להאיר אותם: על אפליה הורית בין אחים

על הקשר שבין יוסף ואחיו לנרות החנוכה, ועל תפקידנו כהורים לנהוג כמו השמש בחנוכיה, להעביר את האור, 'זה נהנה וזה לא חסר'

מוצאת את עצמי עדיין בבור עם יוסף.
תוהה איתו מתי תיגמר הבדיחה הלא מצחיקה והם ישלפו אותו משם.
רואה אותו מתרחק עם שיירת הגמלים ונשארת עם המחשבות על איך הפך הילד המועדף לנרדף. ועל אבא שלו שבטח לא לזה כיוון.

ומשם המחשבות רצות הביתה. לבתים של כולנו. לילד שלא בטוח שמועדף כמו שלפעמים אנחנו רוצים לגונן עליו יותר, מרגישים שהוא צריך קצת מעבר. לזה שאנחנו קולטים ממנו שדר מסויים או לזה שמדליק אצלנו משהו או מפעיל אותנו יותר. כל אלה מגיעים ממקום מאוד אוהב, כן ואמיתי שלנו מול הילד ובאותה מידה עלול להתפרש כאפליה לשאר הילדים.

אז מה עושים?
אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת מגיעה אלינו דווקא בחנוכה.
בעמידה שלנו מול הנרות אנחנו נחשפים למראה מדהים – השָמש מעביר משלהבתו אש לנר ועוד נר ועוד אחד וראו זה פלא – לא קורה כלום. שאר הנרות לא נדלקים פחות, לא מרגישים שקרה להם משהו מהעובדה שרגע לפני כן הדליקו נר אחר. כל הנרות רואים שלפעמים  יש נר עם פתיל קצר ולוקח יותר זמן ומאמץ להדליק אותו ולעומתו נר אחר נדלק מיד.
גם השָמש לא מתרגש מהעובדה שהאש שלו מועברת או שלפעמים הוא עובד קשה יותר, זה לא מפחית ממנו דבר. ובעיניי, זה בהחלט יכול להיות מתכון להתנהלות משפחתית.

ההורים הם השָמש.
הם יודעים, מאמינים ומשקיעים מאמץ ומחשבה במה צריך לתת לכל ילד. הם אוהבים את כולם ומבינים שלפעמים יש שוני בצרכים של כל אחד מהם. לפעמים למישהו יש פתיל קצר. יש נושאים מסויימים שבהם יש למישהו צורך אחר. והם עדיין עושים ופועלים ומתאימים.

האור של הביחד יוצר את החנוכיה השלמה

והחג הזה הוא הזמנה שלנו לדבר את העניין הזה במשפחות שלנו, להדגים במוחשי, הרבה פעמים לעצמנו ולפעמים גם להם, שאיזה יופי שבסוף כל הנרות דולקים בגובה אחיד כשהשלהבות של כולם מאירות. והשמש יכול בביטחון ורוגע לחזור ולעמוד במקום שלו לצד או ליד הנרות שהדליק ולהמשיך לשמש את כולם באורו. והאור של הביחד הזה הוא שיוצר את החנוכיה השלמה, את האור המלא בבית. רק בזכות ההקשבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מבני המשפחה ניתן להגיע למצב של חנוכיה דולקת.
וזה באמת החלק הקשה של ההורים, השמשים במשפחה. העבודה האמיתית היא בזיהוי נכון של הצרכים האלה, מתי הם של הילד ומתי הם שלי.
מתי הפתיל שלו קצר מדי ולא נדלק ומתי זו אני שדואגת שם ומאריכה בהישארות שלי בהדלקה שבעצם ממיסה אותו ומקטינה אותו, לפעמים אפילו ביחס לשאר הנרות בשורה. חשוב לזכור שזו האחריות שלנו מול אותו ילד וגם מול השאר. והבנה כזו בבית, עושה את ההבדל.

שנזכה להאיר לבתינו פנימה ומשם גם החוצה. חנוכה שמח.

 

אודות הכותב/ת

הכותבת היא מגשרת משפחתית ומאמנת אישית וקבוצתית

כתוב תגובה