אלו בדיוק השילובים בזוגיות שעושים אותה לשלמה. בתחילת הקשר שלנו הייתי מסתכלת על הפערים בינינו וחושבת לעצמי, איך נדביק את כל השוני הזה? איך מגשרים על כל הפערים בהשקפת העולם? אבל משהו בלב אמר לי: יהיה בסדר.

אין ספק שעד היום יש דברים שאנחנו רואים בצורה שונה, אבל תמיד מחפשים איך אנחנו מקבלים את הדעה של האחר, לא ננעלים ומתבצרים בדעותינו, כי וואלה, לא תמיד אנחנו צודקים! גם לבן הזוג שלנו יש מה לתרום בנושא.

אז לכבוד 18 שנים לזוגיות שלנו, אני חולקת איתכן את עשרת הדיברות שלי לזוגיות מיטיבה:

♥ לחשוב כל הזמן איך אתם עושים אחד את השני מלך ומלכה. אם כל אחד יחשוב איך להיטיב עם השני, תחיו בגן עדן.

♥ לא לעשות רשימת מכולת של מה אני עשיתי לעומתך. הרשימות האלה, גם אם הן נעשות רק במחשבה, הורסות כל חלקה טובה. תהיו בטוחים שגם הצד השני עושה המון, רק שאתם לא רואים את זה, כי לראות את עצמנו הכי טבעי וקל לנו.

♥ לשמור על קשרים טובים עם החם והחמות. אל תשכחו שאלה ההורים שגידלו את בן הזוג וטיפלו בו, ואתם לא רוצים להיות אלה שגורמים למחלוקת ביניהם, זה אף פעם לא נגמר טוב. תורידו ראש ותבלעו את הכבוד. זה אימון טוב לחיים בלי קשר אליהם.

♥ לא לריב ליד הילדים! אם הייתם נכנסים ללב שלהם באותו הרגע וחווים את הצער והכאב שלהם, הייתם מבינים עד כמה אתם לא רוצים שהם יחוו את זה. זה שורט אותם לכל החיים. אז כן, שליטה ובגרות נדרשות כאן, לצאת מהבית לסיבוב או להיכנס לחדר ולנעול את הדלת.

♥ לזכור להגיד דברים טובים זה לזה. להשאיר פתקים קטנים עם הערכה למשהו שבן הזוג עשה, זה בונה כלי ורצון לעשות עוד.

♥ אפשר ורצוי "להרים" זה לזה ליד הילדים. זה יוצר אצלם בנפש הערכה כלפי ההורה.

♥ לדעת לבקש מה שרוצים. אצלנו אנחנו אומרים: את רוצה שאכין לך קפה? תגידי! אל תצפו שהצד השני ינחש מה אתם רוצים. גם לא אחרי 18 שנה.

♥ לברוח מדי פעם ללילה. יש הורים, יש בייביסיטריות, לא משנה איך תמצאו את הפתרון שעובד לכם – צאו ללילה אחת לכמה זמן. כל כך חשוב לשמור על גחלת האהבה כמו שהייתה פעם.

♥ לזכור שוויכוחים הם חלק מהחיים, אבל אופציית הפירוק היא בכלל לא אופציה! בעולם שבו הכול אינסטנט ובר־תחלופה מהר, את הבית אל תשברו. כל הבחוץ מתעתע. הטוב האמיתי נמצא ברגע הזה שאמרתם "כן, אני רוצה להתחתן איתך".

♥ ללמוד יחד! אתם החברותא הכי מיוחדת ושוות השקעה שיש. תמצאו את הזמן שהוא מעל הזמן שבו אתם לומדים יחד. אפשר גם ללכת לשיעור, העיקר שתזינו את הביחד הרוחני שלכם. זה נותן כל כך הרבה כוחות בבורות הקטנים של החיים.

♥ והכי חשוב, תהיו עזר זה לזה. תתמכו, תאהבו, תכילו. ה' חיבר ביניכם, וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לכם טוב. שתשמחו זה בזה ובקן המשפחתי שבחרתם להקים.

