כל עוד הנר דולק
אבל אני משאירה את זה רק למי ששם. מה איתי? לי אין תפקיד? הרי יש בתוכי תביעה לתיקון, האירועים עוברים דרכי, ואני מתקוממת על מה שדורש תיקון.
לפעמים פוגשת בי מחשבה כזאת שאפשר לצאת ידי חובה, "הנה עשיתי משהו לתקן" על ידי נניח לכתוב מיילים נזעמים, הודעות בקבוצות, שיתוף פוסט בפייסבוק או אפילו כתיבה שלו בעצמי, ותיוג כל המי ומה שנראה לי, וזהו. את שלי עשיתי.
אז… תזכורת חשובה מאוד. נר מאמי, נר. דרך העיניים החיצוניות העוצמה של העולם הזה נתפסת כשיש הרבה פרסום, כסף ושואו. השקר הזה עובד קשה כדי לכבוש את ליבי. ההיא הופיעה בתוכנית הזאת, וההוא ניצח שם את השני, וההם עושים מלא כסף, ואיזה קטע זה להיות מפורסמת! זה מה זה מגניב! מה את מתפעלת? צילמו את זה בזווית מאוד מסוימת, עשו תיקוני צבע. צאי לך מהסרט, מהמסך, צאי מאולם הקולנוע אל החיים האמיתיים. הכול שם אחיזת עיניים. אוחזים לך את העיניים חזק שלא תורידי לרגע ותגלי ש…

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אילוסטרציה

את כאן, בהווה. בבית הזה, בזוגיות הזאת, עם הילדים האלה. בעבודה, בעשייה, ביצירה הזאת בדיוק. ולא משנה מה, החיים הם לא הרגעים או המעשים הבומבסטיים. בסוף זה יום ועוד יום, שעה, דקה, שמורכבים מדקויות עדינות מאוד.

מעט מן האור
כמהה לשינוי? קטן ככל שיהיה, פיצי, פיצפונצ'יק, אם הוא כאן, אמיתי, מוחשי, הוא יאיר באמת שלו הרבה יותר מכל שינוי חיצוני ומדומיין. מבט כן, חיוך קרוב, נשימה עמוקה, הקשבה מלאה, תפילה טהורה. הרגעים הקטנים האלה חזקים יותר מכל רגע ענק מפוצץ ווליום, תאורה ותיעוד.
כבר שנים שאני בשיח פנימי על זה. מחשבות על המעברים בין החוץ לפנים, איך אפשר להיות בפנים גם כשאני בחוץ. מגלה שאפשר להרגיש שכבר הבנתי את הקטע, ושוב לחזור אל אותה הנקודה. כמו למשל בשיחת טלפון שמבהירה לי שאני מחוץ למשחק, שמראה לי את המאמץ בלשאת את הבחירה לחיות ככה, מחוברת לפנים, לנר ה' שבוער בי.
וכמו שאני הולכת, מסתובבת וחוזרת לאותה נקודה, ככה ה' יתברך שתל לי מתנה, בשיא החושך – להיזכר שוב. אל תתפעלי. תרגילי את העיניים שלך לקלף. בחושך של העולם הזה, בא עם ישראל ומדליק נר. את. אני. נר שמספר על ראייה פנימית, שלא נכנעת לתכתיבים של מה עובד ומה לא. עדין אבל כל כך חזק. מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך.

הטור מתוך גיליון כסלו במגזין פנימה

להרשמה השאירי פה פרטים >> אני רוצה לקבל מנוי של פנימה

הפוסט נר השם נשמת אדם הופיע לראשונה ב-פנימה.

כמה אני נכנסת לתרבות יוון – מערב של ימינו? . אילוסטרציה

בדמיוני, אני חוזרת לזמן ההוא, לאיסורים ולגזירות, לסבל ולאימה, לתרבות יוון המפתה ולקרעים בעם, כשלצידם- תושיית החשמונאים, ההקרבה למען המצוות, הניצחון והנס הסופי של פך השמן. מדמה במוחי המופרע את הקרבות העזים, הדאגה העמוקה למעט שמן עבור המנורה ולהקלה שבקץ המלחמה.

הפוסט בימים ההם בזמן הזה: טור לנוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.

הפוסט להאיר אותם: על אפליה הורית בין אחים הופיע לראשונה ב-פנימה.

