p>
<p>בין כל טפטופי האבטיח שעושה לי שחור על הרצפה ודביק בכל פינה &#8211; ושלום לכל הנמלים החמודות שהתינוקי שלי זוחל אחריהן בחדווה ומנסה לאכול אותן, וזה לא כשר! &#8211; ומה עם כל הריבים שלהם על כלום ושום דבר? באמת שאני חושבת שכל הילדים בעולם צריכים לעשות תשובה באלול על מה שהם רבו באוגוסט כי &quot;מהה&quot; ו&quot;למהה&quot; ו&quot;די!&quot;. ומה יהיה עם כל הריבים שאני רבה בעיקר עם עצמי ועם אלוקיי על כל מה שאני לא מצליחה לשחרר ולהיפרד? והשנה הזאת שהביאה אליי כאלה ניסיונות ולא נראה לי שצלחתי אותם, או לפחות ככה החלטתי בתור השופטת העליונה.</p>
<p>איך בין כל אלה נכנס גם אלול? אני צריכה הפרדה, דחוף. צריכה ימי עיבוד בין אוגוסט לאלול. מי מוציאה ריטריט לאימהות שרוצות לשמוע את המחשבות שלהן ולסיים צלחת מההתחלה ועד הסוף? אפשר שיהיה גשר לאימהות בין אוגוסט לימי התשובה כדי לעכל את התהומות שפגשנו?</p>
<p><a href="https://rishum.pnima-magazine.co.il/?utm_source=website&#038;utm_medium=website&#038;utm_campaign=pnima">לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן</a></p>
<p>הפוסט <a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il/life-retreat/">הריטריט של החיים</a> הופיע לראשונה ב-<a rel="nofollow" href="https://pnima-magazine.co.il">פנימה</a>.</p>
]]></content:encoded>
					
					<wfw:commentRss>https://pnima-magazine.co.il/life-retreat/feed/</wfw:commentRss>
			<slash:comments>0</slash:comments>
		
		
		<enclosure url="https://pnima-magazine.co.il/wp-content/uploads/2026/08/hana-150x150.jpg" length="3675" type="image/jpg" />	</item>
	</channel>
</rss>