ולי נישאר לשנן, להזכיר וליישם גם בבית שלי.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. לעוד טורים וכתבות מרתקות הצטרפי למגזין פנימה

קרדיט צילום: ערוץ 14

הפוסט הפכים משלימים: עשרת הדיברות לאהבה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

ביני לבין עצמי

כבר יותר מחמישים שנה שהפסיכולוגיה המערבית מפמפמת לנו על חשיבות ה-self, העצמי. מודעות עצמית, מימוש עצמי, תפיסה עצמית וכדומה. על פי עקרונות אלה, חייב אדם לדאוג לפני הכול לטוב העצמי שלו ולהגשמת צרכיו הפרטיים. הוא קודם כול פרט, ורק אחר כך חלק מזוג ומהחברה.

אומנם זה נשמע כמו דבר חיובי, אבל יש לכך השלכות מרחיקות לכת. למשל, אם לא טוב לאדם עם משפחתו, עם בן או בת זוגו, הוא חייב לשמור קודם כול על הבריאות הפנימית שלו – ולעזוב. אין על מה לדבר, שהרי אי אפשר להתפשר כשהעצמי חשוב כל כך. התוצאה לא מאחרת לבוא, והיא משקפת את מה שקורה בתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות – הזוגיות מתפוררת, המשפחה מתפרקת, יותר ויותר אנשים חיים לבד.

התפיסה ביהדות היא שונה. האדם הוא פרט בחברה ובמשפחה, ויש מצוות רבות שמכוונות לעניין החברתי והמשפחתי. אומנם חשוב להתפלל, אבל בלי מניין זה לא זה. חשוב לשמור שבת, אבל בלי סעודת שבת משותפת מרגישים שמשהו חסר. בתכל'ס, כמה יהדות אפשר לחוות באי בודד?

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האדם לעולם לא אמור להיות לבד. בצעירותו הוא עם משפחת הוריו, ומיד אחר כך הוא מקים את משפחתו שלו. "לא טוב היות האדם לבדו" – הפשט הברור הוא שכשאדם לבד, לא רק שלא טוב לו, אלא הוא גם לא אדם טוב. אין לו עם מי להיטיב ואין הוא מממש את העצמי היהודי שלו.

מחקרים חברתיים מראים שבשונה ממה שמקובל לחשוב, איכות החיים אינה נמדדת על פי ההצלחה בקריירה, גודל הרכב או סכום הכסף שיש לך בבנק, אלא על פי מדדים חברתיים: כמה אנשים קרובים יש לאדם, שיהיו איתו בשמחות וידאגו לו ביום צרה או בעת זקנה, כשהוא לא יוכל לדאוג לעצמו.

"אעשה לו עזר כנגדו" – הכוונה היא לא רק שיהיה מי שיעזור, אלא גם שיהיה מי שישקף את הטעויות, כנגדו של בן הזוג, ויראה לו זווית אחרת.

היום אנשים מגיעים לנישואין עם רשימת מכולת ובה כל מה הם מצפים מהבעל או מהאישה, כשהמחשבה המנחה היא: איך האדם הזה יעזור לי בחיים ומה זה ייתן לי? לדעתי הגישה הנכונה היא שאם הוא לא מושלם, יהיה לנו על מה לעבוד יחד. נדאג זה לזה ולא כל אחד לעצמו. לא "מה יוצא לי" מהנישואין והאם זה טוב לי, כי אם מה אני יכולה לתת בנישואין ואיך הנתינה שלי תצמיח את בן זוגי ואת היכולת שלו לתת לי בחזרה. זה ה"דבק באשתו" האמיתי. מסתבר שאני לא משקיעה במי שאני אוהבת, אלא אני אוהבת את מי שאני משקיעה בו.

מעבר לסטטיסטיקות

בימים אלו אנחנו חוגגים את יום הנישואין ה-24 שלנו, ואני לא מאמינה שאנחנו שוברים את הסטטיסטיקה. נישואין הם החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם אדם, ועל כך אני רוצה להודות לבעלי. הנישואין לא באים לשרת אותך, אלא את באה לתת מעצמך למישהו אחר וזה חסד עצום.

עלינו לזכור זאת תמיד ואף להעריך יותר. להשקיע יותר, כל הזמן. לדעת שזהו הבסיס למשפחה ולבית, ובעצם הבסיס לכול.

