אני נשואה ליהודה, ואנחנו מגדלים את ארבעת ילדינו בשומרון. החיים שלנו הם פאזל של מחויבויות. אצלנו, בני ה־40, המכונים דור ה־Y, המילה "לכבד" היא לא המלצה, אלא ציר שסביבו הכול מסתובב. אפשר להגיד שהריצוי הוא השפה השנייה שלנו, הכוח שמניע אותנו לוודא שכולם שמחים: ההורים, הבוס בעבודה, הגננת של הילד והחברה הטובה. ואז אני פוגשת את שיראל, אחותי בת ה־23, סטודנטית ונשואה טרייה, ואני רואה משהו אחר.

הפער הזה מתחיל בדברים הכי פיזיים: כשאני התחתנתי, למשל, לא הייתה שאלה בכלל בנוגע לאיזו שמלת כלה אלבש. אמא שלי הודיעה לי שהשמלה של בת דודה שלי שהתחתנה שנתיים לפני כן, מחכה רק לי. "היא נראית מצוין, נעשה כמה תיקונים וזהו", היא החליטה. לא היה כאן מקום למשא ומתן. לבשתי אותה כי זה מה שהיה וכי רציתי לשמח את אמא שלי ולחסוך בעלויות. אחותי, לעומת זאת, קיבלה את שמלת חלומותיה. היא הלכה לעשרות חנויות עד שמצאה את השמלה שאהבה נפשה, ושנתפרה בדיוק למידותיה.

"אני זוכרת שהיית בהלם שבכלל חשבתי על שמלה חדשה", נזכרת שיראל בחיוך. "מבחינתך ללבוש שמלה של מישהי אחרת כדי 'להסתדר' היה מובן מאליו, אבל לא בשבילי. רציתי להרגיש הכי 'אני' שאפשר. ללבוש שמלה של מישהי אחרת הרגיש לי כמו לוותר על עצמי ביום הכי חשוב לי". שיראל מבהירה שזה לא עניין של כסף, אלא יותר עניין של משמעות. "רציתי לעמוד תחת החופה ולהרגיש שהבגד הזה מספר את הסיפור שלי, ולא של איזו בת דודה מלפני עשור. יש משהו מחזק בידיעה שאת לא חייבת תמיד להתפשר על מה שנותנים לך".

אי אפשר להתעלם גם מהשינוי שההורים שלנו עברו עם השנים. אם בילד הראשון הכול חדש, מלחיץ ומלא כללים, בילד האחרון כבר יש יותר ניסיון, יותר נשימה, ובעיקר יותר עייפות. לא מעט פעמים נדמה שבת הזקונים מקבלת קצת יותר. יותר גמישות, יותר ויתורים, אולי גם יותר פינוק בעיני האחים הגדולים. אולי כי הם כבר סללו את הדרך ועשו את כל "הפעם הראשונה", ואולי כי ההורים למדו לבחור את המלחמות שלהם. כך או כך, משהו באווירה משתנה, והבית כולו מרגיש את זה. 

אולם השוני לא מסתכם רק בשמלה או ביחס של ההורים. ככל שאנחנו מדברות, אני מגלה שהפער מחלחל לתחומים נוספים בחיים שלנו; באופן בכללי, אני מרגישה שהדור שלנו גדל על “נעשה ונשמע”: קודם מסתדרים, אחר כך מרגישים. והדור שלה? קודם כול שואל "מה זה עושה לי", ורק אז מבצע. נראה לי שהמקום שבו זה הכי בולט הוא בבית.

"חשוב לי מאוד שהבית יהיה מעוצב ונעים ושאני ארגיש בו טוב", משתפת שיראל. אני מקשיבה לה וחושבת עלינו בתחילת הנישואין, איך הבית שלי היה נראה כמו אוסף של רהיטים ששרדו מלחמות. את הספה ירשתי מאבא שלי, שהחליט, תודה לאל, להתחדש במערכת ישיבה חדשה אחרי עשור. שולחן האוכל שלנו היה קטן מדי, והבסיסים למיטה שלנו הגיעו מהמרקט פלייס בגרוש וחצי. חיינו בפרקטיקה, כי המטרה הייתה פשוט להסתדר. 

אצל שיראל, לעומת זאת, הקראוון נראה כאילו נשלף מלוח פינטרסט. הכול מעוצב, כפרי ונקי. "אני לא רוצה להישמע יומרנית, אבל מבחינתי הבית הוא המקום שבו הנפש שלי נחה", אומרת שיראל. "כשאני חוזרת ורואה פינה שמעוצבת נכון, עם עציץ במקום ושולחן שכיף לשבת לידו, זה עושה לי סדר בלב. אני לא מרגישה שזה פינוק, זו השקעה בבריאות הנפשית שלי. מגיע לי שיהיה לי טוב כבר עכשיו, לא?"

לשיחה שלנו מצטרפות גם שתי חברות שלנו: רוני, חברה של שיראל, והדר חברתי. רוני מוסיפה רובד על התפיסה הזו: "זה מגיע גם לצריכה שלנו. הדור המבוגר יותר קונה כי צריך, אנחנו קונות כי זה מגדיר אותנו. אם אני אקנה ספל לקפה, זו לא תהיה סתם כוס, היא תהיה כזאת שכיף לי להחזיק, בצבע שמתכתב עם שאר הכלים או עם מגבות המטבח. אנחנו לא מחכות למבצע של החגים כדי לרכוש דברים יפים. החיים הם עכשיו, ואם היומיום לא אסתטי, זה פשוט מוריד לנו את האנרגיה".

המשך הכתבה בגיליון אייר תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

בחודש שעבר הגיע ספרה החדש באנגלית של רייצ'ל גולדברג־פולין, אמו של הירש הי"ד, לראש רשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. הישג יוצא דופן לכל הדעות. רייצ'ל מספרת את סיפור חייה כאם לחטוף, שעמדה על כל במה אפשרית ופעלה לחזרתו, אך נותרה עם הכאב הענק. מה יש בו, בספר הזה, שמצליח לחדור כך ללבבות?

