מכיוון שהמלחמה מתלהטת ומתבטלת כמו גרף של מאניה דפרסיה, אקדיש את הטור הזה לחוויה אנושית שנכונה תמיד, בחירום ובשגרה: היציאה מהבית לצורכי הצטיידות במזון, גיחה ממערת הבית־אוטו־משרד כדי להביא טרף בין טלפינו.

יש משלוחים, והנוחות שלהם סבירה למדי, ולכן פוחתת הנוכחות הביולוגית במתקן העגלות המתנגשות והמזגן המוגזם. אצלי, שילוב של אנכרוניזם עמוק עם שאיפה ליעילות מביא לזפזופ בין הזמנות און־ליין לבילוי פיזי. משהו בי מסרב לשחרר את ההרגלים. קשה להיפרד מהשכשוך בבריכת השפע, העמידה המתלבטת מול קיר דגני הבוקר, המגע הבלתי אמצעי עם קרטון הביצים ופתיחתו, הבחירה העצמאית של האפרסקים הקשים, ובדיקת תאריך התוקף של החומוס.

מאתרת עגלה, זוכרת בעיניים עצומות את המסלול, מדלגת על מבצעי הכניסה, והנה אני בנעלי הבית הישנות. דהירה במעבר השוקולד, שלא אתפתה. חניה ליד המקפיאים כי הפטרוזיליה בצד השני של אתגר הניווטים. הינדוס המוצרים בעגלה כך שהלחמניות לא יצאו פיתה.

המסע הפנימי שם שלם יותר מאשר כשמקלידים מוצר בשורת החיפוש. השוטטות מגלגלת מחשבה על מה כל ילד אוהב וצריך (מעניין שעל זה הם עונים לי בווטסאפ די מהר), ניסיון לנהל בראש את המלאי הביתי (צריך קטשופ?), ותהיות על עגלות שכנות (מעניין בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה פופקורן).

המטוטלת הפנימית נעה בין תחושת עשירות (אהלן פומלה מפולטת בקופסה שקופה) לוויתורים של עניים (למה לשלם יותר על צהובה פרוסה, אפשר לפרוס בבית). בין נחישות למה שבריא ומזין (הפעם אכין את הקישואים בתנור, לא אחכה שיירקבו במגירה), לצורך מתפנק בפיצוי מושחת (מדינה במלחמה, אוכלים גומי בננה, אל תשפטו). בקיצור, לונה פארק.

הקו שמפצל בין עשירים לעניים

וזו גם חוויה סוציולוגית, כי הסופר, בארץ או בעולם, הוא מנבא טוב למצב הסוציו־אקונומי של הסביבה שבה הוא נטוע. מספיק להתרשם מרמת הניקיון של הרצפה, מהניחוח הבוקע ממקררי החלב, מהרטיבות בארגז הבצל, כדי ללמוד על סטטיסטיקת ההשכלה וההכנסה ברחובות הסמוכים.

עוד יעידו כהתראת אליטה: המלפפונים ישרים מאוד, נראים כאילו הודפסו במדפסת תלת־ממד. גזר סגול. פטריות מתפצלות. קרמבולה חתוכה במגש קלקר. ופסיפלורה עטופה בניילון נצמד.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מבחן הגמבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

מאת: שולמית בן ישר

מזל טוב! אתם סוף סוף חוגגים שמחה משפחתית ורוצים לתת לכלת או חתן האירוע תחושה שהשקיעו בהם מעל ומעבר. או אולי הצלחתם לסגור חופשה משותפת לכל המשפחה וחשוב לכם להכניס עוד עניין מעבר למפגש, כזה שיגרום לימים הארוכים ביחד להפוך למפגש מגבש עם ערך מוסף.

לרגל עונת המפגשים המשפחתיים, אספנו מגוון רעיונות שיוסיפו עוד טאץ' ותשומת לב לזמנים המשותפים עם האנשים שהכי חשובים לכם בעולם. במדריך שלפניכן תמצאו עצות שיהפכו את המפגש המשפחתי לאירוע בלתי נשכח, כזה שיגבש, יעורר זיכרונות ישנים וטובים וייצור זיכרונות חדשים לדורות הבאים.

איך עושים את זה? עם כל תוספת או פרט רגיל בלו"ז שמשקיעים בהם עוד רגע של מחשבה: בחירת הנושאים, עיצוב המקום, תכנון המשחקים, עריכת השולחן, בניית התפריט, וכמובן מילוי הזמן הפנוי בתוכן שמותאם במיוחד לאירוע. בכל מה שקשור לכיף עם המשפחה שלכם, אפשר לעוף עם כל פרט כיד הדמיון הטובה.

התכנון כן קובע

בניית קונספט מדויק לאירוע

אירוע משפחתי קטן יכול להיערך סביב שמחות: יום הולדת לסבתא, יום נישואין להורים, שבת כלה או שבת בר מצווה. האירוע מכנס את כולם ומזמין את המשפחה להיזכר ברגעים נוסטלגיים ולהוקיר את מי שחוגגים לו.

אך מפגשים משפחתיים יכולים להתקיים גם בחופשות ובטיולים או סביב החגים ומעגל השנה – בהדלקת נרות חנוכה, בעל האש ביום העצמאות ואפילו, כמו במשפחה האשכנזית שלי, מדי שנה באזכרה של סבא. כל מפגש כזה הוא הזדמנות לחזק את הקשר בין הדורות.

מיטל אדמוני, בעלת העסק 'חוויה מתוכננת', היא משחקולוגית שעסוקה יום יום בבניית קונספט ותוכן לאירועים. היא ממליצה למי שמארגן תוכן למפגש, להתחיל את תכנון האירוע בהגדרת המטרה שלו. "צריך לראות אם המטרה שלנו היא לשים אדם כלשהו במרכז, כמו מישהו שחוגג יום הולדת או בר מצווה, ואז רק נרצה להראות לו כמה אנחנו אוהבים אותו ומאחלים לו הרבה טוב, או שהמטרה היא גיבוש של המשפחה, ואז נרצה להעביר ערב או שבת של כיף ביחד, כי לא נפגשנו מלא זמן. לחלופין, ייתכן שמטרת המפגש היא בכלל להתעמק בנושא מסוים, לחבר לאירוע היסטורי או לערך שחשוב לכם, ואז נכון להתייחס אליו מכל מיני זוויות".

