השנה נעשה זאת בקלות ובחינם עם Canva Magic Studio – כלי עיצוב אינטואיטיבי המשלב בינה מלאכותית מובנית ומאפשר לכל אחת לעצב ברכה ייחודית בעברית.

עיצוב איגרת ברכה אישית וייחודית

1. בוחרים פורמט: נכנסים לאתר או אפליקציית Canva בנייד או במחשב, לוחצים על "מדיה חברתית" (Social Media) ובוחרים את גודל הדף המתאים (למשל: פוסט לאינסטגרם או תמונת ווטסאפ). בסרגל הצד לוחצים על "אפליקציות" ובוחרים ב"יצירת תמונה מטקסט" (Magic Media).

2. מזינים הנחיה (פרומפט): בתיבת התיאור מקלידים תיאור של התמונה המבוקשת, ומבקשים להשאיר שטח בהיר וריק מטקסט כדי להוסיף עליו ברכה אישית.

3. מעצבים ומשתפים: בוחרים את התמונה האהובה, מניחים אותה על הדף, מוסיפים עליה תיבת טקסט עם שם הנמען והברכה האישית ומורידים כתמונה לשיתוף בווטסאפ.

פרומפט מנצח להעתקה:
"איור בצבעי מים עדינים וחגיגיים לראש השנה. רימון פתוח עם גרגירים בוהקים, ענף זית וצנצנת דבש מוזהבת. מרכז התמונה בהיר, נקי וריק לחלוטין מכל טקסט, כדי לאפשר הוספת ברכה אישית. סגנון אלגנטי, חם ומרגש, בגוני שמנת, זהב ובורדו."

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לעצב שנה טובה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כתבת: עדי בן ישי

"ימים ספורים אחרי שפרצה המלחמה עמדו לנגד עיניי שני דברים", כך פותחת טובי שריד (40) את השיחה בינינו. "הראשון – אני חייבת משימה שתיתן לי משמעות וסיבה לקום בבוקר. השני – עם ישראל נמצא במשבר קיומי קשה מאוד, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לעזור, והדרך שלי תהיה באמצעות המצלמה".

שריד היא תושבת שכונת היובל ביישוב עלי, נשואה ואמא לשישה ילדים. לפני המלחמה עסקה בסטודיו שלה בלימוד קורסים בצילום ויצירת תוכן לעסקים ולארגונים, בהם תיירות בנימין. בימים הקשים של המלחמה בחרה לקחת את הצילום ולהשתמש בו כדי להעניק לאנשים רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ.

מה את זוכרת מהימים הראשונים למלחמה?

"ביום שבו פרצה המלחמה אחי, שמשון ליברמן, שגר בעוטף עזה, התארח אצלי בבית עם ארבעת ילדיו. הוא איבד את אשתו, תחיה ז"ל, בדיוק שנתיים לפני כן. היא נאבקה בגבורה במחלת הסרטן ועלתה בסערה השמיימה ביום שמחת תורה. זה היה חג מורכב מאוד מבחינתנו, וזו הסיבה שאחי היה אצלי בשמחת תורה הזה, וגם נשאר פה בימים הראשונים של המלחמה.

"העולם הפרטי שלנו כמשפחה חרב עלינו שנתיים בדיוק לפני שזה קרה לעם ישראל כולו", היא נזכרת בכאב. "האובדן של תחיה היה שבר ענק למשפחה שלנו ולי באופן אישי. הכרתי את עצמי וידעתי שאני חייבת משימה משמעותית כדי לקום".

שריד מציינת כי גם אחיה הבין את הצורך הזה, ושבועיים לאחר פרוץ המלחמה התקיימה ביניהם שיחה משמעותית. "אנחנו רגילים לשיחות עמוקות ולפעמים אפילו בלתי נתפסות על החיים. האובדן שעברנו לימד אותנו שהכול אפשרי, גם במקרים קשים, אבל גם במקרים שמפתיעים לטובה – הכול אפשרי. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור הביתה לבני נצרים באופן מיידי, הרבה לפני שהקהילה שלו חזרה הביתה. הוא לא היה מוכן לנדוד, והיה לו ברור שהמקום שבו הוא צריך להיות זה בבית שלו, שאותו הוא בנה לפי התוכניות של תחיה לאחר פטירתה".

אחיה, היא מספרת, היה מתוסכל מכך שלא יכול להצטרף ללחימה בגלל האחריות שלו כלפי ילדיו, וכבר בשלב המוקדם הזה התגבשה בתוכו הבנה מדהימה – שהוא יקים בית עם אלמנה מהמלחמה הזו. "ממש בתוך התסכול והשבר הגדול של ההתחלה הוא אמר לי שהוא מבין שזה כנראה הייעוד שלו בחיים".

החיים מבעד לעדשה

באותם ימים, במקביל להתרחשות האישית האינטנסיבית בבית, שיתפה שריד בדף האינסטגרם שלה מיזמים חיוביים שנתקלה בהם ברשת. הדף שלה הפך להיות לוח מודעות לדברים טובים, ואחרי כשלושה שבועות היא החלה לצאת לצלם בשטח.

"צילמתי את עם ישראל מתנדב בעוטף. צילמתי מיזם של הדלקת אלפי נרות בשילה הקדומה לזכר הנרצחים. הגעתי לכפר עזה לתעד בימים שלפני התמרון הקרקעי וצילמתי פרפרים עפים בתוך האפר. הרגשתי כמו במסע לפולין בתוך הארץ שלי. צילמתי אפיית חלות של תושבות עלי למען החטופים, ועוד אינספור רגעים מורכבים של עצב ותקווה".

בהמשך פנתה שריד ליהודה עמרני, דובר מועצת בנימין, וביקשה להצטרף לצוותו כצלמת וכיוצרת סרטים.

"יהודה נתן לי את ברכת הדרך ושידך לי את נעמה זלינגר, שלימים הפכה לשותפה לדרך ולחברה קרובה. יחד יצאנו לימי צילום שלעיתים הרגישו בלתי נתפסים, ותיעדנו את אנשי בנימין המיוחדים, שעברו משברים קשים ובחרו לצמוח מהם".