*בת מלך אבודה

רבי נחמן מספר על בת המלך שהייתה אהובה על המלך מאוד, והיה משתעשע עימה. ויום אחד נזרק מפיו דיבור: "שהלא טוב ייקח אותך", ולמחרת היא לא הייתה בחדרה. הוא שולח את המשנה למלך לחפש אחריה, אך הוא נרדם שוב ושוב, ומחמיץ אפשרויות להשיב אותה הביתה.

ואז היא כותבת לו פתק בכתב סתרים: "תמצא אותי בהר של זהב ומבצר של מרגליות". מאותו רגע, המשנה למלך כבר לא ישן. הוא חדור שליחות: להחזיר את בת המלך.

בניגוד לספרי העצמה שכתבו אנשים שעברו משבר עצום ויצאו ממנו, כמו 'האדם מחפש משמעות' למשל, רייצ'ל אינה מתארת את עצמה כמי שיצאה ממשבר. היא עדיין בת מלך אבודה, שמצווה על כולנו: אל תישנו בבקשה! אני מתגעגעת מאוד, בואו למצוא אותי בהר של זהב (כמו התרגום של שם משפחתה: גולדברג).

ובינתיים אני משאירה לכם ספר בכתב ידי, אולי ידע מישהו לומר לי היכן נמצא הר הזהב הזה? היכן אני בעולם עכשיו?

זוהי קריאת התורה אלינו בליל חג השבועות: בבקשה אל תישנו! היא מתחננת. היא משאירה כתב יד מוזהב שאפשר לפענח רק באור השמש, בעלות השחר של מתן תורה, ומבקשת שנחזיר אותה לארמון, לפני שנחטפו חייה.

*נפלה עטרת ראשי

תיאור מצמרר כזה נמצא בספרו של השל"ה הקדוש, שמביא מדבריו של רבי שלמה אלקבץ. הוא מספר שהיה לומד בליל שבועות עם רבי יוסף קארו, ולפתע שמעו את קולה של השכינה המושלכת בעפר שמבקשת: תקראו בי!

"ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכַּנו בוראנו ונשמע את קול המדבֵּר, קול גדול, בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים! והיה הקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישׂא עיניו ופניו לראות מרוב המורא.

והתחיל הדיבור ואמר: שמעו ידידיי ואהוביי! אשריכם ששמתם נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר, חובקת אשפתות… הנני המשנה המייסרת את האדם, ועל ידכם נתעליתי הלילה הזה, שנידדתם שינה מעיניכם, ואין אתם כאותם הסרוחים על מיטות שן וסרוחים על עריסותם.

ואילו הייתם משערים אחד מני אלף ורבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו בניי, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו על רגליכם, בניי, והעלוני.

את כל הדברים האלו שמענו, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשומענו צרת השכינה המתחננת אלינו, ולא פסק פינו מלימוד עד הבוקר…" (של"ה, פרק נר מצווה).

*זכות קיום

רייצ'ל המיוסרת, כמו נשים רבות כל כך בשנתיים וחצי האחרונות, מבקשת שנזכור שהיא לא סיפור שחלף, ושנעשה את הדבר היחיד שיכול לנחם בעולם: שלא נירדם, ונשמע, מדי יום, את הקולות ששמענו בסיני.

כך, "קריאת התורה" אינה פעולה שלנו, כי אם קריאתה של התורה אלינו, שנלמד אותה ונקשיב לקולה. למה? מפני שרק ככה נרגיש קיימים.

באחד מסיפוריה מתארת רייצ'ל איך הרגישה בוקר אחד שהכול לשווא. כאילו חלילה יגעה לריק וילדה לבהלה. ואז מצאה פתאום "מכתב" של הבעל שם טוב, שבו כתב שלפעמים יש נשמה שמגיעה לעולם בשביל מעשה חסד אחד, או דיבור אחד, שיכול לתת חיים לאדם אחר.

"באותו רגע", היא אומרת, "הבנתי את מה שסיפרו לי חטופים ששהו במחיצתו של הירש. הם סיפרו לי איך משפט אחד שאמר להם בשבי, נתן להם קיום. הירש ציטט באוזניהם את האמרה: 'אם יש לכם מה שתחיו עבורו, תוכלו לעמוד בפני כל איך'….

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

פשטידת בצל ופטריות טבעונית
מתכון קל ולא מסובך שהוא פתרון נהדר לנמנעים מחלב. את תערובת הירקות ניתן להקפיץ מראש ולהקפיא, בערב החג להפשיר, להוסיף לתערובת, לאפות, וזהו. תיהנו!
החומרים
לתבנית עגולה בקוטר 20-18 ס״מ 
לתערובת הירקות:
4 בצלים גדולים פרוסים
3 שיני שום כתושות 
1 כפית גדושה שמן קוקוס
1 סלסילת פטריות טריות
½ פלפל חלפיניו קצוץ דק
למלית:
2 חב' טופו קשה (כ־600 גר')
¾ כוס מים
2 כפות שמרי בירה 
2 כפות קמח שקדים
4 כפיות לימון
½1 כפיות אבקת אפייה
1 כפית מלח 
פלפל שחור טחון לפי טעם 
לציפוי:
⅓ כוס קמח שקדים
1 כף שמרי בירה 
1 כף קמח שקדים 
1 כף שמן זית
אופן ההכנה

1. במחבת רחבה מקרמלים את הבצל עד שמזהיב. מוסיפים את השום, מטגנים 3-2 דקות עד שמקורמל וזהוב כהה, ומוציאים לקערה.
2. מניחים במחבת כפית שמן קוקוס, מטגנים את הפטריות ואת פלפל החלפיניו הקצוץ. מוציאים לקערה.
3. מעבדים בבלנדר את מרכיבי המלית עד לקבלת משחה חלקה.
4. מאחדים את המלית עם הבצל והפטריות, מערבבים היטב, יוצקים את הבלילה לתבנית קפיצית מרופדת בנייר אפייה ומשומנת ומשטחים.
5. מערבבים את קמח השקדים עם שמרי הבירה, מפזרים באופן אחיד על הבלילה ומזלפים מלמעלה כף שמן.
6. אופים בתנור בחום של 180˚ למשך כ־50-45 דקות, עד שהפשטידה זהובה ויציבה. מומלץ לקרר למשך חצי שעה לפחות לפני ההגשה.