בעיני מיטל חשוב גם להתייחס לזהות של היושבים בקהל. "צריך להבין מה טווח הגילים של המשתתפים, והאם זה קהל הומוגני יחסית, כמו חברות של ילדת בת המצווה, או קהל מגוון שמורכב גם ממבוגרים וגם מילדים. במקרה של קהל רחב עם פערים גדולים בגיל, אני ממליצה לפצל את הפעילות לקבוצות קטנות, וככה כל אחד יכול למצוא את המקום שלו. שימו לב שיש משחקים שלכאורה יכולים להתאים להרבה משתתפים, עם חידונים כמו קהוט, אך בפועל רק מעט שותפים בהם, ורק חלק מהנוכחים מוצגים על המסך, ואז כל השאר מוותרים על השותפות בפעילות".

לדבריה, חשוב גם להתייחס לרמת ההיכרות בין המשתתפים. "אם מדובר במשפחה וכולם מכירים אחד את השני, יש מקום להעמיק עוד יותר את ההיכרות ולהשתמש בבדיחות פנימיות שמובנות רק בתוך המשפחה. אם ההיכרות פחות עמוקה, אפשר להכין חידות שדורשות מהמשתתפים לחקור ולגלות את התשובות בעזרת חבר טלפוני או קריאה ביומן כלשהו. ואם בכלל אין היכרות, כדאי לבחור נושא שלא קשור לדמויות ספציפיות אלא לידע כללי, לפרשת השבוע, או לנושא שחשוב לבעלי האירוע לשים עליו דגש".

מתגי זאת בעצמך

עיצוב שינכח בכל הפרטים הקטנים

את האווירה במפגש המשפחתי אפשר ליצור בעזרת אלמנטים עיצוביים ייחודיים. פריטים עם עיצוב אחיד יוצרים תחושה של אירוע מושקע שחשבו עליו עד לפרטים הקטנים.

"היום אפשר לעצב כמעט כל דבר", אומרת אביטל חסידים, מעצבת גרפית שיוצרת קורסים דיגיטליים למיתוג אירועים. "אם נותנים מקום ליצירתיות ולטעם האישי, אפשר ליצור לכל אירוע מיתוג יפהפה".

לדבריה, המיתוג יכול לבוא לידי ביטוי בכל הפרטים הגדולים והקטנים של האירוע, וכדאי להשקיע בו מחשבה עוד לפני שפותחים את תוכנות העיצוב. "כבר בהתחלה, עצרו לחשוב איזה אפקט אתם רוצים שיהיה לאירוע, מה המסר שתרצו שהאורחים ילכו איתו הביתה. בהתאם לכך כדאי לבחור לכל העיצובים את הצבעים, הגופנים והתמונות שיתאימו לאווירה הכללית".

אז איך עושים את זה בפועל?

• אחידות – מיתוג מקצועי הוא כזה שיש בו עקביות. לאחר שבחרתם סגנון עיצובי, נסו לשמור עליו לאורך כל הדרך. כאשר כל חומרי האירוע מדברים בשפה אחידה, עם אותם צבעים, פונטים וקישוטים, נוצרת תחושה של סדר, השקעה ומקצועיות.
• סלוגן – חשבו על משפט שמתאר את הנושא בצורה הטובה ביותר. זה יכול להיות פסוק, קטע משיר, משפט מעורר השראה או ציטוט של דמות. משפט כזה יוכל ללוות את כל העיצובים ולהעניק לאירוע עומק ומשמעות.
• הזמנה – היא אומנם טכנית ונועדה להודיע על תאריך האירוע ומיקומו, אך למעשה זהו המפגש הראשון של האורחים עם האירוע. כבר מהרגע שהם מקבלים את ההזמנה, הם מתחילים לבנות בראשם ציפייה לקראת החוויה ונכנסים לאווירה שאתם רוצים ליצור.
• שלטים וטקסטים – ככל שיותר פריטים יהיו מחוברים לשפה העיצובית, כך החוויה תהיה שלמה, מקצועית ומרשימה יותר עבור המשתתפים. את האלמנטים העיצוביים שבחרתם אפשר להטמיע בשלטי הכניסה, שלטי החדרים, המצגות, המדבקות, המסגרות לתמונות, המגנטים והמזכרות שיחולקו באירוע.
• הדפסה – אחרי כל ההשקעה בעיצוב, ודאו שהקבצים נשמרים באיכות גבוהה ובפורמט PDF המיועד לדפוס. בדקו שהתמונות חדות, שהטקסטים תקינים ושלא נפלו טעויות קטנות בדרך. לפעמים כמה דקות של בדיקה נוספת יכולות לחסוך הרבה עוגמת נפש. אם מתכננים להדפיס כמות גדולה, מומלץ להדפיס קודם עותק אחד לבדיקה. מה שנראה מושלם על המסך לא תמיד נראה אותו דבר בדפוס. צבעים עשויים להשתנות, טקסטים יכולים להיראות קטנים יותר ופרטים מסוימים עלולים להיעלם.
• חולצות – פריטי לבוש מיוחדים תמיד מוסיפים לאווירה, וכשכולם לובשים חולצה באותו צבע ועם אותה הגלופה נוצרת תחושה של גאוות יחידה. אפשר להזמין חולצות בהדפסה אישית שתואמות את המיתוג הכללי, וכך גם נשארת מזכרת עם אמירה שיש רק למשפחה שלכם.

אוכל, קדימה אוכל!

תפריט שמתחבר לתוכן

אין אירוע משמעותי בלי אוכל טוב, וכמה שיותר טעים ומפנק, יותר טוב. עם קצת חשיבה, תוכלו לעלות קומה מעל הקציצות המטוגנות והפירה הקלאסיים של אמא שמוגשים אצלכם בכל התכנסות משפחתית, ולתכנן תפריט שישתלב באופן הדוק עם הקונספט של האירוע.

"אפשר להכניס תוכן וערכים בכל שלב במפגש, וכמובן גם בחלק המרכזי שלו – האוכל", מסבירה ורד ביתן, אם לשבעה שמייצרת משחקים משפחתיים ומקוריים, ובהם גם משחק קבוצתי להרכבת סל קניות לארוחה בשוק. "הערכים יכולים להיכלל במנות עצמן או בתהליך ההכנה שלהן. למשל, אם נושא המפגש הוא אדם מסוים, אפשר להכין את המנות שהוא הכי אוהב, או לבחור מנות שקשורות לאירוע שהוא חוגג, כמו אוכל לָבָן לכבוד שבת כלה, או מנות שקשורות למקומות שבהם ביקר בעולם".

בדרך זו נפתח פתח רחב לדמיון – החל מהגשת אוכל מקסיקני אם חתן השמחה עשה שליחות במקסיקו, דרך בישול אוכל תימני אם הכלה נישאת לבחור ממשפחה תימנית, ועד שחזור מנות אהובות שאמא הייתה מבשלת בילדות, לכבוד יום הולדתה העגול.