תיעדת גם את היישוב שלך ברגעים קשים במיוחד.

"תיעדתי את עלי ברגעיו הקשים ביותר, מלווה את גיבוריו בדרכם האחרונה. לא האמנתי כמה פעמים אצטרך לראות את אנשיו היפים של היישוב שלי עומדים זקופים עם דגלים, וליבם שבור.

"יחד עם נעמה צילמתי את טליה לביא ויובל שני, שתי נשים מופלאות, תושבות עלי, שאיבדו במלחמה את היקרים להן מכול. הסרטים שערכתי מהצילומים ההם הגיעו למאות אלפים. הגישה המיוחדת שלהן והגבורה שלהן הצליחו לשנות משהו בתודעה הישראלית".

אהבה שמרפאת פצעים

״אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכיתי לתעד במלחמה היה הלידה של מלכי חזוט", היא נזכרת. "מלכי איבדה את בעלה שלומי בקרב בעזה כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. טליה אדלר, המיילדת שליוותה את מלכי במהלך ההיריון ובלידה עצמה, הזמינה אותי ללידה. אלו היו רגעים מצמררים, של חיים חדשים שנולדים מהשבר הכי גדול שיש".

לצד האובדן והשבר, התרחש במשפחתה של שריד גם סיפור יוצא דופן של אהבה ובחירה מחודשת בחיים, כשאחיה נשא לאישה אלמנה מהמלחמה, ממש כמו שביקש. "בתוך המלחמה, לפני כשנה וחצי, אחי נשא לאישה את שקד כוגן, אלמנתו של גיבור ישראל, לוחם שלדג, דובי כוגן הי"ד שנפל בעזה. קשר מיוחד במינו נרקם ביניהם, של אהבה גדולה שמצליחה לרפא פצעים, יחד עם עמל יומיומי ואינסופי.

"שקד נכנסה לחיינו יחד עם שלושת ילדיה, וגם יחד עם דובי וכל משפחת כוגן. אני מרגישה שקיבלתי גיס חדש. איננו מכירים ולעולם לא נכיר, אבל אני אוהבת אותו", היא מציינת בחום.

"אין פה סיפור של סוף טוב", היא מדגישה. "יש פה סיפור של בחירה בתקווה, בחירה בשמחה ובחירה בחיים, גם ברגעים קשים מנשוא".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טובה הארץ מאוד מאוד הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני חייבת לפצח את ההיקסמות שלי ממרובעים! מי שבאופן קבוע מעוררים בי פליאה והערכה, הם אנשים שגרתיים. מי שאימשך להיות בקרבתם הם סולדי הסיכונים, מתעבי התנודות. ומי שמרתק אותי הם נעדרי הגמישות ובעלי הקיבעון המחשבתי.

אני יודעת, רוב אוכלוסיית העולם תתרגש מהיצירתיים, בועטי דופן החדר, יוצאי דופן הקופסה. רוב בני האדם יחשבו שספונטניות או חריגה ממוסכמות הן תכונות אטרקטיביות. אבל אני מתרגשת מחשיבה קונקרטית. עיניי נוצצות כשאני פוגשת במי שנצמד לכללים. ויש בי הערכה גמורה למי שמחזיק בהרגלים קבועים.

תחשבו על התכונה שאין לכן, אבל מפעימה אתכן כשאתן פוגשות בה באחרים. נראה שאנחנו מתמגנטות למשהו שיש לנו איזו נגיעה בו, אבל אין לנו אותו באופן השלם, הנונשלנטי, הפנוי ממאמץ כפי שאנחנו רואות באחר. הרי לא אתפעל ממשהו שאין לי שום יד או רגל בו. לא גאונות מתמטית, לא יכולות ספורטיביות ולא בר רפאליות. אני מתרגשת מתכונה שיש לאחרים ואני רק ליד, או כמעט. אעריך מה שקרוב אליי, והייתי רוצה יותר ממנו.

הברוש והלהבה

אז מצד אחד המוח שלי מפותל ומופשט, בועות של סודה קופצות לי בוורידים, ובין מגירות המחשבה אין מגירה אחת סגורה. מצד שני, המגירות עצמן מסודרות. אני מיליונית מרובעת בעצמי! אני וונאבי־ריבוע בריבוע.

במסגרת ניסיון לחזור בתשובה, מדי פעם אושיב את עצמי בכוח בתוך קופסה. אבל אז אני לא מבינה איך אפשר לשבת בה. ויש לי קוצים. ואני משתעממת. והופ, כבר אין צורה לקרטון. וכשמופיע לנגד עיניי אדם שהוא פשוט קופסתי מטבעו, אני נמלאת קנאה. יא אללה, הוא הצליח. והוא אפילו לא התאמץ.

אני זקוקה לשקט, ואני לא יכולה להיות בו בעצמי. אני אוהבת סדר, אבל כל הזמן מתבלגן לי הראש. הפתרון שמצאתי: אני חיה ליד מרובעים, מתחברת אליהם, ונושאת אליהם אישונים מתרחבים בשאיפה להצליח להיות כמותם. כך שני הבעלים שלי, הראשון והאחרון. כך החברות הטובות, והקהילות שבהן אני חיה (היי טלמון, היי בית הכנסת שלי בירושלים), ומוסדות החינוך של הילדים. כל אלו מניחים לפתח נפשי תזכורת לכמיהה העמוקה ביותר שלי: להיצמד לנהלים.

הברוש והלהבה מופיעים שוב ושוב בחיי, בטח מול שייקה. אתה אשכרה מקפיד על אימוני הקלרינט? וזהיר בבורסה? וחוצה כהולך רגל רק בירוק? ומשתמש באותה כמות מים בכל נטילה (מדדתי)? זה אמיתי שאתה ככה, לא מנסה להיות מיוחד? ובסדר לך ללכת לעבודה כמו מיליונים בעולם, עם תיק על הכתף, בלי לנסות לתקן עולם? ואתה רואה בציור הזה פשוט כתם צבע? כמה שקט יש לך בראש.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ריבוע, בבקשה הופיע לראשונה ב-פנימה.