__________________

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

האמת שלא תמיד זה היה ככה. לפני השבעה באוקטובר הייתי נוסעת עד אילת כדי לסגור איתו שבת, קל וחומר חג.

הייתי נלחמת על הביחד הזה. היה בזה קסם אחר, קסם שנבע מהמסירות שבדבר.

אבל בשנות הלחימה האחרונות לא היו מרחבים שבהם יכולתי לבטא את המסירות הזו. אין בסיס בעזה או בלבנון למשפחות, ותכל'ס, עדיף שכך. הלוואי שיכולתי לכתוב כאן איך להחזיר את הקסם ההוא. אבל האמת הפשוטה היא שאין לי מושג איך עושים זאת.

אם יש משהו אחד שאני כן יודעת, זה שזה זמן שבו אני חייבת להיות מדויקת עבור עצמי. בעיקר מדויקת בבחירת האנשים שאיתם אני אחווה את הימים האלה. 

אומנם אף אחד לא ימלא את המקום של בעלי, אבי ילדיי, אך יש אנשים שממלאים אצלי חלקים אחרים בלב. לעיתים אלו ההורים, החברים הקרובים, או אפילו מכרה שגם בעלה בצבא ושתינו באותו מצב. אני תמיד בוחרת באנשים שמטעינים אותי באנרגיות ופחות דורשים ממני מאמץ. אנשים שייתנו לי להיות בבאסה שלי בלי לעורר בתוכי אי־נוחות מול זה. אנשים שבלי יותר מדי מילים פשוט יעזרו וידעו איך להקל. 

אני מבינה שזו תקופה. שיש לה התחלה, אמצע וסוף. רק אם אפשר שמישהו ייתן לי אינדיקציה לגבי זמני ההגעה – אני אשמח.

אז כרגע, אני מנסה לחשב מסלולים חדשים בלב שלי, מסלולי אהבה, משפחתיות וחברות. מסלולים שאני מקווה שיביאו אותי כמה שיותר קרוב ליעד של תחושת משפחתיות, בתקופה שבה התא המשפחתי, של כמעט כולנו, פשוט חסר.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

אנחנו שומרים ערמות של מפות, סטים מיותרים של מצעים, ושוכחים שהבית נועד לשרת אותנו כאן ועכשיו, ולכן חשוב לדייק את הכמויות לפי הצרכים הממשיים של ההווה"

"עומס בבית הוא הרבה מעבר לבלגן בעיניים, הוא עומס ישיר על הנפש", אומרת אודיה ניימן (35), אמא לשבעה מרמלה. "במציאות הישראלית האינטנסיבית, הסביבה הביתית שלנו חייבת להיות אי של שקט. כשאנחנו חוזרים לבית עמוס בספריות גדושות, כיור מלא וערמות של חפצים, נוצרת הפצצה חושית שמונעת מאיתנו להירגע .אני גרה בבית של 100 מטר עםשבעה ילדים, הניסיון שלי לימד אותי שארגון נכון הוא הכרחי".

היא מעצבת פנים ובעלת סטודיו לעיצוב, ודווקא מכובעה המקצועי היא מדגישה שמינימליזם אין פירושו לחיות בבית לבן וריק. "זה לחיות בבית שכל חפץ בו הוא מדויק, נחוץ ומשמח. בעבודה אני פוגשת לא פעם 'אגרנים', ולמדתי שגם בבית עמוס חפצים אפשר לייצר סדר דרך אחסון חכם. 

"בישראל הבתים מלאים באחסון, הדבר שאני עושה הכי הרבה זה לתכנן אחסון", מסבירה ניימן. "כך, גם אם משפחה מחזיקה משחקים רבים לילדים, אני אתכנן להם ארון גדול יותר, למקסם את שטח האחסון. יצא לי לתכנן ארון למשפחה שהגבר מחזיק 60 זוגות נעליים, והמידע הזה הוביל אותי בתכנון".

כשהיא יושבת עם לקוחות חשוב לה לשמוע מה הם רוצים, אך במקביל היא גם מאמינה שהמעבר לבית חדש הוא הזדמנות לסינון ולדיוק של תכולת הבית. "הקושי לשחרר חפצים בעלי ערך סנטימנטלי נובע מהנטייה לתת לחלומות עתידיים לנהל את המרחב הנוכחי", אומרת ניימן. "אנחנו שומרים נרות לעוגה של גיל ארבע כשהילד רק בן שנתיים, למה? את תשכחי שבכלל שמרת את הנר הזה.

"אנחנו שומרים ערמות של מפות, סטים מיותרים של מצעים, ושוכחים שהבית נועד לשרת אותנו כאן ועכשיו, ולכן חשוב לדייק את הכמויות לפי הצרכים הממשיים של ההווה. בסוף אנחנו צריכים מצעים לכל אדם בבית, ועוד סט ספייר לכל אחד. אין צורך בארבע מצקות למרק כשמשתמשים רק באחת. אם יש לכם 40 מפות אבל אתם משתמשים רק בשתיים, כל השאר הן פשוט משקולת מיותרת".

כדי לייעל את האחסון היא ממליצה, במקום אגירה "ליתר ביטחון", לאמץ שיטת ארגון לוגית שבה לכל קטגוריה יש מקום ייעודי ומרוכז – מאזור חומרי יצירה ועד מגירת ימי הולדת. "כשחפץ נמצא במקומו הטבעי, קל לנו לנהל את היומיום בלי לשכוח מה כבר קיים ברשותנו. גישה זו צריכה להתרחב גם לתרבות המתנות שלנו: אני לפעמים מחליפה מתנות, ומעדיפה להעניק מתנות מתכלות, כמו יין או שמן זית איכותי, שלא תוקעות את המרחב של המקבל".