נר איש וביתו
>> "אישה ודאי מדליקה, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א)
>> "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם" (שולחן ערוך תרע, א)
>>"רצו הנשים לעשות דבר תוספת וחידוש בעצמן במצוות הדלקת נרות חנוכה, לכבדם… להודיע שגם להם יש חלק ושייכות במצווה " (בן איש חי)

"לנשים יש כוח," הרבנית טובה אליהו. צילום: שמחה דר פרלמן

המנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות הגיע מהנשים.
"לנשים יש כוח", קובעת הרבנית טובה אליהו, ודווקא עוד יותר בחנוכה. "אישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה בהדלקת נר חנוכה. מתוך ההבנה שלנשים יש חלק כל כך מהותי בנס חנוכה, עד כדי כך שאישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה אם הוא בנסיעות או מחוץ לבית. הוא לא צריך לחזור הביתה, היא מדליקה במקומו. יש לזה השפעות הלכתיות".
"אנחנו עשינו את זה כמה שנים כשבעלי עבד בבית חולים במשמרת ערב", מספרת הרבנית עידית ברטוב, שמלמדת תורה במדרשת שחרי, במדרשה לנשים בבר אילן ובעוד מדרשות. "אנחנו גרים ביישוב ובעלי היה מגיע כשכבר כלתה רגל מן השוק, אז אני הייתי מדליקה את נרות חנוכה. קריאת מגילה, נרות חנוכה וארבע כוסות הן שלוש מצוות שנשים מקיימות אותן למרות שלכאורה הן לא היו צריכות", היא מסבירה, "הסיבה לכך היא שאף הן היו באותו הנס – זה כתוב בשלוש מסכתות שונות. יש מחלוקת בין רש"י ותוספות האם סיבת החיוב היא שאף הן ניצלו מאותה סכנה או שהנס נעשה בידי אישה, זאת אומרת האישה הייתה המצילה בעצם. זה מרתק אבל זה גם מחייב את הנשים".
ד"ר ימימה חובב, סופרת והיסטוריונית, עסקה במחקרה בדתיות הנשית בראשית העת החדשה. היא מצאה שנשים בחברה האשכנזית קיבלו על עצמן כבר בימי הביניים מצוות עשה שהזמן גרמן כמו נטילת לולב, ספירת העומר ותקיעת שופר. "זה כשלעצמו אולי לא דרמטי", היא אומרת, "הרי הן יכלו לקבל על עצמן את זה באופן וולונטרי, אבל מה שיותר מיוחד זה שהן החליטו שהן מברכות על זה. אם מברכים על מצווה שלא הצטוו עליה יש כאן היבט של ברכה לבטלה, אבל נשים התעקשו ולאט לאט פוסקי ההלכה הגדולים במאות ה‑ 11 וה‑ 12 קיבלו את עמדתן להלכה".

לעשות נחת רוח לנשים. איור: נעמה להב

גם אצל הספרדים הדברים דומים, מעירה הרבנית עידית ברטוב: "כשנשאל הבן איש חי על אישה שעקב מחלה לא יכולה לשמוע תקיעת שופר, הוא ענה לה שהיא ממש צריכה לעשות התרת נדרים. עצם זה שהנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות לשמוע קול שופר, זה מחייב את הנשים כולן לעשות התרת נדרים אם הן לא יכולות לשמוע קול שופר".
הרבנית טובה אליהו מוסיפה: "זה לא רק בתקיעת שופר. מחמי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל, למדתי שגם אצל הספרדים הנשים מתפללות את כל התפילה כולל כל ברכות קריאת שמע, ממש כמו שגברים עושים. הן גם מברכות על לולב. הרב מרדכי אליהו היה קונה לרבנית צביה אליהו סט של לולב ואתרוג משלה".

איך העמדה הרבנית קיבלה את בקשתן של הנשים?
"החכמים קיבלו את זה בתירוץ מיוחד ומעניין", אומרת ד"ר חובב, "שזה עושה 'נחת רוח לנשים'. בעלי התוספות ביססו את עמדתם בעניין על דיון תלמודי שבו פסקו חכמים שמותר לנשים לסמוך על קורבן בשבת – על אף שיש כאן בעיה הלכתית אחרת – כדי לעשות נחת רוח לנשים. כך שהתקדים היה קיים, וחכמי ימי הביניים בחרו לעשות בו שימוש מחודש".
"למה שלא יקבלו את בקשתן?", שואלת הרבנית טובה בתמיהה, "אני רואה שיש לחכמים כבוד גדול גם באישה שרואה את ייעודה בניהול הבית כמו בסיפור של ילתא, ומצד שני הערכה גדולה לברוריה ולהתחשבות בדעתה ההלכתית. גם כל הראיה על סרח בת אשר שהיא מניעה את הגאולה, זה המדרש אומר. היא אומנם לא עומדת בפרונט כמו משה רבנו, אבל היא נותנת את הגושפנקה שמשה רבנו הוא המנהיג, מבשרת ליעקב את הבשורה, אומרת היכן עצמות יוסף וחז"ל גם מוצאים אותה בהמשך ההיסטוריה, ממש בבית המדרש. כשחכמים דנים איך היו המים שניצבו כשתי חומות בקריעת ים סוף, האם היו שקופים או אטומים, צועקת להם אישה, שחז"ל אומרים שזו סרח בת אשר, שאומרת: 'אני הייתי שם, והם היו כעין ענבר'. יש שותפות של אישה בדיון, היא מעורבת".