כתבת: עדי בן ישי

בעיצומם של ימי מבצע שאגת הארי, זמן קצר לפני חג הפסח, התבקש הרב הראשי לישראל, הרב קלמן בר, להגיע לבור הפיקוד בקריה ולחזק את החיילים. המועד שנקבע התנגש עם מכירת החמץ של המדינה, והרב ביקש לדחות את הביקור לאחר החג, אך מפקד מחנה מטכ"ל התעקש. "אמרתי לו שאבוא אחרי פסח, והוא השיב לי: 'לא, אני אשנה את הכול כדי שתוכל להקדים ולהגיע היום'", מספר הרב. "כשהגעתי שאלתי אותו מה דחוף כל כך. הוא אמר לי: 'יש כאן אלפי חיילים שנמצאים מדי יום למטה בבור. הם רואים את הניסים וביקשו שהרב יבוא לחזק אותם. לא יכולתי לוותר על הדבר הזה'".

את הסיפור הזה, לצד סיפורים רבים נוספים, חולקים איתי הרב ורעייתו, הרבנית דפנה, בשיחה חמה. בעיניי הוא משקף את דמותו של הרב, המשמש לא רק סמכות הלכתית, אלא גם כתובת רוחנית הקשובה לעם ומחוברת אליו.

אני פוגשת אותם בשעת ערב בביתם בנתניה, והם מקבלים את פניי בחביבות. גם לאחר שהריאיון מסתיים באופן רשמי, השיחה נמשכת, ואלמלא השעה המאוחרת, יכולתי לשבת עוד זמן רב עם הרבנית, שפסוקים ומאמרי חז"ל שגורים על לשונה.

הרב בר מכהן, כאמור, כרב הראשי האשכנזי לישראל, והרבנית דפנה היא מורה ותיקה ומוערכת לתנ"ך באולפנת הרב בהר"ן. לאורך השיחה ניכרת השותפות העמוקה ביניהם. הרבנית מציינת שהיא זו שעודדה את הרב להציג את מועמדותו לתפקיד, ובתקופת הבחירות התפללה להצלחתו. מבחינתה, התפקיד נועד להרחיב את מעגלי ההשפעה ולהפוך את הרב לכתובת מאחדת עבור חלקים רבים ככל האפשר בעם ישראל.

"אנחנו תמיד מתפללים שהקדוש ברוך הוא ינחה את דרכנו", היא פותחת. "לקראת הבחירות עליתי להר הזיתים להתפלל על קברו של סבי, הרב זוסמן ריגר, הקבור סמוך לרב קוק ולרב אברהם שפירא, ששניהם כיהנו כרבנים ראשיים".

הבחירות נערכו בשני סיבובים, ובתום הסיבוב הראשון נרשם תיקו. הרבנית ראתה בכך שיעור בענווה ובאמונה. "אמרתי לקדוש ברוך הוא: אם הדבר טוב מלפניך, הוא יקרה. בכ"ט בתשרי עליתי שוב להר הזיתים. זה היה יום היארצייט של סבא שלי, והרגשתי שזה הזמן שבו הוא לא רק שומע אותנו, אלא ממש נמצא איתנו". משם המשיכה הרבנית לקבר רחל, וביקשה מילדיה ומנכדיה לומר פרקי תהילים להצלחתו של הרב בבחירות. "חבר של אחד הנכדים שמע שצריך להתפלל ושאל: 'הרב שלי הוא רב של כל היהודים, אז למה צריך רב ראשי?'", היא נזכרת בחיוך. בעיניה, השאלה הזאת ביטאה בדיוק את משמעות התפקיד. "ראיתי בו תמיד רב של כולם, רב שמאחד בין כל חלקי העם. הרבנות הראשית מאפשרת להרחיב את ההשפעה ולהביא תורה לכל מקום. במובן הזה חשבתי על הרב קוק במסע המושבות, שראה את עצמו כרב המחובר לכולם".

מסורת חיה

הרב והרבנית מחוברים עמוקות לשורשיהם המשפחתיים ומספרים בהרחבה על קורותיהם. "המקום שממנו אדם צמח והשורשים שמהם ינק מעצבים את אישיותו", אומר הרב. "אבא היה נצר למשפחה של אדמו"רים. אביו נפטר כשהיה צעיר והוא גדל אצל סבו, האדמו"ר מפשדבורז' בפולין. אין ספק שהוא ספג שם רבות, עד שהמלחמה אילצה אותו לברוח".

גם שמו של הרב מחבר אותו לאותה שושלת. "אני קרוי על שם רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, בעל ה'מאור ושמש'", הוא מציין, והרבנית מוסיפה: "גם רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה, בעל 'חובת התלמידים', היה קשור לאותה שושלת. השם קלמן נושא עימו מסורת שלמה".

גם מצד אמו היו למשפחה שורשים בחסידויות איזביצה וראדזין. משפחתה של אמו עלתה לארץ מטעמים ציוניים כשהייתה בת שלוש, אך מצד אביו כמעט לא נותר איש. מתוך הסיפור המשפחתי הזה נולד משפט שהיה בעבור הרב לצוואה. "סבא שלי, אביו של אבי, נפטר לאחר שטיפל ביהודי שמת במגפה. אנשי החברה קדישא פחדו להתקרב, אך הוא לא היה מסוגל לראות יהודי מוטל ללא קבורה. הוא נדבק ונפטר. בעקבות זאת אבא היה אומר: 'אדם לא צריך למות בשביל יהודי, הוא צריך לחיות בשביל יהודי'. המשפט הזה מלווה אותי כל חיי.

"רבי חיים מוולוז'ין אמר שהאדם לא נברא לצורך עצמו, אלא כדי להועיל לאחרים ככל שבכוחו", הרב מוסיף. "כל אדם צריך לשאול מה הוא יכול לעשות למען האחר".