***ואיך מתחזקים ארונות בגדים של שבעה ילדים?

"זה דורש עבודת דיוק מתמדת, העומס בבגדים יכול להיות בלתי נסבל. עכשיו יש לפנינו כמה אירועים משפחתיים ברצף – חתונה, בר מצווה של הבן שלי ופסח – אז אמרתי לבנות שלי, בואו נקנה שמלה אחת חדשה וטובה, בלי להתפתות לקנות שמלה נפרדת לכל אירוע. עדיף מעט פריטים מדויקים על פני ארון גדוש בבגדים שקנינו 'כי היה מבצע'". 

קרדיט: שרה גבאי 

המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

כשאני נכנסת אל לשכתה של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך בבוקר יום ראשון אחד, אני מוצאת אותה עם סידור פתוח, מנסה להספיק כמה רגעים של תפילה לפני היום העמוס שצפוי לה.

סון הר־מלך (46) היא מהקולות הימניים הבולטים בכנסת הנוכחית. היא מכהנת כסגנית יו"ר הכנסת וכיו"ר הוועדה לעניין הקרן לאזרחי ישראלית, חברה בוועדות החוץ והביטחון, החינוך והפנים, כיהנה לאחרונה לתקופה קצרה כיו"ר ועדת הבריאות, והקימה את השדולה למען האישה הדתית והחרדית. כמו כן היא מראשי שדולת ארץ ישראל, ועומדת גם בראש השדולה להשבת ההתיישבות בחבל עזה ובראש השדולה למניעת פגיעות מיניות.

בשלוש וחצי השנים שהיא בכנסת הספיקה להעביר שורה של חוקים משמעותיים בנושאי התיישבות, פגיעות מיניות, מלחמה בטרור ולימודים נפרדים באקדמיה. על אף התדמית התקיפה שדבקה לה בקו הברור שהיא מובילה בשלל נושאים אידאולוגיים, לאורך כל הריאיון קולה שקט, והיא פועלת ומדברת מתוך תחושת שליחות עמוקה. "רוב האנשים שיושבים פה בכנסת, כולם מאוד רוצים להיות פה, ואני מאוד לא רוצה את המקום הזה", היא אומרת, ומסבירה שהיא רואה בעצמה רק "פועלת פשוטה" של עם ישראל. "איפה שאני רואה עוול, אני מנסה לתקן אותו. אם אני רואה צער של מישהו, אני מנסה לסייע".

איך את מתמודדת עם הדימוי השלילי שמדביקים לך בתקשורת?

"מ״ב מסעות עברתי בחיים שלי, והגעתי לפה במסע המ״ג שלי. קיבלתי הרבה מאוד כלים כדי לא להתפעל. אני מגיעה מעולמות של נפש, אבל אין לי התפעלות ממה כותבים עליי ומה יגידו, זה לא מעניין אותי.

"יש לי כל יום בקשות לראיונות, מערוץ 12, 13, 11, ואני לא מתראיינת", היא מוסיפה. "הם לא מבינים את זה, רוב חברי הכנסת רק רוצים במה. אבל איפה שאני מרגישה שזה לא יהיה לתועלת אמיתית למען עם ישראל – אין לי עניין בזה.

"כל רגע פה הוא מבלבל, אבל קודם כול אני בהרבה תפילות. הרבה. אני אומרת לך, מה שמחזיק אותי פה זה תפילה. ממש. וכל הזמן, התפילה שלי בעיקר מכוונת שאני אעשה למען שמו באהבה. שהעשייה שלי תהיה מדויקת".

היא החלה בפעילות ציבורית אחרי הגירוש מחומש, משם גורשה יחד עם שני ילדיה אחרי שאיבדה את בעלה שולי בפיגוע שנתיים קודם לכן. "התאגדנו לארגון שנקרא 'חומש תחילה', והתחלנו בתהליך השיבה לצפון השומרון. אם זה ברמה הפרלמנטרית, בכנסת, ואם ברמה הפיזית של להגיע לשם ולעלות. העלייה הראשונה קרתה בחנוכה, והגענו לשם בדרך לא דרך".

מבחינתה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה כעת. "כל מה שחווינו בשיבה שלנו לחומש ולצפון השומרון, אנחנו חווים היום בניסיון שלנו לחזור לחבל עזה. אנחנו מבינים שבסוגיות האלה אמת מארץ תצמח. זה לא יגיע מההנהגה אלא מהעם", היא אומרת, ומתייחסת בכך לפריצה שלה לאחרונה לתוך עזה יחד עם משפחות מתנועת נחלה, המבקשות לשוב ולהתיישב בחבל עזה.

"בכל 18 השנים עד לתיקון חוק ההתנתקות בכנסת, היינו עם יד על הדופק. בכנסת, בעליות, בשמירות, בחגים. היינו עולים עם המשפחה לחומש לכמה ימים באוהל. כל הזמן העיניים נשואות לתיקון".

היא מתארת את הרגעים מיום הגירוש שמעולם לא נמחו מזיכרונה: "היינו המשפחה האחרונה שעוד לא פונתה. אני עולה במעלה היישוב, ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות. ואז אני רואה דמות הדורת פנים עולה מולי, לא ידעתי מי זה, אחר כך גיליתי שזה היה הרב סטבסקי, והוא שואל אותי רק שאלה אחת: למה את בוכה? ואין לי מילים, אני רק מצביעה על היישוב החרב.

"ואז הוא אומר לי, העיניים שלך שראו את החורבן הזה, שבכו וכאבו אותו, העיניים האלה יזכו לראות בבניינו של המקום הזה. את תזכי לראות בתקומת ישראל ובגאולת ישראל. וגם אז את תבכי, אבל אלה יהיו דמעות של שמחה".