"אצלנו בחופשות משפחתיות מחברים גם את הארוחות לנושא הכללי של היום", מסבירה ורד איך התפריט הופך להיות חלק מהחוויה: "בטיול שעסק במלחמת יום כיפור הרכבנו את הארוחה מקופסאות שימורים ומרק משקיות, שמזכירים את מנות הקרב. באותו אופן אפשר לחבר את הארוחות למקום הטיול. אני ממליצה לקרוא מראש על המקום, ודרך הסיפורים שהתרחשו שם לבנות מנות מתאימות. אם מטיילים בשדה בוקר לדוגמה, אפשר לבשל פתיתים, שנקראו גם 'אורז בן־גוריון'". הרעיון הוא ללמוד את הרקע ההיסטורי של המקום וגם לצאת שבעים מכל הסיפור.

ורד מציעה להכניס הפעלה ודמיון גם במהלך ההכנות לארוחה. "אפשר לחלק לכל משתתף אות ולבקש שיכין מנה שמתחילה באות הזו, או להביא מוצרים שונים ולבקש להרכיב מהם מנות בהגבלות מסוימות, למשל להשתמש רק בשלושה מרכיבים בכל מנה, להיעזר במרכיבים מצבע אחד בלבד, וכמובן לאסור להשתמש במתכונים מהרשת ומ־AI".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כאן חוגגים בכיף – המדריך לתכנון חוויה משפחתית הופיע לראשונה ב-פנימה.

החודש הייתי בהלוויה של ניצולת שואה, אמא של חברה שזכתה להגיע לגיל מופלג. לידי עמדה חברה שהייתה המומה מהאיפוק והשקט. "איפה הבכי?" היא לחשה לי. אז סיפרתי לה על המקוננות.

שליחות נשית עתיקה

יש כאב שאי אפשר להתחיל לבכות אותו לבד. לפעמים הוא גדול מדי, קדום מדי, יושב עמוק מדי בגוף. אנחנו מסתובבות איתו ימים שלמים, שנים שלמות, עם הילדים, עם הכביסות, עם כל מה שצריך להחזיק, אבל הבכי עצמו לא יוצא. הוא תקוע איפשהו בין הגרון לבית החזה. בקהילות היהודיות זה היה הרגע של המקוננת.

אני חושבת הרבה על האישה הזאת, המקוננת, שהייתה לה בקהילה שליחות מיוחדת. היא לא הייתה זמרת במובן הרגיל, היא ידעה לתת קול למה שכולם מרגישים ולא מצליחים לומר. אישה שעמדה ליד המוות, ליד החורבן, ליד השבר, ופתחה לאנשים את הלבבות לבכות.

כבר בירמיהו, בתוך נבואות החורבן, מופיע הפסוק המטלטל: "וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה". קראו לנשים שיודעות לבכות, שיודעות לפתוח את שערי הדמעות לכולנו. קראו לחכמות. מצודת דוד מפרש שהמקוננות באות "לעורר קינות ויללות", והחכמות הן אלה שיודעות לסדר "אמרי עצבון רוח ויגון", כדי להדאיב את נפש השומעים. כלומר, זה לא היה סתם פרץ רגשי – זו הייתה חוכמה, אומנות, מלאכה, שליחות נשית עתיקה.

גם במשנה רואים עד כמה המקום שלהן היה ממשי בתוך הקהילה. רבי יהודה אומר שאפילו עני שבישראל, כאשר הוא קובר את אשתו, "לא יפחות משני חלילים ומקוננת". כלומר, גם כשאין כמעט כסף, גם כשהחיים מצומצמים, יש משהו בסיסי בכבודו של אדם ובכבודו של האבל: שיהיה מי שייתן לקהילה קול לבכי.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט שער הדמעות הופיע לראשונה ב-פנימה.

מאת: שרינה זרביב

אם תעצמו עיניים ותחשבו על המילה "שדכנית", כנראה תעלה בראשכן דמות ארכאית עם פנקס מרוט, מטפחת קשורה היטב והרבה מאוד מניירות. ואז הדלת נפתחת, ובמקום המיתוס נכנסת שיפי שלומוביץ (33) מירושלים, פצצת אנרגיה צעירה, מעודכנת, לבושה מכנסיים וכיסוי ראש חלקי, שמשלבת בין הכשרה של עובדת סוציאלית, עין מקצועית של צלמת והמון חוש הומור באינסטגרם. "קוראים לי שיפי, ברור שמדמיינים אישה בת 7,000", היא פורצת בצחוק מתגלגל בשנייה שאנחנו נפגשות. "עשיתי על זה אפילו סרטון מצחיק ברשת. אבל בשנייה שאנשים מדברים איתי, הם מבינים שהגלגלים עובדים אחרת".

כדי להיכנס לקרביים של הרגשות של אנשים, ועוד היום, בעולם הציני שלנו, דרוש אומץ ניכר. אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, אבל שיפי מגיעה למשימה הזו בלב פתוח, כשהיא מנהלת מאגר של מאות נשים וגברים (עם רוב נשי מובהק של 70%, "כי אלו החיים"), וכבר חתומה על 11 זוגות שהגיעו לחופה. "לא מזמן פנתה אליי אמא אחת ואמרה שאני חייבת 'לתקן' את הבן שלה", היא צוחקת. "אז רק להבהיר – אני לא מתקנת אף אחד, אבל אני ממש שמחה כשמתקשרים אליי ומביעים נכונות ורצון להתמסר לתהליך אמיתי. ברגע שעושים את הצעד הראשון, אני כבר לוקחת את המושכות".

הניצוץ שנולד מתוך הגירושין

כדי להבין מאיפה מגיע הדרייב המטורף של שיפי לחתן אנשים, צריך לחזור אחורה לילדות שלה. כבת להורים גרושים, הנושא של חתונה וזוגיות תמיד ריחף מעל ראשה, אך לא תמיד במובן החיובי. היא גדלה לתוך מציאות שבה נשמעו ברקע שאלות מודאגות כמו "מי יתחתן איתה בכלל?", והחששות חלחלו עמוק פנימה. בשלב מסוים בנערותה היא חיה בתחושה שאולי היא עצמה לא תתחתן לעולם. מתוך המקום המורכב הזה נולד הרעיון: "טוב, אם אני לא אתחתן, לפחות אחתן אחרים".

הניסיונות הראשונים שלה התחילו מוקדם מאוד. היא גילתה שיש לה טביעת עין חדה לאנשים, וכבר בגיל 23, הרבה לפני שחשבה להפוך את זה למקצוע, זכתה שחמישה זוגות ששידכה הגיעו לחופה. החלום לעסוק בשידוכים תמיד היה שם, אבל בעולם הדתי התחום נתפס מאז ומתמיד כעיסוק של אנשים צדיקים שעושים זאת בהתנדבות לשם שמיים, ולא כמקצוע שאפשר באמת להתפרנס ממנו.