"שנינו דור שני לשואה", אומרת הרבנית. "אבא שלי עבר את כל שנות המלחמה בין כפרים של גויים. הוא היה ילד בלונדיני, ומגיל תשע, במשך שש שנים, התחזה לגוי כדי לשרוד. סבי נרצח בתחילת המלחמה, ובני המשפחה התפזרו, כל אחד בזהות בדויה במקום אחר. רק לאחר המלחמה הצליחו סבתי ושני ילדיה להתאחד.

"אבא הפסיק למעשה ללמוד בגיל תשע", מוסיפה הרבנית. "רק בגיל 15, כשהגיע למחנה עקורים בפולין, לימדו אותו בפעם הראשונה להניח תפילין. קשה לתפוס את זה".

לאחר עלייתו ארצה התגייס אביה והוכשר כחובש צבאי. בהמשך נדרש לפרנס את אמו, ולכן למד את מקצוע ליטוש היהלומים, הצליח בעבודתו, ולימים הקים מלטשה והיה חבר בבורסת היהלומים. "למרות כל מה שעבר ולמרות הצלחתו, הוא נשאר אדם עניו מאוד, צנוע וירא שמיים. הייתה בו הכרת הטוב עצומה למדינת ישראל. בעיניו, עצם האפשרות להגיע לארץ, להקים משפחה ולראות ילדים ונכדים הייתה נס. כשהוא זכה לכל זה הוא אמר: 'לזה אפילו לא פיללתי'. בכל פעם שהודיעו בטלוויזיה על חייל שנפל, אבא היה יושב וממרר בבכי. בעבורו מדינת ישראל הייתה נס ופלא".

מצד אמה, הסיפור המשפחתי מוביל לירושלים ולבית מדרשו של הרב קוק. סבה, הרב זוסמן ריגר, עלה לארץ עוד לפני השואה בזכות אשרת הגירה שקיבל בעקבות המלצתו של הראי"ה קוק. "הרב כתב לרשויות הבריטיות שסבא שלי הוא בחור חשוב, תלמיד חכם, ושיש לאפשר לו לעלות. המכתב הזה הציל אותו מן השואה".

לאחר עלייתו למד הרב ריגר בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון, וניצל בפרעות תרפ"ט. גם סבתה של הרבנית עלתה לארץ לפני המלחמה, והמשפחה הייתה קשורה בקשרים עמוקים לעולם התורה הירושלמי. אחד מאחיה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הרב קוק, ואחת מאחיותיה נישאה לרב אברהם שפירא, לימים ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל.

השורשים המשפחתיים המגוונים קיבלו ביטוי גם בתחנות החינוך שעיצבו את דרכו של הרב. הוא למד בבית ספר ממלכתי־דתי בתל אביב, בישיבת בני עקיבא בנתניה ובהמשך בישיבת ההסדר כרם ביבנה, וכל אחת מן התחנות הוסיפה נדבך לבניין התורני והציבורי שלו. "בכרם ביבנה היה שילוב מיוחד: מצד אחד, ישיבת הסדר ציונית. מצד אחר, ראש הישיבה, הרב חיים יעקב גולדוויכט, היה תלמיד של הרב מבריסק ושל החזון איש, והיה מחובר גם לעולם החסידי. המורכבות הזאת יצרה פסיפס מגוון".

באיזה אופן הפסיפס הזה משפיע כיום על תפיסתו של הרב כרב הראשי?

"רב ראשי לא צריך להיות מזוהה באופן מובהק עם מגזר מסוים", משיב הרב. "על אסתר נאמר שהיא הייתה 'נושאת חן בעיני כל רואיה'. חז"ל אומרים שכל אומה ראתה בה מישהי הקרובה אליה. היא ידעה לדבר בשפה של כל אחד. כך צריך להיות גם רב ראשי. עליו להבין ולדבר עם חילונים, דתיים, חרדים וחסידים. היכולת להבין את שפתו של האחר היא שמאפשרת לחבר".

הרבנית גדלה בבני ברק בחינוך הממלכתי־דתי, הייתה חניכה ומדריכה בבני עקיבא, ובהמשך ריכזה סניף של תנועת אריאל בשנותיה הראשונות. במהלך השירות הלאומי התארסה והחלה ללמוד במכללת אורות.

הרבנית, כבר בגיל צעיר ידעת איזה בית את רוצה להקים?

"כשהייתי בת 18 ביקשתי מאבא שלי מתנת יום הולדת: חתן. אמרתי לו שאני רוצה להתחתן עם בחור שכל חייו יהיו מוקדשים לתורה. אבא שלי נבהל. הוא שאל: 'ממה תחיו? איך תפרנסו ילדים?'. הוא הציע לי בחור שהתכוון להיות עורך דין, ואני בכיתי ואמרתי שאני רוצה בית של תורה".

למחרת פנה אביה לדודה, וזה יצר קשר עם הרב מרדכי גרינברג, לימים ראש ישיבת כרם ביבנה. הרב גרינברג הציע את הרב קלמן בר. "כשהתלמידות שלי שואלות איך הכרתי את בעלי, אני תמיד אומרת להן שצריך לחלום, ולחלום בגדול. כשהתפללתי לזכות בבחור שכולו תורה, לא ידעתי שהוא יהיה יום אחד הרב הראשי לישראל".

שנותיהם הראשונות עברו בכרם ביבנה, בתוך קהילה קטנה שסבבה את הישיבה. "זה היה גן עדן", מתרפקת הרבנית על התקופה. הרב היה שקוע בלימוד ובהסמכה לרבנות, והרבנית עסקה בגידול הילדים.

"בית של תורה דורש שיתוף פעולה מלא", היא מעידה. "צריך לדעת להיות לעזר לתורה, אבל גם לא לוותר על הכוחות ועל השליחות שלך. את התארים שלי עשיתי תוך כדי תנועה. את התואר הראשון השלמתי באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שבעלי היה שקוע בלימודי הרבנות וגידלנו את הילדים. את התואר השני עשיתי בגיל 40, כשהילדים כבר גדלו".

היא מלמדת יותר משלושה עשורים באולפנת הרב בהר"ן, וגם כאשר הרב נבחר לרבה של נתניה והנסיעות נעשו ארוכות, היה לה ברור שתמשיך.