והיא אכן זכתה, ולא רק כאחת מן היישוב, אלא כחברת כנסת שהייתה ממוביליביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. "אחרי הבחירות, אחד הראיונות הראשונים שלי היו אצל בן כספית ואריה אלדד, ובן שואל אותי, 'נו, את חברת כנסת חדשה, מה התוכניות שלך?', ואני אומרת לו – אנחנו נתקן את הפשע שנעשה בגירוש, עם ישראל יחזור בעזרת ה' לצפון השומרון ולגוש קטיף, ואז הוא צוחק ואומר לי 'יצמחו לי שערות על כפות הידיים לפני שאת תצליחי לחזור ולבנות את היישובים בצפון השומרון'. אמרתי לו: אני מאנשי אמונה, אני רצה למרחקים ארוכים. אנחנו נחזור".

נבואתו של הרב סטבסקי התממשה במלואה, כאשר זכתה לחגוג את חופת בנה חצי שנה אחרי השיבה הרשמת לחומש, בדיוק באותה נקודה שבה פגשה את הרב בזמן הגירוש. "ובאמת היו שם הרבה דמעות. אנחנו זוכים לראות מה שדורי דורות לא זכו. אני יושבת בוועדת החוץ והביטחון, ולאף אחד אין הסברים למה שקורה כעת, זה הכול מעל ההיגיון".

מלבד היישוב חומש, שההתיישבות בו כבר חודשה וזכה זה מכבר להכרה רשמית, ממש בימים אלה חודשה ההתיישבות בנקודות נוספות בצפון השומרון. אך לימור אינה שוקטת על השמרים. היעד של החזרה לעזה הוא מבחינתה ברור ואינו מוטלבספק, כמו שהיא מאמינה גם שתהיה התיישבות יהודית בצפון השומרון כולו.

"כשהייתי לאחרונה בחומש, ריאיינו אותי מערוץ 13", היא מספרת. "אמרתי שאנחנו רוצים את כל צפון השומרון יהודי, ושאל אותי המראיין: אבל שכם, בורקה, סילת – מה את עושה איתם? אמרתי לו, הם לא יהיו פה. אז הוא אמר לי: מה נעשה, נהרוג אותם? אמרתי לו, לא נהרוג אותם, הם פשוט לא יהיו פה. כשהיהודים חוזרים, היהודים חוזרים. אז הוא אומר לי, ומתי זה יקרה? אמרתי לו, אתה יכול לעצור לֵידה? לא. אנחנו נולדים, זו לידה מחדש של העם היהודי, הוא שב הביתה".

היא גדלה בבית "לא דתי" בהגדרה, על אף שהיא לא אוהבת הגדרות חיצוניות. בת בכורה לחמישה אחים. "למדתי באחד מבתי הספר היותר פרוגרסיביים בירושלים, זלמן ארן. כל מי שמכיר אמר לי 'לא יכול להיות שיצאת משם ככה'". בשלב מוקדם בחייה חזרהבתשובה.

"הרבה אנשים חוזרים לקדוש ברוך הוא ממקום של איזה שבר גדול", היא משתפת. "ואצלי זה דווקא היה הפוך. אני חזרתי מתוך מקום של מלאות. אני תמיד 'מאשימה' בכך את ההורים שלי. הם תמיד אומרים, איך זה קרה? ואני אומרת להם, אתם אשמים, כי אתם הייתם כאלה אנשים אוהבים ומאמינים. גדלתי בחוויה שאני הפלא הכי גדול בעולם, מבט שנורא מאמין בך וסומך עלייך, אהבת עולם".

בכיתה ד' עברה לבית ספר דתי, בהמשך למדה באולפנת צביה, ולאחר מכן פנתהלשירות לאומי כקומונרית ולמדרשה בשבות רחל. "למדתי תורת הרב קוק באינפוזיה, תורת ארץ ישראל. והנשמה שלי הרגישה שהיא לומדת שירה". משם המשיכה ללימודי הוראת ספרות וייעוץ חינוכי במכללת אורות, ובשנה השנייה הכירה את בעלה הראשון, שולי הר־מלך. ""never say never, היא אומרת בחיוך, "שולי היה כל מה שאמרתי שלעולם לא. אמרתי שאני לא אתחתן בשידוך, ושהוא לא יהיה בייניש, וגם לא רציתי בחור עם זקן. ואז מגיע לי איזה דוס, עם יראת שמיים מטורפת, ושובר לי את כל מה שחשבתי".

שולי, שהיה אז תלמיד ישיבה, עשה במקביל גם תואר באוניברסיטה, והיה איש ספר ואוהב טיולים שהכיר את שבילי הארץ בצורה בלתי רגילה. "ובעיקר, באיש הזה הייתה נטועה איזושהי אהבה שאת לא יכולה לעמוד מולה", היא אומרת ובקולה נשמע געגוע עמוק. "על הקבר שלו כתוב שהוא אהב לאהוב את הבריות. לא 'אהב את הבריות', אלא 'אהב לאהוב'". היא מתארת איש שתמיד הסתכל עליה בעין טובה, גם במצבים שבהם לא הרגישה ראויה לכך.

לאחר נישואיהם התגוררו בקדומים, סמוך לישיבה שבה למד שולי, ואחרי תקופה נקראו אל הדגל להצטרף לגרעין שעלה ליישוב חומש בצפון השומרון. "במהלך עשרה ימים נרצחו שלושה מתושבי חומש בדרך הביתה, ומה שקרה זה שפשוט מחצית היישובקמה ועזבה. יישוב שמנה 90 משפחות, הפך להיות בן 45 משפחות", היא מתארת את המשבר הגדול שפקד את חומש באותה תקופה.

על אף שדובר על גרעין של 20 משפחות שיעלו למקום, בפועל מצאו את עצמם בני הזוג הר־מלך עוברים לשם כמעט לבדם. היישוב לא היה אז דתי, ובליל שבת הראשון, כשהגיעו לתפילה, גילו להפתעתם שבית הכנסת סגור. "מחוץ לדלת בית הכנסת הייתה שכבת עלים כזאת שאי אפשר היה בכלל להיכנס להתפלל שם", היא מתארת את העזובה ששררה שם, "אבל בחוץ יושב מישהו, אחד התושבים הוותיקים,וכשהוא רואה אותנו הוא אומר, אני לא מאמין, אני מגיע לפה כל יום שישי ומתפלל שיהיה לי מניין, והנה אתם הגעתם. באותה שבת לא היה מניין, אבל אחר כך הבנו שזה חלק מהאחריות שלנו. ובאמת, בהמשך היינו זוג צעיר שכל שבת אירח בחורי ישיבה, חיילים, כדי שיהיה מניין בבית הכנסת".