מתוך הטור החודשי של ריקה רזאל במגזין פנימה

הפוסט עזר כנגדי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אותם מתלוננים טורדניים במדבר שמעשיהם מחדדים לנו שאנו נדרשים לאורך רוח, אמונה וראייה רחבה של כל התמונה, מלמדים אותנו שלדיבור שלנו משמעות חשובה. אם אנחנו מוציאים מהפה דברי עידוד ודרבון, אנחנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים לנו. אולם אם אנחנו עסוקים בקיטורים אנחנו מחלישים אותנו ואת הסביבה.

מסביר הרבי מליובאוויטש ; שלושה רבדים מקיפים את הנפש שלנו- מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה והמעשה הכרחיים בדרך כלל אבל הדיבור לא תמיד בא לידי ביטוי, ומכאן אנחנו לומדים דבר חשוב, לא רק שכל דבר צריך להיות מושלם ומורכב משלושת הרבדים, אלא גם ההכנות לכל דבר צריכים להיות מורכבים משלושתם.

מסע של 40 יום במדבר. תמונת אילוסטרציה מתוך Shutterstock

כל אישה יהודיה היא כור אטומי מהלך בעל עוצמות אדירות, ומי שמשכילה להשתמש בכוחות הנפש שקיימים בה (ובכולנו קיימים כאלה בשפע), על מנת לעבור את המסע הזה שנקרא "החיים" מתוך שמחה ואמונה, זוכה לבסוף להגיע בגשמיות ובפנימיות לאותה "ארץ זבת חלב ודבש".
המשימה היא להיות במאה אחוז גם בתהליך וגם במטרה, לזהות מראש את המכשולים הצפויים לנו בדרך ולהתגבר עליהם. לפעול בשלמות של כל שלושת הרבדים ולהתרכז עם כל תשומת הלב במה שאני עושה כעת. לא למהר ולדלג לשלב הבא, גם אם הוא המטרה הסופית. פשוט להיות 'כאן ועכשיו'! כאשר אנחנו מונחים בכל הפרטים ובשלמות כל יום שלך הופך מיום של גולה ליום של גאולה. 

***

בשבוע החם צרוב החמסינים של אב, בין תשעה לחמישה עשר באב, מוזמנות בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים. לחולל את השינוי המיוחל בכרמי הנפש, ואז לצאת בשמחה בריקודים ובמחולות.

במחילה ממך, אימא יקרה, סלחי לעצמך!

סלחי לעצמך על קוצר הרוח לפעמים, על מה שלא הספקת. הפסיקי לחלל את הקודש בליבך פנימה.
זכרי את דוד המלך העניו שביטל עצמו ואמר ״לבי חלל בקרבי״. את החור שנפער – תמלאי בסליחה. העניקי לעצמך מחילה וכך תהיי מוכנה לצאת למסע בן שבעה שבועות של הכנות מחוללות שינוי והשראה לראש השנה.  

אם נסלח לעצמנו, נהפוך את השנאה לאהבה, וההיפוך יזלוג הלאה ויקרב אותנו לשלום ולשלווה בקרב עם ישראל מתוך אמונה ושמחה בגאולה.

הפוסט לחולל מחילה הופיע לראשונה ב-פנימה.

 1. רכיבה על סוסים

לאלו מכן שדמיינו את עצמן רוכבות לעבר השקיעה לצד האהוב שלהן זו בדיוק המתנה המושלמת, בייחוד אם אתם אוהבים התנסויות חדשות.
את הרכיבה ניתן לקיים בשלל אזורים בארץ, כמו גם לאורך שפת הים, ובסופה אפשר לערוך פיקניק מפנק ורומנטי שישלים את החוויה.

2. סדנת נגרות זוגית

הזדמנות נפלאה ליצירה משותפת והתנסות בעבודה עם עץ, בסדנה תוכלו ליצור רהיטים שונים לבית ולחצר או כל דבר שיעלה על דעתכם שיוסיף טאץ' אישי ואסטתי. לא משנה אם זה מדף לתבלינים או ספסל עץ לגינה – תמיד כשתראו את זה תזכרו שזו היצירה שלכם.