"אני מאמינה ששני מלכים אינם יכולים לשמש בכתר אחד, אבל שני שמשים יכולים לעבוד יחד", היא אומרת. "כששנינו עובדי ה', כל אחד בשליחותו, אפשר למצוא את האיזון. כשאחד פועל בחוץ, השני מחזיק את הבית, ובתקופות אחרות התפקידים מתחלפים".

הרב, שמקשיב לדבריה, מבקש להוסיף בהערכה: "החסד שלה, הנתינה ומאור הפנים הם דבר בלתי נתפס. אני לא אובייקטיבי, אבל חלק גדול מן הדרך שלי התאפשר בזכותה".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט אנחנו שגרירים של ריבונו של עולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

אבל ביום שלא – הרגשות מגיעים ברגע לקצה השני. תחושת החמצה עמוקה ותסכול על מאמץ שהתבזבז, ואפילו תחושה של תבוסה. שוב נפלנו.

לשחרר את המועקה

אני מכירה את התחושה הזו היטב. חייתי כך במשך שנים, בעליות וירידות בלתי נסבלות של מצבי רוח שנקבעו לפי מה שהכנסתי לפה. רכבת הרים רגשית שתלויה במספר על משקל או בכמות העוגיות שאכלתי.

כשאנו נמצאות בנקודה הזו, יש כאן כשל מובנה. האוכל הבריא הופך להיות דבר מעיק ושואב אנרגיה, מעין מדד לערך העצמי שלנו. וכשיש לי כמה זירות להתמודד איתן בחיים – ילדים, עבודה, משכנתא – השינוי המעיק הזה, שגורם לי לכל כך הרבה ביקורת ושנאה עצמית, הולך ומקבל פחות מקום.
קול פנימי כמו צועק בנו חרישית: "יאללה, אין לי כוח! אני אוכלת מה שבא לי! אין לי כוח לחשוב יותר". והכבדות חוזרת, החשקים שבים, וכמובן, ישנה השפעה גם על המשקל.

אז אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על האכילה ועל ההתמודדות גם עם מה שאנחנו תופסות ככישלונות בתהליך שלנו מול דיאטה או שינוי אורח חיים. להזכיר לעצמנו שאין באמת דבר כזה נפילה. אין דבר כזה "גנבתי" קצת עוגה. זה אוכל. אוכל! לא גונבים אותו, לא חוטאים בו, ואנחנו לא "ילדות רעות" אם אכלנו "יותר מדי".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לא גונבים אוכל הופיע לראשונה ב-פנימה.

זה טור פרידה. זהו, צריך להיפרד. הזמן עשה את שלו, לא? אה, לא, לא פרידה מפנימה חלילה. יואו, לא להילחץ לי פה עכשיו, אני עוד לא בנויה להכרזות דרמטיות. מסתבר שיש לי עוד מה לכתוב פה, לפחות ככה אני מקווה. שתדעו שככל שהזמן עובר ואני מתרגלת לפידבקים ברשת המסכים – לבבות בסטטוס, לייקים בפייסבוק, תגובות באינסטגרם – פתאום לכתוב על גבי דפים ולא לפגוש ישר את התגובות, זה כמו לכתוב לעצמי. אני צריכה להבין איך אני יודעת שאתן קוראות אותי פה, ואם אהבתן או התחברתן. אולי זאת הפרידה שאני צריכה לעשות: לא לתת למסך לבלבל אותי, לא לחפש את התגובה או להיות תלויה בה?

יכול להיות שהכוונה לפרידה מהשנה הזאת. אלול הוא חודש מבלבל מאוד בקטע הזה, כי הוא סוף וגם התחלה. עושים חשבון נפש על מה שהיה, אבל גם מרימים ראש ומתארגנים לקראת השנה החדשה. תמיד אני תוהה. כי הרי עושים תשובה על כל מה שעשינו או לא עשינו. אז בעצם, זה הזמן לכתוב את עצמנו בספר הצדיקים? מי בעצם מחליט?

טפטופי אלול

זאת בעצם הבעיה שלי עם הטור של אלול – שאין לי איך למרוח אותו. אין דרך לנסות לכתוב על איזה נושא רנדומלי ולא קשור לזמן, זה אלול! חודש מחייב, אין בו סתם. אי אפשר להתעלם מאלול. למרות שהשנה הזאת הוא מקבל מסתור רציני, כי אוגוסט קצת בולע אותו. מבינות אותי?

בין כל טפטופי האבטיח שעושה לי שחור על הרצפה ודביק בכל פינה – ושלום לכל הנמלים החמודות שהתינוקי שלי זוחל אחריהן בחדווה ומנסה לאכול אותן, וזה לא כשר! – ומה עם כל הריבים שלהם על כלום ושום דבר? באמת שאני חושבת שכל הילדים בעולם צריכים לעשות תשובה באלול על מה שהם רבו באוגוסט כי "מהה" ו"למהה" ו"די!". ומה יהיה עם כל הריבים שאני רבה בעיקר עם עצמי ועם אלוקיי על כל מה שאני לא מצליחה לשחרר ולהיפרד? והשנה הזאת שהביאה אליי כאלה ניסיונות ולא נראה לי שצלחתי אותם, או לפחות ככה החלטתי בתור השופטת העליונה.

איך בין כל אלה נכנס גם אלול? אני צריכה הפרדה, דחוף. צריכה ימי עיבוד בין אוגוסט לאלול. מי מוציאה ריטריט לאימהות שרוצות לשמוע את המחשבות שלהן ולסיים צלחת מההתחלה ועד הסוף? אפשר שיהיה גשר לאימהות בין אוגוסט לימי התשובה כדי לעכל את התהומות שפגשנו?

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט הריטריט של החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אישה יקרה מפז! כמדי שנה, עם צאת היומן השנתי החדש שלי מבית 'פרשה ואישה', מבקש הצוות מקהל העוקבות שלנו ראשי תיבות לשנה שתבוא, והפעם – תשפ"ז. "תהא שנת פוריות וזוגיות", כתבה אחת. "תהא שנת פרנסה זמינה", כתבה אחרת. ומישהי, כנראה עייפה במיוחד, העזה ואמרה: "תהא שנה פחות זוועתית".