קרדיט: תחיה פרץ
צילום: נעמה שטרן

המשך הכתבה בגיליון ניסן תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

מנות לארוחת חג זה סיפור. במיוחד בפסח.

ההכנות מתחילות הרבה קודם. בהמלחה עדינה של חצילים, בבדיקה אם הארטישוקים כבר רכים מספיק כדי למלא, בהשריה של החומוס.

ההכנות לחג הזה עוברות דרך הידיים גם במטבח. בטיגון קציצות דגים אחת אחת, בשכבות של מוסקה שמונחות בסבלנות, עם ארטישוק ממולא שמתבשל לאט וסיר שממלא את הבית בריח שאי אפשר להסביר במילים.

אוכל של חג הוא כזה שלא ממהר. לא מבשלים על הדרך. הוא דורש שלבים. הוא לוקח זמן. יש בו כוונה. ובין שלב לשלב נוצרים רגעים, עולים זיכרונות של הידיים של אמא, של שולחן ארוך מלא כל טוב. צלילים של משפחה, ילדים שמחכים לטעום מהסיר עוד לפני שהכול מוכן. ואולי זה כל ההבדל – שבאוכל של שגרה אנחנו מבשלים כדי לאכול, ובאוכל של חג אנחנו מבשלים כדי לזכור, להרגיש וכדי לשמור מסורת.

לקראת חג האביב הבא עלינו לטובה, אספתי טעמים של בית. כאלה שאני מכינה למשפחה שלי, כאלה שגדלתי עליהם ושמחזירים אותי לילדות, אבל גם מזכירים לי תנועת חיים בריאה.

אלה טעמים שמזכירים לי את העוגן – הבית והמשפחה, שהם הקרקע היציבה שלי בימים של הרבה חוסר ודאות סביב.

אומנם יציאת מצרים התקיימה בזמן ובמקום אחר, בממד שונה, אבל הנה, גם אלפי שנים אחר כך, עם ישראל שוב ממשיך במסע שלו בדרך למקום מבטחים. בתקופות סוערות כאלה אני מזכירה לעצמי שאנחנו חלק ממסע של עם, של היסטוריה שלמה, מימי נח ועד היום. אנחנו עם של מורשת ארוכת שנים. עם של נצח.

ארטישוק ממולא עטוף ברוטב לימוני
ארטישוק הוא ירק שאני מאוד אוהבת. יש לו טעם עמוק שייחודי רק לו. ניתן לרכוש את לבבות הארטישוק באריזה קפואה או בקופסאות שימורים, אבל אם תרצו ממש להשקיע, תמיד אפשר לרכוש ראש שלם ולנקות אותו עד שמגיעים לתחתית ארטישוק טרייה. את תחתיות הארטישוק אני אוהבת למלא בעוף טחון עשיר בעשבי תיבול ולהעשיר אותן ברוטב חמצמץ מלימון. מנה חגיגית שכיף להכין ומשמח לאכול.

6 מנות
זמן הכנה: שעה
בשרי

החומרים
10 תחתיות ארטישוק
½ ק"ג עוף טחון
1 בצל
3 שיני שום
1 צרור פטרוזיליה
2 כפות קמח מצה
1 ביצה
½ כפית כמון
½ כפית כורכום
מלח ופלפל 

לציפוי:
3 ביצים
1 כוס קמח מצה
שמן לטיגון 

לרוטב:
3 כפות שמן
2 בצלים
6 שיני שום
4 גבעולי סלרי
2 קישואים
2 כוסות מים
¼ כוס מיץ לימון
1 כפית כורכום
1 כפית כמון
מלח ופלפל 

אופן ההכנה 

1. קוצצים במעבד מזון את הבצל, השום והפטרוזיליה. מוסיפים לתערובת הקצוצה עוף טחון, קמח מצה, ביצה ותבלינים, ומערבבים היטב. 
2. ממלאים כל תחתית ארטישוק בכף מתערובת העוף, ומהדקים היטב.
3. מערבבים בקערה את הביצים ומתבלים במלח ובפלפל. בקערה נוספת מניחים קמח מצה. טובלים את תחתית הארטישוק הממולאת בביצה, ואז עוטפים בקמח מצה.
4. מחממים שמן במחבת ומטגנים את הארטישוק הממולא. כשצד אחד מזהיב, הופכים לטיגון הצד השני. לאחר שכל הארטישוק זהוב, מוציאים אותו מהמחבת לכלי.
5. להכנת הרוטב: בסיר רחב ושטוח מחממים שמן ומטגנים בצל, שום וסלרי קצוצים. חותכים את הקישואים לחצאי עיגולים דקים ומוסיפים לסיר. מערבבים קלות ומוסיפים מים ומיץ לימון. מביאים לרתיחה ומתבלים. 
6. לאחר הרתיחה מבשלים את תחתיות הארטישוק בתוך הרוטב, על אש נמוכה למשך שעה. הרוטב מסמיך ועוטף את הארטישוק הממולא באינסוף טעמים. ניתן להוסיף מים לפי הצורך.כותבת: אלינור רחמים

הוא נראה כמו הסושי המקורי, רק שהוא מתוק ומפנק במיוחד. סושי פירות עשוי ממוצרים טבעיים בלבד, והוא קל להכנה וקליל אחרי הארוחה. ממליצה גם לכן לגלגל – זה באמת כל כך פשוט, כל כך טעים וכל כך מרשים.