3. טיול סגווי

ריחוף קל על גלגלים שיעלה לכם חיוך על השפתיים, בין אם אתם חובבי הנוף של ירושלים, תל אביב או הגליל עם טיול הסגווי תוכלו לחוות מקומות שונים לטעמכם, החל מסמטאות יפו העתיקה ועד למפגש עם מרחבים פתוחים והנוף האורבני של תל אביב. מתנה מיוחדת לזוגות שחולמים לטייל בצורה שונה וייחודית.

4. סדנת בישול

גם אם המטבח הוא לא בדיוק אזור הנוחות שלכם, בסדנת בישול תוכלו לעבוד בשיתוף פעולה ולהתנסות בהכנה של מנות שונות בליווי של שף מנוסה והרבה טעימות בדרך. ההכנה המשותפת של המנה היא דרך מצוינת להתקרב אחד אל השנייה, לטעום, לצחוק ולתבל עוד קצת את החיים.

5. כדור פורח

חוויה מקורית ומרוממת שתיקח אתכם הרחק מהכול ותגרום לכם להחסיר פעימה. עלייה על הכדור תאפשר לכם להתנתק לכמה זמן מהמציאות ולהתרכז בנוף המרהיב ובבן הזוג. דרך מרגשת לחגוג יחד את יום האהבה.

האמת היא, שלא משנה באיזו מתנה תבחרו. היום הזה הוא הזדמנות לתת מקום לאהבה ולזוגיות שקצת נשכחה לצעד עומס החיים, ולפעמים צריך רק כמה שעות יחד כדי להתחבר, להתקרב ולחזור שוב הביתה בכוחות מחודשים.

ט"ו באב שמח! 

הפוסט 5 מתנות זוגיות ומיוחדות לט"ו באב הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט לזאת יקרא אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.

תדברו במה מותר ולא במה אסור.
דברו אליהם כמו שאתם רוצים 
שידברו אליכם. 
גם כשאתם חושבים שהם עושים לכם דווקא, 
תביטו בעיניהם הקטנות ותיווכחו לדעת 
שהם אף פעם לא נגדכם אלא בעד עצמם. 

למדו אותם מה זו אהבה טהורה
שלא תלויה בהתנהגות זו או אחרת. 
תראו להם את הדרך גם כשהיא מלאה
באבנים גדולות.
תאירו אותה בהתבוננות שיש בה
תקוה ואמונה. 
תאהבו אותם גם כשהם מתנהגים
"לא יפה" או בעצם-לא כמו שציפיתם. 

תהיו שם בשבילם תמיד. חיבוק, אילוסטרציה

טעו בהם אמונה וביטחון עצמי. 
האמינו בהם, 
האמינו במה שהם יכולים להיות 
אם רק ירצו. 
האמינו בהיותם בני אדם טובים, 
ערכיים וסובלניים. 

תראו בהם את הטוב גם ברגעי משבר. 
כיתבו לכם במחברת מה מיוחד בהם. 
כל יום. 
ודווקא בימים קשים.
תלמדו מהם. 
יש בהם הרבה מעבר ל- 
חמוד, מתוק, מקסים וחכם. 
תראו אותם.
גם בתור ישויות נפרדות
וגם כחלק מהמבנה המשפחתי שלכם.

תהיו שם בשבילם.
תמיד. 

שחררו את הביקורת והשיפוטיות, 
תחייכו אליהם
שימו עליהם יד
חבקו אותם. 
תהיו נוכחים בחיים שלהם, 
לא רק וירטואלית, 
אלא גם פיזית. 
זכרו שהם רואים הכל
ולא קונים זיוף.

חינוך מתחיל באהבה.
לאהוב מישהו אין פירושו לעשות כרצונו. 
לאהוב אותם פירושו להנהיג אותם. 
בענווה גדולה אבל עם המון ביטחון בדרך.
להיות אנשים שראויים להיות הורים
גם כשהם לא בסביבה.

חישבו מה יגדל אותם ומה יביא אותם
להיות בוגרים משמעותיים, בני ובנות זוג אוהבים, 
אנשים ערכיים, שיודעים לדחות סיפוקים, 
להתמודד עם תסכולים, לדבר רגשות, 
לומר מה הם צריכים, לחבק את הקושי, 
להאמין בעצמם, להגשים חלומות, 
להיות חברים טובים, לא לפחד מכישלונות, 
לאהוב את החיים ולחיות חיים משמעותיים.