מתוך שייכות במצווה. אישה מדליקה נרות חנוכה, אילוסטרציה

"יש כאן שתי תפיסות", מבהירה הרבנית עידית, "הרמב"ם חושש מלשאת שם שמיים לשווא ולברך ברכה שאינה צריכה או ברכה לבטלה, ולכן הרמב"ם אומר שעל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים לא צריכות לברך, כי אלה מצוות שהן לא הצטוו בהן. למשל, אישה רשאית להתעטף בציצית אך לא תברך. רבנו תם אומר שמצוות שאישה מקבלת על עצמה היא צריכה לברך עליהן, כי הן לא משהו פרטי אלא ברכה שה' ציווה על עם ישראל. כמו שאנחנו אומרות בברכת המזון 'על בריתך שחתמת בבשרנו', כי הנשים הן חלק מעם ישראל למרות שהן פטורות מברית מילה.
"בזמן הבן איש חי, הזרם הקבלי, במאה ה‑ 19 , מנהג ירושלים היה שגם נשים ספרדיות מברכות על לולב ועל סוכה, וכמו שאמר החיד"א אין כאן חשש לנשיאת שם שמיים לשווא, כי הן מברכות לשם כבודו. הרב עובדיה
יוסף התנגד, כי הוא אמר שאנחנו הולכים לפי השולחן ערוך והכלל הקובע הוא ספק ברכות להקל".

שיהיה הכול נחת רוח אליך
>> "אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים" (נידה סו, א)
ד"ר חובב מצאה במחקרה עוד ממצא מעניין מימי הביניים, ואולי אף ממקור קדום יותר: נשים קיבלו על עצמן ונהגו שלא להיכנס לבית הכנסת ואפילו לא להתפלל, כשהן נידות.
"במאה ה‑ 15 וה‑ 16 פוסקי הלכה קיבלו את הרצון להפסיק את המנהג הזה, ושוב חזרו עם הטיעון של 'לעשות נחת רוח לנשים' וכדי 'לא לצער ולעשות להם שברון לב', במיוחד בשמחות משפחתיות ובימים נוראים. הם התירו להפסיק עם המנהג הזה, שהונהג בטעות".
במהלך ההיסטוריה היו לנשים טקסים דתיים סביב מעגל השנה הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. נשים חזניות שניהלו את התפילה ב"בית כנסת של נשים", דרשניות שהנהיגו לימוד משותף של נשים ונשים למדניות שפסקו הלכה לנשים אחרות, במיוחד בהלכות הקשורות לנשים. מנהגים שנשים קיבלו על עצמן והחמירו, כמו שבעה נקיים וכיסוי ראש, יכולים להתבטל?

קיבלו על עצמן כיסוי ראש. צעיפים

"לשבעה נקיים יש מקור הרבה יותר קדום", אומרת ד"ר חובב, "אני לא בקיאה בזה מספיק, אבל ממה שאני מבינה המעמד ההלכתי יותר כבד. לכיסוי ראש יש בכלל מעמד של דין דאורייתא. גם אם ייעשה שינוי בעניינים האלו – זה צריך להיעשות מתוך דיון רציני וכובד ראש הלכתי".
הרבנית עידית ברטוב: "אין כאן עניין של מנהג או מחלוקת, ברור מאוד שצריך לשמור על שבעה נקיים, אין כאן שום שאלה. צריך לשים לב ממי שומעים, האם הוא איש הלכה? אולי בעתיד תחזור לחכמים הבקיאות ונשוב לדין התורה, אבל בדורנו אנחנו נמצאים בעידן פרוץ לכל הכיוונים. יש בזה גם יתרונות, כי במצבים שמסתירים את המציאות או כל מיני שיקולים שהם לא הלכתיים טהורים – כבר אי אפשר להסתתר יותר. היום כל שטות מתפרסמת יכולים להציג אותה כפסק הלכה".
"זו תקנה שאי אפשר להפר אותה במחי יד אלא צריך בית דין גדול", מסבירה הרבנית טובה אליהו. "היה קושי אמיתי להבדיל בין דמי נידה לדמי זבה, ואי אפשר לחזור לשבעה דאורייתא בגחמה של נשים מסוימות שקוראות לכאורה להגנתה של האישה. זו לא הגנת האישה, זה זוגיות, זה מכלול. אני מכירה נשים ששמחות בהפסקה הזאת, אולי הנשים המציאו את זה לרווחתן? הרי ההחמרה הזאת בעיניי מכבידה מאוד על הגברים. להם הריחוק הרבה יותר קשה, בוודאי במציאות של היום. זה מכלול שלם ואי אפשר לדעת מה יתמוטט אם הגזירה הזאת תתבטל. חייבים כאן שיקול דעת ולא התלהמות נשית".