ואני ייחלתי בליבי לנשים כולן, שתהא שנת פ"ז: תורה פ"ז בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברסלב, הידועה גם בשם "התורה של אלול".

בתורה הזו מביע רבי נחמן אמון אדיר בנשים, או ליתר דיוק: ברצון הנשי. ככל הנראה, לא סתם אלול הוא החודש היחיד שמזלו נקבה: מזל בתולה, וממש לפני שמתחילה שנה חדשה, מבקש רבי נחמן: אל תפסיקי לרצות!

ימי רצון

ימי אלול מכונים בשם "ימי רצון", וחסידים מוסיפים ואומרים שכל ימי החודש הם כמניין תרצ"ו שעות, כלומר 696 שעות, אם תרצו. במקור, אלה ימי רצון מפני שהקב"ה מתרצה בסופם, ביום הכיפורים, ואומר למשה: "סלחתי כדברך". אבל רבי נחמן, כאמור, נותן לנו במתנה תורה יקרה מפז:

דע שכוונת אלול הם תיקון לפגם הברית, כי סוד כוונות אלול הוא "הנותן בים דרך" (וכמבואר בכוונת האר"י ז"ל) – להאיר בחינת דרך בים, ודרך זה נפתחת בחודש אלול. ועיקר פגם הברית הוא בבחינת הדרך הזה… "כי השחית כל בשר את דרכו"… כי אישה נקראת דרך, כמובא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וחודש אלול שאז יכולין לתקן זה ולהאיר הדרך בים כנ"ל, וכשמתקן זה, אזי מוצא זיווגו. וזה הסוד מבואר בתורה בפרשת אליעזר, כי אברהם מסר לו הסוד הזה. וזה שאמר אברהם לאליעזר: "ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך". ראה והבט נפלאות תורתנו, כי ראשי תיבות פסוק זה הם אותיות אלול, ובאמצע הם תיבות: תאבה האישה, כי על ידי בחינת אלול, היינו סוד כוונות אלול, על ידי זה תאבה האישה, כי על ידי זה נעשה בה רצון אליו כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן תנינא פז).

בסוף השנה, מלמד האר"י הקדוש, כולנו מחפשים דרך בים, דרך לשוב הביתה. והאישה, אומר רבי נחמן, נקראת בשם "דרך". כמו שאומרת רחל אמנו: "כי דרך נשים לי". מדי חודש, אישה עלולה להרגיש רחוקה מאוד, אבודה בים, חותרת בחושך. אבל היא יודעת שזה מחזור החיים בטבע, ובסופו של יום היא תגיע לחוף. דרך נשים לה. כדי למצוא את הדרך הביתה, לחיבור מחודש אחרי ימי הפלגה, נדרש רצון נשי חזק, ואת זה מוצא רבי נחמן במילים: "אם תאבה האישה".

המושג "פגם הברית" מבטא קשרים קצרי טווח, שוברי לב, שאינם בונים באמת זוגיות מפרה ומשמחת. האם עברת שנה שהייתה מלאה באהבה? האם הרגשת שמצאת את שאהבה נפשך? האם חיפשתם, כל השנה הזו, את הדרך לליבו של מישהו, והרגשתם אבודים בים?

לאזור אומץ

סוד כוונת אלול, מלמד רבי נחמן, נמצא בפסוק שאומר אברהם לעבדו אליעזר. אם נשמיט ממנו את המילים "תאבה האישה", יהיו ראשי התיבות שלו אלול: "ואם לא (תאבה האישה) ללכת אחריך". הליבה של כל חיבור בעולם טמונה ברצון נשי אדיר דווקא בסוף השנה, לחלום שוב על מפגש. למצוא שוב כוח לפסוע בדרך הזו הביתה, אחרי שעברו עליה כל משבריה וגליה של השנה החולפת.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט רבות הדרכים הופיע לראשונה ב-פנימה.

יש משהו מרגיע בידיעה שבמקרר מחכות כמה צנצנות של ממרחים, כאלה שהופכים כל פרוסת לחם פשוטה לכריך מושקע, משדרגים טוסט, פיתה או סלט טרי, ומאפשרים להכין ארוחה טובה גם בבוקר לחוץ עם לוח זמנים צפוף.

רגע לפני ששנת הלימודים מתחילה, זה בדיוק הזמן להצטייד בכמה ממרחים טעימים, צבעוניים ומזינים, שיהפכו את הכנת הכריכים לקלה, מגוונת ומהנה.

כל ממרח יישמר בצנצנת סגורה היטב, עם שכבת שמן זית מעליו, לשמירה על טריות מיטבית. ובעת הכנת הכריכים כבר תרגישי לבד איזו הקלה, שיש כל כך הרבה אפשרויות זמינות ולא צריך להמציא את הגלגל בכל בוקר מחדש.

וכמובן, כשתכיני כריכים לילדים – אל תוותרי על כריך גם עבורך.

צנצנת של 500 גר' | פרווה | זמן הכנה: 5 דק' (+זמן אפייה)

ממרח ארטישוק ולימון כבוש

השילוב בין הארטישוק ללימון הכבוש יוצר ממרח קטיפתי עם חמיצות עדינה ורעננות נהדרת. יחד עם גבינת קשקבל, גבינת שמנת וירקות טריים יש לכן כריך מושלם.

החומרים

• 2 קופסאות שימורים לבבות ארטישוק
• 1 לימון כבוש
• ½ כוס שמן זית
• 1 צרור פטרוזיליה
• 1 גבעול אורגנו טרי
• ½ כפית מלח
• ¼ כפית פלפל

אופן ההכנה

1. שוטפים היטב את לבבות הארטישוק כדי להסיר מהם את המליחות, ומסננים.
2. טוחנים במעבד מזון עם לימון כבוש (נקי מגרעינים), צרור פטרוזיליה, עלים מגבעול אורגנו אחד, מלח ופלפל. טועמים ומתקנים תיבול.