את הפריצה הגדולה והפיכת החלום לעסק רשמי, עשתה שיפי בטיימינג הכי פחות צפוי שיש: אוקטובר 2023. היא הייתה אז בעיצומה של חופשת לידה עם ילדה השני, כשבבת אחת פרצה המלחמה, ובעלה גל, קצין שיתוף אש של גדוד 450 (ביסל"ח), גויס למאות ימי מילואים ארוכים. שיפי מצאה את עצמה לבד בבית, מול החרדות, הטלוויזיה והילדים. במקום לשקוע, היא החליטה שהיא חייבת להוסיף טוב לעולם כדי לא להשתגע. בשבועות הראשונים של הלחימה היא העלתה לרשת סרטון קליל שבו פנתה ישירות לחיילים ולאימהות שלהם ואמרה: "מה ישמח את האימהות שלכם עכשיו? שתחזרו בחיים, ושעד אז תשלחו לי פרטים – ותחזרו עם כלה".

מה גרם לך לצלם את הסרטון הזה?

"הווייב הכללי בארץ היה של סוף העולם. שאלתי את עצמי: מה ישמח אימהות של חיילים ברגעים האלה, מעבר לזה שהבנים שלהן כמובן יחזרו בשלום הביתה? התשובה הייתה: שיחזרו עם כלה. אז אמרתי לעצמי, יאללה, בואי נעשה שידוכים".

והרגשת שזה טיימינג נכון, בתוך כל האֵבל והשכול?

"הרגשתי שהתשובה הכי חזקה לאויבים שלנו היא קודם כול לחיות כאן ולבנות", היא אומרת ברצינות. "זוגיות היא כוח החיים. האויב מנסה להרוס, ואנחנו נבנה. לפעמים יש מין תחרות כזאת במלחמה של 'מי הכי מסכן' – מילואימניקים עם או בלי ילדים? אלמנות או חברות של נופלים? לדעתי, במובן מסוים, הכי קשה לרווקים ולרווקות", היא מפתיעה. "המחלה הכי נוראית בעולם היא בדידות, ולמרות שהרווקים לכאורה רגילים לכך, המלחמה פשוט העצימה את הלבד הזה".

ההיענות לסרטון – שהיה ראשון מסוגו, לפני שקמו מיזמי רשת מפורסמים דומים – הייתה עצומה. צעירים שלחו פרטים בהמוניהם, וכשהלוחמים בצפון ובעזה החלו להשתחרר ליציאות מסודרות יותר, שיפי כבר חיכתה להם עם דייטים מוכנים בקנה. היא פתחה את ביתה הפרטי, והמוני רווקים ורווקות הגיעו אליה. כולם אמרו לה אותו הדבר: "בחיים לא הייתי מדמיינת לפנות לשדכנית, אבל את צעירה ומבינה עניין".

איך זה גרם לך להרגיש?

"ברגע ההוא הרגשתי שהקדוש ברוך הוא פשוט שם לי את השליחות הזו מול הפנים, ולכן החלטתי להפוך אותה לעסק לכל דבר, כולל גביית תשלום על הפגישה ועל ההצלחה. הרבה אנשים עושים את זה רק מטוב ליבם, אבל אצלי זה הלב שלי וזה החיים שלי, וזה גם העסק שלי. כשמשהו חשוב לך, אתה משקיע בו", היא קובעת.

לשנות את השיטה תוך כדי תנועה

המפתח בגישה של שיפי הוא המפגש האישי והליווי הצמוד, בניגוד מוחלט לעולם המנוכר של אפליקציות ההיכרויות והכרטיסים היבשים. כל מי שנרשם לשירותיה עובר פגישת עומק של שעה, שמתנהלת כמו דייט לכל דבר. כעובדת סוציאלית וצלמת, היא לומדת את האנשים דרך הרגליים והעיניים: איך הם נכנסים לחדר, איך הם מדברים ואיך הם זזים במרחב – אלמנטים שקובעים המון ברושם הראשוני.

מה בעצם קורה בתוך פגישת ההיכרות הזו איתך?

"כשאנשים באים לשדכנית, הם תמיד מספרים מה הם מחפשים בבן הזוג. אני אומרת: מה שאתם מחפשים הוא נגזרת של מי שאתם, אז בואו קודם כול נכיר אתכם. אני שואלת על המשפחה, מאיפה הם מגיעים, אילו מנטרות הם שמעו כילדים ומה בנה אותם. אנחנו מדברים על רמת חיים וסטנדרטים, ואז עוברים למערכות יחסים משמעותיות מהעבר, מה עבד ומה פחות. תמונות של אקסים, למשל, אני חייבת לראות בריאיון", היא מגלה בחצי חיוך שובבי. "זה נותן לי פרספקטיבה חשובה מאוד ומראה לי את גבולות הגזרה שלהם. יש מישהי שטוענת שהיא גמישה אבל בפועל יצאה רק עם דוגמנים, ויש גברים שמפתיעים ויוצאים עם נשים מסגנונות מגוונים מאוד".

מערכת היחסים הבאה שהיא בוחנת היא לא פחות ולא יותר – הקשר עם ריבונו של עולם. בעולם שבו כולם רצים לסמן משבצות כמו "תורני פתוח" או "דתי לייט", שיפי מסרבת לקטלג. "אני פשוט משתדלת להסתכל על הלב ועל המהות, ולא על העטיפה החיצונית. הקשר עם אלוקים הוא מערכת היחסים הכי ארוכה שיש לנו בעולם, וצריך להבין איפה האדם באמת נמצא בתוכה. הרי אי אפשר להכניס את כל המורכבויות של הדור הצעיר לתוך משבצת מסומנת בכרטיס. לכן המהות היא תמיד השיחה הכנה".

במהלך השנתיים האחרונות, מספרת שיפי, היא עברה תהליך משמעותי של שינוי והתבגרות מקצועית. "בהתחלה באתי בגישה של 'אני יודעת הכול, הם פשוט צריכים לסמוך עליי'. היום אני במקום שונה לגמרי. לדוגמה, פעם חשבתי שלא צריך להתלהב על הדייט הראשון, ואפשר לבנות את הקשר לאט. אם הפגישה הראשונה לא הייתה מוצלחת, הייתי משדלת את המשודכים להמשיך לנסות עוד פעם, אולי פתאום משהו ישתנה. היום אני עדיין מאמינה בבנייה, אבל כבר מבינה שאני לא יכולה לשכנע אנשים להתלהב או לרצות משהו. יכול להיות שבאמת צריך את ההתלהבות הראשונית הזאת במקרים מסוימים, וזה בסדר לרצות את זה".