ומה עם עקרות הלכתית?
"בעלי, הרב (הרב שמואל אליהו, ר"ע), אמר שהוא לא מכיר מקרים של עקרות הלכתית. תמיד מוצאים פתרונות, שלעיתים נאמרים בחדרי חדרים, בארבע עיניים. אבל זה פתרונות ליחידים, לא לכלל. זה מה שיפה בהלכה, שהיא גמישה וחכמים מצאו פתרונות לכל בעיה בלי לפרוץ את הגבולות".

הכתבה המלאה בגיליון כסליו האחרון של מגזין פנימה
עוד אין לך מנוי? הצטרפי עכשיו! 

איור: נעמה להב

הפוסט קיבלו על עצמן הופיע לראשונה ב-פנימה.

מָצָאת אֶצְלוֹ פִּינָּה חַמָּה שֶׁהָפְכָה שֶׁלָּךְ
חָזַרְתְּ אֵלָיו תְּמִימָה בְּסוֹף כֹּל יוֹם
אֲפִילּוּ כְּשֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁהוּא הוֹרֵס אוֹתָךְ
לֹא דִּמְיַינַתְּ לַעֲזוֹב אוֹתוֹ פִּתְאוֹם

הוּא נִיצֵּחַ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה שֶׁבַּשָּׁמַיִים
הִתְגַּבֵּר עַל רֵיחַ גֶּשֶׁם זַךְ וְטוֹב
הוּא צָבַע לָךְ כְּבָר אֶת כּל הַמִּשְׁקָפַיִים
שֶׁלֹּא תּוּכְלִי לִרְאוֹת דַּרְכָּם וְלֶאֱהוֹב

וְהִתְרַגַּלְתְּ לְסַפֵּק אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁלּוֹ
וְלִלְגּוֹם תָּמִיד רַק חֵצִי כּוֹס רֵיקָה
וְהַחִיּוּךְ שֶׁלָּךְ נִמְחַק מֵהַיּוֹמָן אֶצְלוֹ
וְנֶעֱלַמְתְּ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ כָּךְ בּשְּׁתִיקָה

וְהֵם אָמְרוּ לָךְ תִּבְרְחִי מִמֶּנּוּ וּמַהֵר
וְלֹא הֵבַנְתְּ אֵיךְ הֵם הִצְלִיחוּ בְּעַצְמָם
אֶת כּל הַמְּעַטִּים בָּהֶם לָדַעַת לְחַבֵּר
וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ לְגַמְרֵי מִתּוֹכָם

וְאָז הִגִּיעַ אֵיזֶה רֶגַע שֶׁל כִּסְלֵיו
שֶׁהֵצִיף בָּךְ מִן גְּבוּרָה פִּתְאוֹם
לִזְכּוֹר אֵיךְ הִצְלִיחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַפַּחַד
וְלִימֵּד אוֹתָךְ כֵּיצַד לִבְחוֹר בָּאוֹר

וְהֶחְזִיר אוֹתָךְ לְהִתְרַפֵּק עַל הַנִּיסִּים
וּלְסוֹבֵב לָךְ אֶת הַלֵּב בְּאַהֲבָה
וְהוּא הִצִּית בָּךְ מֵחָדָשׁ שִׂמְחַת חַיִּים
שִׁימֵּן לָךְ אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהִמְתִּיק בִּלְבִיבָה

וְאָז הֵבַנְתְּ זֶה אֶפְשָׁרִי
וְצָרִיךְ פָּשׁוּט לִבְחוֹר
לְהַדְלִיק בָּךְ אֵיזֶה נֵר
לָצֵאת מֵחוֹשֶׁךְ אֶל הָאוֹר.

יוצאת אל האור לחיים חדשים. אילוסטרציה

רוצה לפרסם שיר באתר? שלחי אלינו מייל >>
pnima.webmagazine@gmail.com

הפוסט לבחור באור: שיר של יום ראשון הופיע לראשונה ב-פנימה.