ואסיים במשפט של יאנוש קורצ'אק:
"תיקון העולם משמעו תיקון החינוך."

הפוסט חבקו אותם, לא משנה מה הופיע לראשונה ב-פנימה.

רננה שלם. צילום: מילכי אורטנר. חלום ומציאות.

חלום ומציאות.
כן,לא פעם ולא פעמיים זה חלום שמפוזר על הרצפה-רסיסים רסיסים. דמעות. מרחק. חוסר הבנה. חוסר רצון. אני חושבת לעצמי, איך החלומות שלי הפכו להיות הרים של טיפוס. ימים ולילות של זיעה, של אכזבות. של שאלות קיומיות. מחשבות על בחירות וטעויות.

ובצידי הדרך המשותפת הרגשתי איך יד ה' נוכחת שם תמיד, ושהוא מאמין ביחד הזה. מאמינה ומודה על ימים ותקופות של שקט פשוט, של טוב נוכח. מודה על פירות שנולדו מעמל משותף של שנינו ברבדים שונים, נגלים ונסתרים.
למדתי להפנות את גשר-הפערים הגדול ביננו לתפילה פנימית, שמבקשת שנגדל מהשוני הזה, שאזכור שהשוני כאן כדי להגדיל אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות חדשים שרק מהחיכוך הזה – נולדים.

יש אתגרים רבים בדרך יחידה וכששתי דרכים נפגשות יש אור חדש, יש התרחבות הלב והגוף. המקום שאני מקבלת שיעורים לאין ערוך לומדת כל פעם מחדש, איך לדבר אל האיש שלי דווקא, איך לשמח את האיש שלי דווקא, איך לעשות את המקסימום מצדי, שכולל גם לא פעם פשוט להרפות מעמל הדרך. אני לומדת וטועה ואנחנו קמים ונופלים כמו כל שניים שמתחברים ועמלים על היחד הזה.

מתפללת
להיות חוף מבטחים עבור עצמינו, עבור ילדינו, להיות שם אחד בשביל השניה ולהיפך, לא לפחד מהדרך, מההרים הגבוהים שהולכים וגבהים,עם כל הר שכבר טיפסנו.

מתפללת ושולחת תפילות לכל הזוגות שבחרו זה בזו לחיים משותפים, שיהיו בנו כוחות שיהיה בנו רצון. שתשאר תשוקה פנימית, שהנר לא יכבה, שנלמד ונתקן ונעיז להישבר

ואז לקום, שלא נכנע לדרך, לרוחות, שיהיו עיננו תמיד מופנות כלפי פנים הבית ולא כלפי מה שקורה בחוץ. שנגדל, ונגדיל. נאפשר ונקבל.
שנהיה אדמה אחד לשני, שנתרחק ונתקרב שנבין שהתנועה הזו הכרחית,לגוף ולנפש.
שנזכור שהשוני משלים חלקים חסרים בנו שאנחנו נכונים אחד לשני, כפי שאנחנו. שנאהב כל אחד את עצמו,הכי עמוק שיש ושהבניה הזוגית תהיה עמוקה וסובלנית, נטולת האשמות.

זוגיות זה שני רכבים שנוסעים עם יעדי נסיעה שונים בנופים שונה וזה בריא ומפרה.
ושרק נפגש בדרך.

הפוסט תפילה לאהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז כמו צונאמי ענק הפצעים מתעוררים
כל אחד והטריגר שמעיר אותו.
כל אחד בתורו ובדיוק בזמן המתאים. 

הפצעים האלה מדממים בקרבנו בעיקר כשהילדים שלנו חווים דבר דומה לסיבה שהפצע חרוט אצלנו.
הפצע הזה מתעורר ואיתו הזכרונות,
הכאב או ההתרגשות, השמחה או העצב
הגאווה או האכזבה,
הביטחון או חוסר היציבות
החום והאהבה או הקרירות. 