התובנה הזו הובילה אותה לשנות את שיטת העבודה שלה. בימים אלו, אחרי שלמדה אימון באוניברסיטת בר־אילן, היא בונה תוכנית חדשה לגמרי, שמבוססת על ליווי אישי וצמוד במקום החזקה של מאות אנשים ברשימות סטטיות. "אני רוצה לקחת פחות אנשים, אבל לתת להם ליווי ממש משמעותי, כדי שלא ירגישו לבד בתהליך".

מתוך כך, היא גם הגדירה מחדש מהי הצלחה. "אנשים תמיד שואלים שדכניות 'כמה חתונות יש לך ברזומה?', אבל הצלחה לא נמדדת רק במספר החתונות. אם מגיע אליי בחור שלא הגיע כבר המון זמן לדייט שלישי, ופתאום הוא יוצא עם מישהי לתקופה ארוכה – זו הצלחה ענקית. פעם הגיע אליי מישהו שיש לו ידידה טובה, ולחצתי עליהם לצאת ולנסות. אמרתי לו, 'מקסימום לא ילך, אבל לא היית רוצה שאשתך תהיה החברה הכי טובה שלך?'. לא מזמן הוא סיפר לי שהם התחילו לצאת ברצינות. אני לא יודעת אם הם יתחתנו, אבל עצם הניסיון והתזוזה הוא הצלחה גדולה מבחינתי. אני רוצה להיות האדם שנותן את העצה הנכונה בזמן הנכון".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מחברת לבבות הופיע לראשונה ב-פנימה.

מאת: שרה גבאי
צילום: אריק סולטן

אני פוגשת את מירב לשם גונן ימים מספר לאחר חתונת בנה שחף, כשהיא עדיין מלאה בהתרגשות מהאירוע המשפחתי מלא השמחה שחוותה. "לקח לי שבוע לרדת מהענן", היא משתפת.

כמיקרוקוסמוס לעשייה שלה ולמפגשים עם עַם ישראל, גם החתונה של שחר עם תחיה, בת הציונות הדתית, הייתה מפגש בין קהילות שונות בעם – חילונים ודתיים, חרדים לצד קצינים בצה"ל. "הרצון והצורך להתחשב בעולמות השונים שחוברו לחתונה, הפכו את האירוע למלאכת מחשבת. היה לנו חשוב לכבד. הייתה כל כך הרבה שמחה. כל כך הרבה ביחד".

לשם גונן (57), אם לחמישה מהמושב חניאל שבעמק חפר, פרצה לתודעה הציבורית שלא ברצונה בימים הסוערים שלאחר השבעה באוקטובר, בעקבות חטיפת בתה רומי ממסיבת הנובה. המאבק שלה להשבתה של רומי היה עז, ובה בעת ייחודי. היא התעקשה להתמקד במשותף ולא במפריד, להיפגש פנים אל פנים עם ציבורים ומגזרים שונים ברחבי הארץ, תוך שהיא מבקשת לייצר שיח מאחד בין פלגי העם – עשייה שהיא ממשיכה בה ביתר שאת גם כיום. מדינה שלמה דמעה מהתרגשות ביחד איתה כאשר לבסוף אחזה בזרועותיה את רומי, שחזרה מן השבי אחרי 471 יום.

בתוך השבר הנורא, לקח לה זמן למצוא את המקום המדויק שבו היא יכולה להשפיע ולפעול. "אף פעם לא הייתי טיפוס של הפגנות – וזה לא מתוך ביקורת על עצם המחאה. פעולות כמו הפגנות, או חסימת הסיוע ההומניטרי למשל, הן חשובות, משמעותיות ומשפיעות – הן פשוט לא מתאימות לכל אחד, ולי הן לא התאימו. יצאתי לשטח כדי להבין את הדעות השונות, כמו למה יש אנשים שמאמינים שלא צריך לחתום על הסכם, או שצריך לפעול רק בכוח. ובעיקר רציתי שהם יכירו את רומי. רומי היא הילדה שלי, שבכלל הייתה אמורה לשמור על הכלבה של ירדן אחותה, כדי שירדן תוכל לטוס לאוסטרליה. רציתי שיבינו שמאחורי הכותרת 'חטופים' יש אנשים אמיתיים".

המאבק ההוא היה תחילתה של דרך שעודנה נסללת. "במהלך הדרך נאבקתי להחזיר את הבת שלי, אבל בשלב מסוים גם נאבקתי על הילדים שלי, שנשארו בבית ושמו לי מראה מול הפנים: 'אמא, גם אנחנו הילדים שלך וצריכים אותך'. מאוחר יותר, כשיצאתי למפגשי השיח ברחבי הארץ, הבנתי שיש כאן מאבק רחב ועמוק בהרבה. החטופים היו סמן לנקודת שפל נורא גדולה שלנו כעם, אבל זה לא נגמר בזה שהבת שלי הוחזרה או שכל החטופים הוחזרו, יש כאן עבודה מתמשכת. המאבק של כולנו הוא לשמור על הערכיות שלנו. אירועי אלימות הם לא משהו שעם ישראל יכול להסכים איתו. השימוש בכוח ובאלימות כדי להשיג מטרה ספציפית עבור אוכלוסייה ספציפית זה ההפך ממה שמצופה מאיתנו לעשות בעולם. הבנתי שזה לא נגמר וזה גם לא ייגמר. זה מאבק תמידי של האדם עם עצמו, תנועה מחושך לאור".

לראות את הכאב

שנה וחצי חלפה מאז חזרה רומי מהשבי. שנה וחצי שבה מירב ממשיכה ומתפקדת כאמא שעסוקה בשיקום של הבת שלה, ובד בבד ממשיכה ביתר שאת בעשייה למען הכלל.

כאמור, היא ממשיכה במקביל בעשייה הציבורית, העבירה עד כה יותר מ־160 הרצאות ומפגשי שיח ברחבי הארץ, והיד עוד נטויה. נוסף על כך, היא לוקחת חלק במיזמים שבונים סיפור עַם מתחדש, דרך זהות יהודית אישית ושייכות לארץ.

אנחנו מצויים בימים סוערים, מול חוק הגיוס, משפחות המילואים שקורסות תחת הנטל, השיח המפלג שחזר, האלימות והפערים הפוליטיים. אין לך לפעמים מחשבות להרים ידיים?

"כשמדברים איתי על פילוג ושיסוע, אני שואלת איפה את פוגשת את זה. הקושי הכי גדול שלנו הוא לגעת בכאב של מישהו אחר. אין לנו ידע מספק וכלים איכותיים להכיל את הכאב של האחר או להקשיב למציאויות השונות". התוצאה של היעדר כלים, לדבריה, היא השתקת הדיון הפוליטי האמיתי והשטחתו לשאלה פרסונלית אחת – בעד או נגד ראש הממשלה, "אין פה קשר לפוליטיקה או לאג'נדות".