החומרים
פחית קרם קוקוס
3 כפות פודינג
3 כוסות קוקוס טחון
פירות רכים יחסית (תות, קיווי, ענבים וכו')
מחצלת סושי

אופן ההכנה

1. שופכים לתוך קערה את מכל קרם הקוקוס, מוסיפים את הפודינג ומערבבים היטב.
2. מוסיפים לקערה את הקוקוס ומערבבים עד לאיחוד מלא. מניחים את הקערה למשך כ־10 דקות לספיגת הנוזלים.
3. בינתיים חותכים פירות לרצועות וסופגים מהם את הנוזלים בעזרת נייר סופג.
4. מרטיבים את הידיים, מניחים קוקוס על קצת יותר ממחצית שטח המחצלת ומהדקים.
5. מניחים לאורך קצה אחד של המחצלת את הפירות, מגלגלים ומהדקים כך שנוצר גליל קוקוס שעוטף היטב את הפירות.
6. פורסים בסכין את הגליל לשמונה חתיכות ומגישים.

מחלת האֶנְדּוֹמֶטְרִיוֹזִיס גורמת לנשים סבל שקוף ומתמשך, כשלכאבים הפיזיים מתווספים גם חוסר הבנה של הסביבה למקור הכאב והיעדר מענה רפואי שמאפשר איכות חיים אמיתית. פיתוח חדש שמשלב בין הרפואה הסינית לקונבנציונלית מציע מזור משמעותי לחולות

היום הראשון לטיול היה מושלם. שוטטנו בעיר העתיקה, שמענו הרצאה של ותיקת היישוב, התפללנו בכותל המערבי והכנו תכשיטים בסדנה בבית המלון. אולם הבוקר השני נראה אחרת לגמרי. ענבר קמה עם כאבי בטן עזים, מייסרים, שלא אפשרו לה לזוז ימינה ושמאלה, אלא רק לזעוק מכאב. ענבר כבר הכירה את הכאבים הללו, שתקפו אותה באופן תדיר מאז היותה בת 9, אבל אנחנו, חברותיה לטיול, לא הכרנו אותם מקרוב ולא הבנו אותם.

נפלא מאיתנו איך רגע אחד עומדת מולנו בחורה צעירה, שמחה, קופצנית, שוקקת חיים, וברגע הבא, ללא שום סיבה נגלית לעין, היא הופכת לבחורה מיוסרת, שלא מסוגלת לתפקד. ידענו שענבר ראתה עשרות רופאים, ידענו שאף אחד לא ידע לתת שם לכאבים או להסביר אותם, ידענו שיש מי שהפטיר שאלו כאבים פסיכוסומטיים. גם בתוכי, פנימה, בשקט, עמדה המחשבה – אולי הכול פסיכולוגי?

"את לא צריכה להרגיש אשמה על המחשבה הזאת, גם בתוכי היא עברה, לא האמנתי כבר לעצמי. אחרי יותר מעשור לצד הכאבים ויתרתי על הרופאים, הייתי בהתשה מוחלטת והלכתי לטיפול רגשי", כך אומרת לי בגילוי לב חברתי הקרובה ענבר כרמי, כשאני משחזרת בפניה את אותו הטיול שיצאנו אליו יחדיו בשנות העשרים לחיינו. הטיול שעבור ענבר נקטע באחת בשל מצבה הרפואי.

ביניים: מחלה שקופה

כיום ענבר בת 36, היא מתגוררת בחריש, נשואה לבניהו ואם לשתי בנות. במקצועה היא בונה קורסים דיגיטליים לבעלי עסקים. מגיל 9 ועד גיל 24 סבלה מכאבים עזים, מבלי לדעת את מקורם. רק במהלך בירור פוריות שגרתי קיבלה את התשובה שייחלה לה, אבחנה שנתנה תוקף לתחושותיה הקשות: היא סובלת מאנדומטריוזיס.

מדובר במחלה גינקולוגית כרונית, שבה רקמה הדומה לרירית הרחם צומחת מחוץ לרחם, בעיקר באזור האגן והבטן, ויוצרת תהליך דלקתי מתמשך, הידבקויות, ציסטות ופגיעה משמעותית באיכות החיים. נשים החולות בה, שהן כ־10% מהנשים בגיל הפוריות, סובלות בין היתר מכאבים משתקים, בעיות בעיכול וקשיי פוריות. 

את זוכרת איך הכול התחיל?

"הזיכרון הראשון שלי שקשור למחלה הוא מביקור במיון בבית החולים. הייתי ילדה, סבלתי מכאבי בטן חזקים. הרופאים אמרו לי: 'יש לך עצירות', אמרתי להם שאין לי עצירות, ואז הם אמרו: 'יש לך דלקת בדרכי השתן', אמרתי להם שאין לי דלקת בדרכי השתן. עשיתי את כל הבדיקות שהם ביקשו שאעשה, אבל בסוף הרופא אמר לאמא שלי שפשוט לא בא לי ללכת לבית הספר. אמא שלי מסכנה, מה היא יכלה לעשות אם הרופא ביצע בדיקות וטען בכל תוקף שהכול תקין? אני זוכרת שהבנתי שאין לי מה להתלונן יותר", מגוללת ענבר את החוויה הקשה שעברה. 

כך נוצר בחיים שלה נוצר פיצול משמעותי בין התקופות הטובות לאלה שלא. "כשאני לא מרגישה טוב, אני נעלמת. כשאני מרגישה טוב, אני צריכה לבלוע את העולם, להספיק לעשות הכול לפני שהכאב שוב יתפוס אותי. רציתי להיות יעילה, משמעותית, כי כשאת שוכבת שעות במיטה, בוהה בתקרה, את מרגישה כל כך מיותרת. הימים עוברים ואת בכלל לא זוכרת איזה יום היום. 

"ככל שהשנים עברו הכאבים רק הלכו והחמירו. התחלתי להיעלם ליותר זמן ולהתחמק מאנשים. אמרו לי שאני מאחרת, מבריזנית, זה הגיע למצב שגם אני כבר לא סמכתי על עצמי".