ממרח עגבניות צלויות

לעגבניות השרי יש מתיקות טבעית. צליית העגבניות מרכזת את הטעמים והופכת אותן לממרח עשיר במיוחד. מושלם לכריך מפנק על לחם קלוי בתוספת גבינות שונות וירקות טריים.

החומרים

• 1 ק"ג עגבניות שרי
• 5 שיני שום
• ¼ כוס שמן זית
• 3 גבעולי אורגנו טריים
• מלח ופלפל

אופן ההכנה

1. חוצים את העגבניות לחצאים ומפזרים אותן על תבנית מרופדת בנייר אפייה. מקלפים את שיני השום ומוסיפים לתבנית. אופים יחד במשך 40 דקות בחום של 200 מעלות, עד שהעגבניות משחימות.
2. לאחר האפייה מצננים מעט וטוחנים במעבד מזון עם שמן זית ואורגנו טרי. מתבלים במלח ובפלפל.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ממרחים ביתיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אליזבת (48) נולדה באנגליה, היא אמא לארבעה ילדים, עורכת דין ובעלת תואר שני באתיקה ומשפט רפואי. בימים אלה היא נמצאת בעיצומו של מחקר לדוקטורט העוסק בזכויות נשים ובהסכמה חופשית בלידה, ובעשור האחרון הפכה לאחת הנשים המשפיעות בישראל בתחום הלידה הטבעית ולידות הבית.

"הכרתי את בן זוגי, ערן, בטיול ביפן, והתגוררנו שם כמה שנים. לקראת הקמת המשפחה התחלתי לחקור את נושא ההיריון והלידה ושמעתי סיפורי לידה של חברות. לחלקן היו חוויות קשות מאוד מבתי החולים, וזה הלחיץ אותי. הבנתי שיש עניינים בלידה שקשורים לפגיעה באוטונומיה שלי, שאני פוחדת מהם ולא רוצה שיהיו בלידה שלי", היא מספרת, ומשתפת בבדיקה רפואית שעברה בנערותה והותירה בה משקעים טראומטיים, לצד הערה לא במקומה של רופאת נשים. אלו חיזקו בה את הרצון לשליטה על גופה, במיוחד בזמן היריון ולידה. "לפני ההיריון הראשון ביקרתי אצל רופאת נשים בישראל. כשהיא שמעה שאני נשואה ובת 29 היא נזפה בי באופן פטרנליסטי על כך שאני לא נכנסת להיריון. לאחר הבדיקה קניתי את הספר 'לידה פעילה' וקראתי אותו בטיסה בחזרה לביתי. כשפגשתי את ערן סיפרתי לו שאנחנו הולכים ללדת בבית – וכל זה עוד לפני שהייתי בהיריון. הבנתי שבבתי החולים יש חסמים מערכתיים, שלא יאפשרו לי להיות אדון לעצמי באופן מלא, שהגוף שלי יהיה תחת שליטה של אחרים. המחשבה לשכב על הגב מול אנשים רבים הפחידה אותי, רציתי להרגיש מוגנת".

עבור אישה צעירה בסביבה מודרנית, ההחלטה הזאת דרשה ביטחון בדרך ותכנון קפדני. "הייתי צריכה לבנות את זה באופן אסטרטגי. ידעתי שחברתית זה לא מקובל ושזה דורש ממני ללמוד את הנושא לעומק, במקביל, במהלך ההיריון, פעלתי כדי שהגוף שלי יהיה במיטבו, באמצעות כושר ושגרה מוקפדת, תוך תקשורת עם התינוקת שלי".

משימה נוספת שהוטלה על כתפיה של אליזבת הייתה מציאת מיילדת. לאחר ראיונות עם כמה מועמדות, מצאה מיילדת יפנית מקצועית ותיקה שתלווה אותה בלידה. "התחברתי אליה מבחינה אנושית. אני תמיד ממליצה ליולדות לחפש חיבור אנושי, מישהי שתרצי לידך ברגע הכי אינטימי בחייך".

ואיך הייתה חוויית הלידה?

"מדהימה. פחדתי מאוד מהלידה והתכוננתי אליה רבות. למרות שהיא הייתה מאוד ארוכה, כשהיא הגיעה לסופה אמרתי למיילדת שאני לא מאמינה כמה זה היה פשוט. הלידה הייתה במים, והוצאתי את התינוקת שלי בעצמי אל תוך זרועותיי. זה היה מאוד מרגש, הרגשתי שאני חווה חוויה רוחנית חזקה מאוד. רציתי לצעוק לעולם כמה לידה זה דבר מדהים ושאפשר ללדת אחרת".

בלי הטפות

עם לידת בתה הבכורה חזרה אליזבת לישראל כדי לגדל אותה בארץ. היא השתלבה כעורכת דין ויועצת משפטית במשרד הרווחה – מסלול קריירה בטוח ומבטיח, אך בפנים בערה בה קריאה אחרת. לאחר לידת ילדה השלישי אזרה אומץ ושינתה את מסלול חייה: "הודעתי שאני לא חוזרת למשרד, הלכתי עם הלב שלי".

ההחלטה הולידה בשנת 2013 את קהילת הפייסבוק 'לידה פעילה, לידה טבעית ולידת בית'. מה שהתחיל כניסיון פשוט לעודד שיח פורה בנושא, הפך לתנועה שסחפה רבבות נשים והביאה לדיוק תחום ההתמקצעות של אליזבת: "תחום המשפט והלידה, זכויות הלידה, לא היה מוכר אז, וגם לא תחום לידות הבית ושיטת ההיפנוברת'ינג שבהם אני עוסקת". כיום חברות בקבוצה יותר מ־44,000 נשים, שחולקות זו עם זו סיפורי לידה אישיים, שאלות והתלבטויות. אליזבת מקפידה להוביל קו שמבוסס על שיח מכבד, מתון וענייני, ללא הטפות, הרחק מהקיצוניות שמאפיינת לעיתים קרובות את הרשתות החברתיות. "אני לא באה לשכנע אף אחת איך ללדת, אני מנגישה מידע ומחקרים. לידה היא לא אירוע מפחיד שרק צריך 'לעבור אותו', היא יכולה וצריכה להיות חוויה מכוננת ושמחה. באופן כללי, מי שמביעה התנגדות או חשש מלידת בית, תמיד מקבלת ממני מענה בצורה זהירה ומכבדת מאוד. בניתי את הטיעונים שלי מתוך היגיון ולא מתוך התלהמות. לצעוק ולחשוב ש'גילית את אמריקה' ושכולם חייבים לנהוג כמוך, לא מוביל לשום מקום חיובי. השאיפה שלי היא שנשים יחוו חוויה טובה ומעצימה, אך מתוך הבנה ברורה שלא לכולן זה מתאים ולא לכולן המצב הרפואי מאפשר זאת".