באותה נשימה גם מתעוררים הריחות,
המיקום המדוייק, הפרצופים של האנשים שהיו אז, מה קרה לפני ואחרי
ולפעמים הכל מעומעם ומתערבב עם אי אלו זכרונות ילדות נוספים. 

הזכרונות האלה הם חלק מההורים שאנו היום.
הילדות היא כנראה התקופה שתעצב את חיינו,לנצח.
ודורות אחרינו.
כמה שננסה להימנע מהמאבק המתמיד בין הילד שהיינו אנו לבין הילד שלנו,
זה שם. 

זה פוגע ישר בלב.
זה בלתי נמנע.
זה קצת כמו חור בקיר,
גם אם תסגור אותו עם סיד, עדיין יהיה שם חור. 

הפצעים האלה
הרבה פעמים מנהלים אותנו
מביאים אותנו, ההורים לאוטומט שלנו
ללא מחשבה

ואף החלשה של הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד-
יצירת ניפרדות (nifradut), או בעברית- ההבנה
שאני זה לא הוא
והוא זה לא אני. 

והחוויה שלי לא קשורה לחוויה שתהיה לו
הפחדים שהיו לי לא בהכרח הפחדים שיש או יהיו לו וגם הקשיים,
הקונפליקטים, ההתמודדויות החברתיות
הקושי בלימודים בבית הספר. 

זו כנראה המשימה הכי קשה שלנו כהורים.
ולא כנראה.
זו ה-משימה הכי קשה.
וככל שהם גדלים המשימה הזו  נהיית יותר ויותר מורכבת.
כי הם כבר פחות ופחות בשליטתנו.
והם בוחרים בשביל שלהם.
בדרך שלהם
ואנחנו נעמוד מאחור, נביט בעקבות שלהם
נתפלל
נברך אותם בדרך צלחה
ונלמד, בלי שום הכנה מוקדמת-
להפריד.
כי הם לא אנחנו.
ודרכם היא לא דרכנו
והזהות שלהם היא לא שלנו. 

והם יכולים לעבור את אותו מסלול חיים,
אותו חוויות ואותם קשיים,
אבל 180 מעלות הפוך מאיתנו.
וככל שנהיה מודעים לדבר הזה יותר-
כך נפעל ונגיב אליהם ביתר מחשבה ופחות באוטומט. 

וגם אני
לומדת להיפרד
לשחרר
להבין שהם זה לא אני
אמנם סחבתי וילדתי
וגידלתי ועודני מגדלת
אבל הם יצעדו בדרכם,
בשביל שלהם
יחוו את העולם
יריחו
יתאכזבו
ישמחו
יתרגשו
יתעצבו
יכעסו
יפלו
ויקומו

בסיפור החיים שלהם.
לא שלי.

ואני אעמוד מהצד,
אביט, אכוון,
נוכחת,
ואתפלל שתאיר להם הדרך. 

והיי, אפרת,
הם זו לא את.
אף אחד מהם.
תנשמי.
תפרידי. 

הפוסט כאן דרכינו נפרדות הופיע לראשונה ב-פנימה.

 "צמח לא יכול להיות ביחד עם השורשים של עוד צמח אחר. אפשר שישכון לידו בלי מאבק, בידידות כמעט, אבל השורשים, הגזע, צריכים להיות בתחום האישי של כל אחד. וניקח גם זוג, אם נראה אותם מדי דבוקים זה לזה, נראה אותם כאוהבים, ולמעשה בסופו של דבר יהיה ריב, כי אין מרחב מחיה לאף אחד. אין מנוחה. אין חִמצון לפעולות האישית, לרצון האישי, למחשבה האישית, הגבולות הם יסוד לקיום ולזוגיות".

                                                                                               ימימה אביטל ז"ל

בזוגיות תקינה, אנחנו מאפשרים מרחב מחיה לכל אחד מבני הזוג. בין בתחילת קשר, כשאלו עדיין דייטים ואין בהם ודאות האם שנינו רוצים להמשיך הלאה, ובין אם זה בזוגיות רבת-שנים. כשיש לכל אחד מבני הזוג את תחומי העיסוק שלו, את המרחב שלו ליצור, להתפתח ולגדול – אנו מגיעים אל הזוגיות שלמים יותר, וממילא לא מנסים לינוק מהזוגיות ומהשני בכוח את מה שחסר לנו בתוכנו. אנחנו לא נעשות תלותיות בבן הזוג, רק בשביל שנרגיש אהובות ושיש לנו מקום.