במקום הזה, שבו הדיאלוג גווע, מתחילה העבודה הציבורית שלה. "מה שאני עושה זה להניע אנשים להקשיב, לשתף כאבים. אנחנו לא תמיד מסוגלים להכיל את זה, אבל זו תרגולת חשובה, לראות את האדם השני". היא מזהה את הכאבים והפחדים העמוקים שמצויים משני צידי המתרס הפוליטי, וסבורה שהמפתח נמצא בוויתור על הרצון לטוטאליות. "כולנו רוצים להחזיק משהו מוחלט, ואין שום דבר מוחלט בחיים שלנו. התרגול הוא לשחרר את המוחלטות, להפסיק לדבר במילים כמו 'הכול', 'תמיד' או 'אף פעם'. כל מתקפה מאיראן או מחיזבאללה רק מעצימה את הפחד וחוסר הוודאות, אז צריך לחפש את האנשים שמסוגלים רגע לנשום בתוך אי־הוודאות הזאת ולהזכיר שיש גם דרך אחרת, שאפשר גם להקשיב".

מה מרוויחים מהשיח על הפער?

"כשאנחנו יכולים לדבר עליו, מתפתחת המסוגלות להכיל את השונות. אנשים חיים באשליה שהם ימצאו את הקבוצה המושלמת לחיות איתה, אבל גם בזוגיות לא תמצאי בחיים מישהו מושלם כמוך, תמיד יגיעו האתגרים של אי־ההסכמות. לכן השאלה הגדולה היא לא איך מוחקים אותן, אלא איך אנחנו מדברים בתוכן, איך אנחנו מסכימים לעבוד ולחיות זה לצד זה דווקא מתוך אי־ההסכמה".

המילה אחדות מעוררת אצל מירב אנטגוניזם. "להיות אחד זו תובנה עמוקה, זו הבנה שכל מילה שאני מוציאה מהפה משפיעה עלייך ועלינו יחד. אבל היום המילה הזאת בעיקר מייצרת כעס. צריך לשחרר אותה רגע ולא להתאמץ עליה. העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים. במקום לנסות למסמס את הפערים, בואו נלמד לנהל את אי־ההסכמות, כדי לא לשפוך את התינוק עם המים".

בעוד יוזמות חברתיות שונות מנסות לייצר פיוס דרך חיפוש אחר ה־80% שעליהם כולם מסכימים, לשם גונן אינה שואפת לשיח שיקדם הסכמה. "אני בכלל לא שם. לי אין סבלנות לשבת ולמצוא על מה אנחנו מסכימות". היא מאמינה שההסכמות הבסיסיות כבר קיימות. "אם אנחנו פה, נקודת המוצא הציונית והרצון שהמדינה תתקיים כבר קיימים. מי שלא ציוני, לא מוכרח לגור פה".

את סוגיית החרדים היא בוחרת לשים כרגע בצד. עבורה, הציבור החרדי הוא חברה סגורה מוקפת גדרות, ומי שיכול להוריד את הגדרות האלו, מאחורי הקלעים, הם רק מובילי החברה. אולם דווקא אצל מי שנושאים בנטל, היא מזהה אחריות אזרחית עמוקה לצד הכאב הגדול. "בתפיסה שלי, שהיא רק זווית אחת, האחריות היום היא על מה שנקרא 'ברית המשרתים'. המשרתים חייבים לקחת אחריות על מה שקורה במדינת ישראל ועל איך שאנחנו מדברים בינינו ובין עצמנו".

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט "העבודה האמיתית היא לא לחפש אחדות מלאכותית, אלא ללמוד איך לחיות כאן יחד, אחד ליד השני, עם הוויכוחים" הופיע לראשונה ב-פנימה.

בשבתות קיץ זו כבר ארוחת ערב עבור הילדים, ובכלל, אני אוהבת את הזמן הזה. רגע לפני ששוקעת השמש ואנחנו נפרדים מהנשמה היתרה של שבת. השעה האחרונה של שבת היא זמן משפחתי סביב שולחן קטן בגינה, זמן לשירי נשמה ולשיח שקט ונעים. מפגש שמייצר אנרגיה שתלווה אותנו כשניפרד מהשבת ונצפה כבר לשבת הבאה.

אספתי כמה מתכונים שיעזרו לכן לגוון קצת את התפריט של סעודה שלישית ולפתוח את השבוע הבא בטוב.

שלכן, אלינור

דג סול בטמפורה ועשבי תיבול ברוטב איולי

תשכחו את כל מה שידעתן על דג סול ותנסו את המתכון הזה. הטמפורה עוטפת את הדג ונותנת לו נפח, מרקם קראנצ'י וטעמים מופלאים של עשבי תיבול. מגישים לצד איולי או מטבל אהוב.

מספר סועדים: 6 | זמן הכנה: 40 דק' | כשרות: פרווה

החומרים:

• 6 חתיכות דג סול
• מים להשריה
• ½ כפית מלח
• 3 כפות מיץ לימון
• 1 כוס קמח
• ½ כוס קורנפלור
• 1 כפית אבקת אפייה
• 1 כוס מים
• 1 ביצה
• 1 שן שום מגורדת
• ½ כוס פטרוזיליה קצוצה
• מלח ופלפל
• שמן לטיגון עמוק

לאיולי:

• ½ כוס מיונז
• 1 שן שום מגורדת
• 2 כפות מיץ לימון
• 1 כפית חרדל
• 1 כף סוכר

אופן ההכנה:

1. מניחים את הדג בקערה עם מים עד לכיסוי. מוסיפים מלח ומיץ לימון, מערבבים היטב ומניחים לשעה להשריה.
2. מוציאים את הדג ומייבשים על נייר סופג.
3. להכנת הטמפורה: בקערה מערבבים קמח, קורנפלור ואבקת אפייה, מוסיפים מים, ביצה, שום, פטרוזיליה, מלח ופלפל, ומערבבים לבלילה.
4. בסיר רחב ושטוח מחממים שמן עמוק לטיגון. עוטפים כל חתיכת דג בבלילת הטמפורה ומטגנים כשתי דקות מכל צד עד הזהבה.
5. לאיולי: מניחים בצנצנת מיונז, חרדל, לימון, שום וסוכר, סוגרים ומשקשקים היטב.
6. מגישים את הדג לצד הרוטב.