באילו מקרים נשים מעוניינות בלידת בית, אבל לא מתאימות לכך רפואית?

"במצב של היריון בסיכון נמוך, לידת בית היא בטוחה, אבל כאשר ישנם גורמי סיכון רפואיים הסטטיסטיקה משתנה. אם עברת ניתוח קיסרי או שיש לך סוכרת היריון, רמת הסיכון עולה. כמו כן, לידה ללא ליווי של מיילדת מוסמכת מגדילה את הסיכונים.

"כדאי ללדת בבית חולים כאשר את לא עומדת בקריטריונים של משרד הבריאות ללידת בית. אומנם הקריטריונים מאוד מחמירים בישראל, אבל זו הדרך ללדת עם מיילדת מוסמכת בארץ".

אליזבת מצביעה על הבדלים נוספים בין המדינות: "ביפן הלידות המסורתיות, כמו המעמד החברתי של המיילדת כחכמת השבט, נשמרו. לכן לידת בית לא נתפסת כדבר שלילי. מבחינה חוקית, בישראל ובאנגליה לאישה יש זכות לקבל החלטות על הגוף שלה ולסרב לטיפול. ההבדל הוא במסגרת המקצועית המגינה על המיילדות. באנגליה, אם אישה בוחרת להמשיך בלידת בית בניגוד להמלצה, ברוב המקרים המיילדת יכולה להמשיך לתמוך בה – היא תתעד את הסירוב ותעניק את הטיפול הבטוח ביותר שאפשר. יש לה מחויבות אתית להפחתת נזקים והיא נשארת עם היולדת. בישראל, אנשי המקצוע חוששים מהשלכות רגולטוריות משמעותיות אם ימשיכו ללוות אישה שחורגת מהנהלים, והפחד משפיע על היכולת של האישה לממש את הבחירה שלה".

אליזבת מפרטת גם על הקשיים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפני המבקשות ללדת בבית: "ישראל מעודדת נשים ללדת בבית חולים, ובעבר אף התנתה בכך את קבלת מענק הלידה. המערכת מכבידה ברישום של תינוק שנולד בבית. אבל הנושא שהכי כואב לי הוא העלות הגבוהה של לידה בבית – כ־10,000 ש"ח – והמחירים רק הולכים ועולים. באנגליה, למשל, לידת בית היא חלק מסל הבריאות הציבורי הנגיש לכולן". נקודת האור, לדבריה, מגיעה דווקא מהשטח. קולות מתוך ארגון המיילדות הארצי פועלים לאחרונה להפיכת לידות הבית לשירות נגיש וממומן יותר, "זה נותן תקווה אמיתית, שהמסרים הללו יחלחלו ושנראה שינוי לטובה בקרוב".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט לידה מחדש הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו.

יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק עם שאיפה ליעילות מביא לזפזופ בין הזמנות און־ליין לבילוי פיזי. משהו בי מסרב לשחרר את ההרגלים. קשה להיפרד מהשכשוך בבריכת השפע, העמידה המתלבטת מול קיר דגני הבוקר, המגע הבלתי אמצעי עם קרטון הביצים ופתיחתו, הבחירה העצמאית של האפרסקים הקשים, ובדיקת תאריך התוקף של החומוס.

מאתרת עגלה, זוכרת בעיניים עצומות את המסלול, מדלגת על מבצעי הכניסה, והנה אני בנעלי הבית הישנות. דהירה במעבר השוקולד, שלא אתפתה. חניה ליד המקפיאים כי הפטרוזיליה בצד השני של אתגר הניווטים. הינדוס המוצרים בעגלה כך שהלחמניות לא יצאו פיתה.

המסע הפנימי שם שלם יותר מאשר כשמקלידים מוצר בשורת החיפוש. השוטטות מגלגלת מחשבה על מה כל ילד אוהב וצריך (מעניין שעל זה הם עונים לי בווטסאפ די מהר), ניסיון לנהל בראש את המלאי הביתי (צריך קטשופ?), ותהיות על עגלות שכנות (מעניין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה פופקורן).

המטוטלת הפנימית נעה בין תחושת עשירות (אהלן פומלה מפולטת בקופסה שקופה) לוויתורים של עניים (למה לשלם יותר על צהובה פרוסה, אפשר לפרוס בבית). בין נחישות למה שבריא ומזין (הפעם אכין את הקישואים בתנור, לא אחכה שיירקבו במגירה), לצורך מתפנק בפיצוי מושחת (מדינה במלחמה, אוכלים גומי בננה, אל תשפטו). בקיצור, לונה פארק.

הקו שמפצל בין עשירים לעניים

וזו גם חוויה סוציולוגית, כי הסופר, בארץ או בעולם, הוא מנבא טוב למצב הסוציו־אקונומי של הסביבה שבה הוא נטוע. מספיק להתרשם מרמת הניקיון של הרצפה, מהניחוח הבוקע ממקררי החלב, מהרטיבות בארגז הבצל, כדי ללמוד על סטטיסטיקת ההשכלה וההכנסה ברחובות הסמוכים.

עוד יעידו כהתראת אליטה: המלפפונים ישרים מאוד, נראים כאילו הודפסו במדפסת תלת־ממד. גזר סגול. פטריות מתפצלות. קרמבולה חתוכה במגש קלקר. ופסיפלורה עטופה בניילון נצמד.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבחן הגמבה הופיע לראשונה ב-פנימה.