כשאנו נמצאות בתקופת הדייטים, ולא עושות שום דבר בין פגישה לפגישה, רק יושבות וממתינות לטלפון, אפשר לקלוט שם ש"אין לנו חיים" מלבד הזוגיות הזו, ושלמעשה אנחנו מצפות שבן הזוג המיוחל יציל אותנו מעצמנו ומחיינו. ולהפך, כשאנחנו ממלאות את חיינו בטוב המתאפשר לנו, אנחנו מגיעות אל הזוגיות מוטענות ומתודלקות בטוב, בעשייה יומיומית שיש בה סיפוק ושמחה, וממילא קל יותר להתחבר אל היש שבתוכנו ובתוך השני.

הזוגיות זקוקה לחמצן, לאוויר לנשימה. נשים רבות נבהלות בתחילת הנישואין מכך שבן הזוג הוא לא החבר הכי טוב שלהן ולא תמיד זמין רגשית עבורן, כמו שהן ציפו שיהיה. הוא לא איש השיחה המדהים שקיוו שיהיה. לאט לאט אנו לומדות למצוא את הטוב שקיים בביחד שלנו, לעשות יחד את מה שמותאם לנו, ואת מה שחסר לנו – להשלים לבד, ללכת עם חברה לשופינג (במקום שיישב על הספסל בחוץ וישתעמם…), ללכת לבד לשיעור או לשיחה שמדברים על נושאים שמעסיקים אותנו ופחות מעניינים אותו. כשאנו מקבלות שזו הזוגיות שלנו, אנו יכולות לפתח את עצמנו גם באופן אישי ולא להיבהל מכך שאולי משהו בזוגיות לא בסדר. להפך, ככל שאנו מתפתחות בתוך עצמנו, אנו מגיעות אל הזוגיות עם יותר קבלה, הכלה, נתינה, הבנה אישית ורצון אישי. אלו הן אבני היסוד של הזוגיות הבריאה שלנו. אנחנו פחות משתלטות על המרחב של השני. מכבדות את המרחב והרצונות שלו. ישנם חלקים בתוכו שהם רק שלו, בבחינת סוד, ואין מקרב יותר מאשר סקרנות ועניין כלפי בן הזוג. כשאין כבוד כלפי הנִפרדות, הסקרנות פוחתת, כי אנחנו כביכול מבינות ויודעות עליו הכל.

השאלה שיכולה להנחות אותנו בתוך הבירור של הפרדת השדות בזוגיות היא: מה שייך לי? ומה לא שייך לי?
כשאנחנו מזהות מה שייך לנו ומגלות בכנות מה לא שייך לנו ואיפה אין לנו שליטה עליו, מתחילה התבהרות. אנחנו מתקרבות אל בן הזוג לא מתוך שתלטנות, אלא מתוך אִפשור ונתינת מרחב, ואלה ממילא מחזקים את האהבה יותר מאשר שתלטנות, דרישה ודורסנות. הפרדת השדות מבן הזוג איננה ניתוק. היא באה כדי לחבר אותנו טוב יותר, כדי לתאם ולהתאים את עצמנו לזוגיות, במידה הנכונה לשנינו, שיוצרת התקרבות בריאה. זהו איזון דק ועדין: אנחנו ביחד בזוגיות הזו, בחום, קרבה ואהבה, אך זהו יחד מתוך הפרדה בריאה במקומות שבהם אנו מנסות לשלוט ולהתערבב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו

הפוסט הפרדת שדות האהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הלב שלי ידע שה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה. עדן הראל

מפגש של נשים תמיד מוליד דברים טובים.
כשאנחנו נמצאות יחד ויוצרות, מדברות, מבשלות או מגדלות ירקות, לא באמת חשוב מה, העיקר שיש מקום ללב להיפתח ולדבר.

