כולנו נופלות בזה. האוכל כמו הופך למלחמה, זירה שבה אנחנו במאבק אינסופי בעיקר כלפי עצמנו.
ביום שהצלחנו לאכול בריא או ראינו ירידה במשקל – התרגשות ואנרגיות, יום של שמחות!
אבל ביום שלא – הרגשות מגיעים ברגע לקצה השני. תחושת החמצה עמוקה ותסכול על מאמץ שהתבזבז, ואפילו תחושה של תבוסה. שוב נפלנו.
לשחרר את המועקה
אני מכירה את התחושה הזו היטב. חייתי כך במשך שנים, בעליות וירידות בלתי נסבלות של מצבי רוח שנקבעו לפי מה שהכנסתי לפה. רכבת הרים רגשית שתלויה במספר על משקל או בכמות העוגיות שאכלתי.
כשאנו נמצאות בנקודה הזו, יש כאן כשל מובנה. האוכל הבריא הופך להיות דבר מעיק ושואב אנרגיה, מעין מדד לערך העצמי שלנו. וכשיש לי כמה זירות להתמודד איתן בחיים – ילדים, עבודה, משכנתא – השינוי המעיק הזה, שגורם לי לכל כך הרבה ביקורת ושנאה עצמית, הולך ומקבל פחות מקום.
קול פנימי כמו צועק בנו חרישית: "יאללה, אין לי כוח! אני אוכלת מה שבא לי! אין לי כוח לחשוב יותר". והכבדות חוזרת, החשקים שבים, וכמובן, ישנה השפעה גם על המשקל.
אז אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת על האכילה ועל ההתמודדות גם עם מה שאנחנו תופסות ככישלונות בתהליך שלנו מול דיאטה או שינוי אורח חיים. להזכיר לעצמנו שאין באמת דבר כזה נפילה. אין דבר כזה "גנבתי" קצת עוגה. זה אוכל. אוכל! לא גונבים אותו, לא חוטאים בו, ואנחנו לא "ילדות רעות" אם אכלנו "יותר מדי".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