מה שהכי כואב במה שאת מתארת, זה שלא רק החברה כבר לא התייחסה אלייך ברצינות, אלא שגם את כבר לא התייחסת לעצמך ברצינות.

"נכון. תחשבי שאת ילדה קטנה והאישיות שלך מתעצבת סביב הדבר הזה. זאת התפיסה שלך לגבי עצמך ולגבי המציאות. אלו דברים שעד היום אני מתמודדת איתם".

איך בונים מערכת זוגית סביב זה? 

"לפני שהתחתנו לא ידעתי מה יש לי, רק ידעתי שהכאבים תוקפים אותי בדרך כלל בבוקר, ותיווכתי את זה לבניהו. האופי של בניהו הוא אופי מטפל, לאחר החתונה הוא לקח אותי לרופאים, לבדיקות, להתייעצויות, הוא עשה את המקסימום כדי לעזור לי לטפל בעצמי, וזה העצים אותי מאוד. העובדה שהוא התייחס לקושי שלי, נתנה לי את הכוח לדרוש את המקום שלי. 

קרדיט: יעל רון יעקבי
איור: נעמה להב

המשך הכתבה בגיליון אדר תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות  לחצי כאן

אחרי שספיר גורביץ' חזרה בתשובה וניסתה את כל הסגולות האפשריות למציאת בן זוג, היא הבינה שהיא אבודה. "הבנתי שאני עסוקה רק במה שלא קיים כרגע בחיים שלי. בעלי יגיע – אבל עכשיו זה לא הזמן", היא משחזרת. היא החליטה לזנוח את הסגולות, ולהשקיע בהתפתחות אישית. 

"התחלתי ללמוד תניא, ללמוד על עצמי, מה זו נפש בהמית ונפש אלוקית, כי להדליק נרות 40 יום לא משנה את המהות שלי. בנר ה־41 אני מצפה שרחל אמנו תתגלה ותביא לי את בעלי לתוך הבית, וזה לא קורה".

היא הקשיבה במשך שעות לשיעורי אמונה, ויום אחד החליטה ללכת ולקנות שמלת כלה, כצעד של ביטחון. "אמא שלי אמרה לי, 'בבקשה רק אל תסגרי אולם, אני יודעת שאת מסוגלת'". בדיעבד התברר שביום שבו ספיר קנתה את השמלה, גיל גורביץ', בעלה לעתיד, התגרש לאחר נישואין קצרים.

"תמיד אמרו לי 'את מבקשת יותר מדי'. כל שדכנית שאמרה לי שאני צריכה להתפשר, אמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך את התהליך איתה, כי אני הבת של הקדוש ברוך הוא, והוא יביא לי בדיוק את מה שאני רוצה. ביום שראיתי את גיל, אמרתי לקב"ה 'אתה גאון'. הנשמה מיד ידעה, ידעתי שזה בעלי. כשהייתי רווקה כולם אמרו לי שאני לא אמצא את מה שאני רוצה, אבל ביום שראו שאנחנו מתחתנים, האמירות הפכו ל'ברור, ידענו שתמצאי'", היא נזכרת בחיוך. "הייתי נאמנה לעצמי ולקב"ה, 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. אנחנו זורקים את זה לקב"ה, והוא יודע מה הוא עושה".

ביניים: קרבת אלוקים לי טוב 

ספיר, בת 34, נולדה בלוס אנג'לס וגדלה בפתח תקווה. בגיל ארבע התייתמה מאביה. "אמא שלי גדלה בבית דתי, אבל גידלה אותי בבית חילוני", היא משתפת. "היא תמיד הייתה אומרת 'הדתיים האלה', בגלל החוויה שלה, שהיא באה מבית מאוד דתי, תימני קשוח. בבית שלנו לא היה קידוש, ותמיד הנשמה שלי רצתה קידוש. בגיל 16 חבר מהכיתה הביא לי את דף עם ברכות השחר, ובזכותו עד היום אני אומרת". 

עד שחזרה בתשובה עסקה בכושר, תזונה ופיתוח הגוף. היא הייתה מתחרה בתחרויות פיתוח גוף מקצועי, ענף שדורש שגרת אימונים ועיסוק אינטנסיבי בגוף, אולם תחושת היתמות שליוותה אותה מילדותה גרמה לה לחפש את מה שמעבר. "תמיד הרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי, אפילו לא הקב"ה. בגיל 27 אמרתי לקב"ה 'אני אעשה הפרשות חלה, רק כדי שתאהב אותי'".

בגיל 30 עברה תאונת דרכים מטלטלת. "ראיתי את כל החיים חולפים לנגד עיניי, ויצאתי בחיים. אמרתי לקב"ה, 'אוקיי, אתה אוהב אותי. עכשיו אני שלך'. הדבר הראשון שעשיתי הוא להפסיק להתחרות בפיתוח גוף". המעבר מלבוש חשוף לצנוע לא הפריע לה כמו הוויתור על העלייה לבמות. "חודשיים שלמים בכיתי על זה. ניסיתי לפתח תחרות לנשים בלבד, אבל לא עבד לי".

כיום היא יושבת ליד גיל, בעלה, ורואה איך כל מה שעברה הוביל אותה בהשגחה פרטית לרגע הזה. גיל (43) עבר מסע משלו עד שחזר בתשובה. הוא גדל בעיר רחובות בבית מסורתי, ומאז הטיול הגדול של אחרי הצבא בחו"ל הוא חי שם רוב הזמן. הוא הקים דוכנים וחנויות בארה"ב ובמדינות נוספות, ופתח מסעדה כשרה בדובאי. "כל השנים האלה התחזקתי, כל פעם קצת", הוא מספר. הצעה מפתיעה שקיבל בגיל 40, להצטרף לעונה הראשונה של התוכנית 'ווארט', היא שהובילה אותו בחזרה לישראל. הוא עשה אודישן בזום, ו"תוך שלושה ימים הם אמרו – אתה בא, ואתה הולך לעשות לנו את העונה".

"הם ידעו מה הם אומרים", מחייכת ספיר.