אנטיפסטי צבעוני

כמה פשוט, ככה מדויק. בתבנית אחת מניחים את כל הירקות העייפים שנשארו במקרר מהשבוע שחלף, מוסיפים שמן זית, מלח ופלפל, ולתנור. מגישים לצד טחינה ולחמניות ביס. יש משהו כל כך מרענן במנה הזו, בלי שום דבר מיותר. פשוט ירקות טובים בשלל צבעים ומרקמים, מהתבנית ישר לפה.

מספר סועדים: 6 | זמן הכנה: 50 דק' | כשרות: פרווה

החומרים:

• 2 קישואים
• 2 גזרים
• 2 בטטות
• ½ כרוב
• 2 פלפלים
• 1 בצל סגול
• 1 ראש שום
• 2 גבעולי רוזמרין
• ½ כוס שמן זית
• מלח גס
• פלפל גרוס

אופן ההכנה:

1. חותכים את כל הירקות לחתיכות גסות ומניחים בתבנית על נייר אפייה.
2. מניחים בין הירקות את גבעולי הרוזמרין, מזלפים שמן זית בנדיבות ומתבלים במלח גס ובפלפל גרוס.
3. אופים בתנור בחום של 180˚ במשך כשעה, עד שהירקות משחימים, מתרככים מבפנים ומקבלים מרקם קראנצ'י מבחוץ.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נועם שבת הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכירות את התחושה שכולם בבית מחפשים כל הזמן משהו לנשנש? בין העבודה, הסידורים והניסיונות לשמור על שגרה, כולם מחפשים פתרונות טעימים ופשוטים לארוחה טובה בלי לבלות שעות במטבח.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה האפשרות לסגור ארוחה בסיר אחד. ארוחה ביתית שמלאה בכל טוב, עם פחמימה, חלבון וירקות, שחוסכת זמן וכלים. כי לפעמים כל מה שצריך כדי לצמצם את הנשנושים הבלתי פוסקים הוא סיר טוב שמחכה על הכיריים.

אספתי למדור את המנות האהובות כאן בבית, מנות של סיר אחד, כאלה שמתאימות בדיוק לימי הקיץ העמוסים כשהילדים בבית, והלב רק רוצה להגיש להם אוכל אמיתי, ביתי ומלא אהבה.

שלכן,
אלינור

פסטה ונקניקיות ברוטב פיצה

"שורבה מקרונה" בשמה הנוסף, היא אחת המנות האהובות כאן בבית. כשאני רוצה להכין ארוחה מהירה, משביעה ומשמחת, אני הולכת על זה. הפסטה מתבשלת בתוך הרוטב, ויחד עם כל המרכיבים נוצר תבשיל נהדר. מומלץ להגיש לצד סלט ירקות.

מספר סועדים: 6 מנות
זמן הכנה: 30 דק'
כשרות: בשרי/פרווה

החומרים

• 4 כפות שמן
• 3 שיני שום פרוסות
• 1 חב' נקניקיות בשריות או פרווה
• 1 מכל עגבניות קצוצות
• 2 כפות רסק עגבניות
• 1 כף סוכר
• 1 כף אורגנו יבש
• 1 כפית מלח
• ½ כפית פלפל
• עלי בזיליקום
• 4 כוסות מים
• 1 חב' פסטה

אופן ההכנה

1. פורסים את הנקניקיות לטבעות דקות.
2. בסיר רחב ושטוח מחממים שמן, מוסיפים שיני שום בהקפצה קלה ולאחר מכן מוסיפים את פרוסות הנקניקיות לצריבה קצרה.
3. מוסיפים לסיר עגבניות קצוצות, רסק עגבניות ותבלינים ומערבבים היטב.
4. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה. כשהרוטב מבעבע מוסיפים את הפסטה ישר מהשקית.
5. מערבבים, מנמיכים לאש בינונית, סוגרים את הסיר ומבשלים במשך 10 דקות, עד שהנוזלים מצטמצמים והפסטה מתרככת. יש לערבב מדי פעם עד שהפסטה מוכנה.

קציצות, פתיתים ואפונה

סיר של בית, משפחתי ומנחם, מכיל בתוכו כל מה שצריך בארוחה: קציצות רכות, אפונה עשירה בערכים תזונתיים ופתיתים שהילדים תמיד אוהבים.

מספר סועדים: 6 מנות
זמן הכנה: 30 דק'
כשרות: בשרי

החומרים

לקציצות:

• ½ ק"ג בשר טחון
• 1 בצל קצוץ
• 2 כפות פטרוזיליה קצוצה
• 1 ביצה
• 2 כפות פירורי לחם
• ½ כפית פפריקה
• ½ כפית כמון
• ½ כפית מלח
• ½ כפית פלפל

לתבשיל:

• 4 כפות שמן
• 1 בצל גדול קצוץ דק
• 4 שיני שום קצוצות דק
• 1 קופסת שימורים עגבניות קצוצות (400 גר')
• ½ כפית פפריקה
• ½ כפית כמון
• ½ כפית כורכום
• מלח ופלפל
• 2 כוסות אפונה עדינה מופשרת
• 4 כוסות מים
• 2 כוסות פתיתים

אופן ההכנה

1. מכינים את הקציצות: מכניסים לקערה בשר טחון עם בצל, פטרוזיליה, ביצה, פירורי לחם ותבלינים. מערבבים היטב ויוצרים כדורים קטנים.
2. בסיר רחב ושטוח מחממים שמן, מוסיפים בצל ושום ומטגנים עד שהבצל מתרכך. מוסיפים עגבניות קצוצות ותבלינים ומערבבים היטב עד לרתיחה. מוסיפים את האפונה ואת המים ומביאים לרתיחה.
3. מניחים את הקציצות ברוטב המבעבע ומבשלים במשך 10 דקות. לאחר מכן מוסיפים את הפתיתים.
4. מבשלים על אש בינונית 10 דקות, עד שהפתיתים מוכנים. שימו לב לא לבשל יתר על המידה, כי הפתיתים ממשיכים להתבשל גם לאחר כיבוי האש. במידת הצורך ניתן להוסיף מעט נוזלים.

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ארוחה בסיר אחד הופיע לראשונה ב-פנימה.

רעש הצפצופים במחלקת הטראומה בקומה מינוס 3 היה הסאונד הקבוע בשבועות הראשונים אחרי הפציעה. איכשהו, כנראה, מתרגלים להכול, והרעש הפך לרקע. אני זוכרת את עצמי מודה לקדוש ברוך הוא שלפחות ברמת הקונסטלציה המשפחתית, הילדים ואני רגילים לכך שאבא לא נוכח בבית, אז ההתמודדות עם חוסר הנוכחות שלו היא דבר אחד פחות שאני צריכה לתווך.