ברוך השם אני לומדת כבר כמה זמן פרמקלצ׳ר (חקלאות בת קיימא) ואני מאוד נהנית. גינת הקיץ שלי הייתה
מלאה בעגבניות, חצילים, קישואים, פלפלים חריפים, פלפלים מתוקים, וגם כמה דברים שלא הצליחו – בדיוק כמו בחיים. היופי הוא לראות את הכול מתהווה, יום יום, עוד קצת ועוד קצת, גדל ומבשיל, ואז מוגש אחר כבוד לשולחן בסעודת השבת. זה מרגש אותי כל כך.

העבודה עם האדמה מביאה איתה כל כך הרבה שקט פנימי ומקום להתבוננות, שאני מברכת על ההזדמנות לפשטות. אני ממליצה בחום, גם למי שאין גינה – תגדלי באדניות!

מה שלי ומה לא
באחת השיחות במפגש נשים, אחת הנשים סיפרה על סבתא שלה שחיתנו אותה בגיל 13 עם גבר בן 52 , וכשהם גדלו השאלה הבוערת הייתה "סבתא, אהבת אותו?", והיא ענתה להם תשובה של סבתא חכמה: "אם לא הייתי איתו, איך היה לי אתכם?".
בפעם אחרת אמרה להם אותה סבתא: "אצלכם יותר טוב, אתם מתחתנים מאהבה". היו בקבוצה נשים שטענו שהיא טעתה, שאהבה זה קלקול הוליוודי, וכולנו שבויות בזה, ולכן רבים מתגרשים.
אני יודעת שיש את כל תאוריית וולט דיסני, שבראשה עומד הפילוסוף היהודי אלן דה בוטון, שאומר שהסרטים האמריקאיים אחראים להריסת בתים ולפירוק הקשר הזוגי. אני חושבת שיש קשת רחבה וגדולה בין לבחור במישהו מתוך התאהבות רגעית ובין להכיר מישהו בשידוך, להתחתן ואז ללמוד לאהוב אותו.

אז מה זאת אהבה בעצם?
אני רוצה להניח פה מחשבות מניסיוני. אני חוויתי גירושין, פירקתי בית עם כל הכאב הכרוך בכך, אבל ידעתי שלא הייתה לנו ברירה, כי הקשר לא הצמיח אותנו אלא הרס.
קמתי עם תינוק קטן ועשיתי "לך לך", כי הלב שלי ידע: ה' נתן לנו אהבה ואני צריכה למצוא אותה.
כשפגשתי את בעלי, התחתנתי עם אהבה בעיניים ולב מרוגש ואוהב. 12 שנה אחרי, הקשר מעמיק והאהבה גדלה. ברור שיש עבודה לעשות כל הזמן ולדייק, אבל הוא החבר הכי טוב שלי.
ולא, הסבתות שלנו לא טעו. הן רצו בשבילנו את כל העוגה, לא רק חתיכה. והן צודקות, זה אפשרי.
אז כל הרווקות – לא להתייאש. תמשיכו לחפש! ולאלה שנמצאות בנישואין, אם היה יום אחד טוב, הוא יכול לחזור.

שמעתי שהרבנית ימימה אמרה פעם, אם יש זוג שהוא בקשיים, תמיד טוב להיזכר ברגע החתונה, בשנה הראשונה, להיזכר איך הלב שלנו רקד מהתרגשות. איך היינו יכולים להישאר שלושה ימים ערים ולדבר ולדבר. בתוך כל הבישולים לשבת, עם התינוקות הבוכים והגדולים שרבים, לזכור את המפגש הראשוני שלכם, שהיה מלא בהבטחות לחיים טובים ומלא בשכינה הקדושה, והיא עוד פה.
שנזכה לתת אהבת חינם. בלי ציפיות. פשוט לפתוח את הלב ולתת. ובמילותיו המדויקות של הרב דסלר: ״טעות חמורה היא לחשוב שאנחנו נותנים לאלה שאנחנו אוהבים, האמת היא שאנחנו אוהבים את אלו שאנחנו נותנים להם״.

***
מתוך הטור של עדן הראל במגזין פנימה
רוצה להירשם בקליק או להשאיר פרטים ונחזור אלייך?
לחצי כאן!

הפוסט אהבה, חיים ושאר ירקות הופיע לראשונה ב-פנימה.