בימים הראשונים עסקתי בעיקר בשאלה איך לספר לילדים. הם עוד קטנים, אבל מבינים. פניו של בועז היו מכוסות בכוויות מהפציעה, וקיבלנו החלטה שלא להפגיש את הילדים איתו עד שהכוויות יחלימו, או לפחות ייראו טוב יותר. לבועז היה חשוב להיראות "חזק" בשבילם. מבחינתו, הרגל הקטועה היא כלום; אך "הפנים זה אני", והוא רצה לקבל את הילדים כמה שיותר "הוא".

אז היה לי שבוע שלם להכין אותם. חזרתי הביתה מהמחלקה וסיפרתי בהתחלה את האירוע באופן כללי: אבא קיבל מכה של לוחמים בלבנון, ובשפה של מבוגרים אומרים "נפצע". זאת פציעה של לוחמים, ועכשיו הוא בבית הרפואה, מחלים. בקרוב נוכל להיפגש.

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט מה קרה לאבא? הופיע לראשונה ב-פנימה.

הגיע החופש, ובבתים עם ילדים זה בדיוק השלב שבו הסלון נעשה פעיל לאורך כל שעות היממה. הוא כבר לא מסודר כמו בתמונות, על הרצפה מפוזרים משחקים, יצירות, ספרים, כוסות קפה וצלחות. הוא פתאום מתמלא חיים. מצד אחד, זה בדיוק מה שאת רוצה. בית חי, פתוח, מארח, משוחרר, שנעים להיות בו. ויחד עם זה, את רוצה שמרכז הבית ימשיך להיות מקום יפה ורגוע גם בתוך כל התנועה הסוערת.

בתכנון נכון אפשר ליצור מקום לפעילות ולמגוון השימושים בחלל המרכזי, יחד עם האסתטיקה והסדר שחשובים לתחושה הנעימה בבית. נעשה זאת עם פתרונות אחסון חכמים ונגרות שמותאמת בדיוק לצרכים של המשפחה. לשם כך נועד הריהוט המודולרי שמשמש לאחסון ויוצר מקום מוגדר לכל הבלאגן: שולחן עבודה שמתקפל לתוך ארון, שולחן סלון עם מדף לעיתונים או הדום נפתח עם ארגז אחסון שמסתיר בתוכו משחקים או שמיכות.

בסלון צריך להתחשב בפרטים הקטנים שעוזרים לנו להרגיש בו בנוח. פינה נוחה לעבודה, טקסטיל שמכניס רוך וצבע ופתרונות ישיבה קלילים לזמן משפחתי על השטיח. בסופו של דבר, החוכמה היא לשלב את העיצוב עם חיי היומיום וליצור סלון שיכיל בתוכו את החיים שלך בצורה שאת אוהבת.

שולחן צד
שולחן קטן שמתלבש על הספה ונותן פתרון מעולה לעבודה, כתיבה או אכילה. הוא לא תופס הרבה מקום ואפשר להזיז אותו בקלילות לפי הצורך. מאפשר לך להישאר בסלון ברגעים האלה שאת צריכה גם לבצע משימות וגם לא להתאמץ יותר מדי.

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט סלון מלא חיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אמה של אביה, מיה אוחנה מורנו, הפכה במשך השנים למרצה בכנסים ובאירועים, והקימה ביחד עם לילך גדול את עמותת 'הקומה הישראלית הבאה', שפועלת להשבת השיח הערכי בחברה הישראלית, מתוך רצון לעודד הקשבה ושינוי. ספרה של מיה, 'אור מלב שבור', יצא לאור בשנת 2024 בהוצאת ידיעות ספרים, וזכה להצלחה.

עד כמה העובדה שההורים שלך מוכרים השפיעה ומשפיעה על חייך?

"זה פוגש אותי קודם כול ברמה הטכנית. בכל מקום שבו שומעים את שם המשפחה שלי, שואלים אותי אם ואיך אני קשורה לאבי – 'את בת דודה שלו? אחיינית שלו?' – ובכל פעם אני עונה שאני הבת שלו.

"כשמגלים מי אני, אני מקבלת שלל תגובות. פתאום אנשים לוקחים מעין צעד לאחור, אומרים 'וואו, אני לא מאמין', 'אני רועד מהתרגשות' או 'אני מצטער', 'איזו מסכנה'. לפעמים מספרים לי איך הם הכירו את אבי, מתי דיברו איתו, על הערכים שלו, או מספרים לי שקראו לבן שלהם על שמו. רוב התגובות מביעות כבוד, יראה, תודה.

"בשנים האחרונות אמי נהייתה דמות ציבורית ומוכרת, והרבה אנשים מקשרים את השם דווקא אליה, מספרים לי שהיו בהרצאות שלה, או שנחשפו לדברים שאמרה. תמיד זה מגיע עם 'איזו מדהימה היא', 'איזו מעוררת השראה' ואני מסכימה כמובן".

זה נשמע מחמיא, אבל גם מאוד מתיש.

"זה פוגש אותי בעיקר במקומות חדשים, שבהם לא מכירים אותי, ואני יודעת לקחת נשימה עמוקה. בסופו של דבר אני גאה בשם הזה, בסיפורים שמתלווים אליו, וזה מה שבנה אותי ואת מי שאני היום".

איך מצליחים לפתח אישיות עצמאית בתוך סיפור כל כך ציבורי ופומבי?

"צריך לא ליפול לתארים חיצוניים. בכללי, כשאדם נהרג, בעיקר על הגנת המדינה, יש לנו נטייה לזכור רק את הרגעים הטובים והמושלמים שלו, לזכור אותו כמלאך. אחרי הנפילה של אבא הרבה אנשים מבחוץ רצו להביא לנו מתנות, היינו 'הילדים של גיבור ישראל', ואמא ידעה לשים את הגבולות הנכונים. היא קבעה מה נכנס אלינו הביתה ומה לא, מי נכנס ובאיזה שעה.

"היא דאגה לספר לנו שאבא היה בן אדם וסיפרה סיפורים קטנים שהפכו אותו לאנושי, לדוגמה: איך הוא התקין מגינים בפינות של הבית כי פחד שאנחנו כילדים נקבל מכה. סיפור קטן, מתוק ואבהי. היו דברים שאבא לא היה מוכשר בהם בתחילה ועמל עליהם קשה, ואמא שיקפה לנו גם את זה. היא בנתה לנו קן בריא, נכון ומוגן.

"מכיוון שחינכו אותי לכך שאני לא חיה עם כותרת ואני מי שאני, ידעתי שיש לי אחריות לבחירות שאעשה בחיי, שאני צריכה לחצוב לעצמי את הדרך".

המשך הכתבה בגיליון סיוון תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט עץ ופרי הופיע לראשונה ב-פנימה.