שדה הבטטות ההוא, כך גיליתי מאוחר יותר, הוא חלק מהמשק של ספיר חביביאן (32) מהמושב יתד. לפני שבע שנים התמקמו היא ובעלה אבי במשק שנמצא בקצה המושב, ואחרי שפינו ממנו 20 מכולות אשפה חקלאית שהושלכה אליו לאורך השנים, התחילו לעבד את "גן הירק שלנו", כך קוראת לו ספיר בחיוך, והקימו הכול מאפס. "היינו צריכים בהתחלה לבקש עזרה מכל מיני חקלאים שייתנו לנו פה ושם עובד, להוציא אישורים, להשיג טרקטור מיד שנייה. לאט לאט התפתחנו". 

"שורו, הביטו וראו". מתנדבים מסייעים בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה צילום מסך מתוך פייסבוק

המשק, שקיבל מאז את השם 'אורגניקא – גן ירק אורגני', כולל היום 200 דונם של אדמות מעובדות, והייחודיות שלו היא שבכל כמה שורות מתחלף סוג הגידול. עכשיו תוכלו למצוא שם גידולי חורף: כרובית, ברוקולי וכרוב, ירקות שורש, הרבה ירוקים, תות שדה והדרים. "גידול אורגני הוא גידול שבתפיסה שלו לא פוגע בטבע אלא נותן לו לעשות את רוב העבודה. לא נגדל דברים שלא מותאמים לאדמה או למזיקים שבסביבה, כי אנחנו לא רוצים למלא את הגידול בריסוסים ובהורמונים, אלא רק לתת לטבע לעשות את מה שהוא יודע". 

מה למדת מהעבודה עם הטבע?

"מדי שבוע, עד המלחמה, הייתי עוצרת לשעה־שעתיים וכותבת דף שבועי לכל מי שצורך מאיתנו ירקות, ובתוכו הייתי מתמללת את מה שקורה במשק שלנו, וגם את מה שאני עוברת עם האדמה, את מערכת היחסים שלי איתה. יש כוח לטבע לשקף לך דברים שקורים בפנים, ולפעמים להפך – הוא גורם לך לצאת מעצמך ולראות שיש דברים שגדולים ממך, לקבל פרופורציה מחודשת על מה שקורה. כשאני רואה את העוצמות של הטבע, אני נזכרת כמה אני קטנה, ושלא הכול תלוי בי. יש תנועה בין הטבע למצב הרוח ולדברים שאנחנו חווים עם עצמנו, הכול משפיע אחד על השני". 

איך המלחמה השפיעה על העבודה שלכם במשק?

"בהתחלה רק חשבנו איך אנחנו מוציאים אותנו ואת העובדים שלנו מכלל סכנה ומגיעים למקום בטוח. כשהגענו למקום הבטוח, הרגשנו שנטשנו משהו גדול מאחור – את מפעל החיים שלנו. יצאנו שלמים ובריאים, ואנחנו מודים על כך, אבל לעזוב את המשק זו תחושה לא פשוטה". לאט לאט, המשפחה והעובדים שנשארו התחילו לחזור ולנסות לשקם את הנזקים. "קשה לראות משק שלא טיפלת בו כמה ימים טובים. הוא קורס ומתמלא בעשבייה". בעזרת מתנדבים רבים, המשק התחיל לחזור למסלול. 

"שורו, הביטו וראו".
מתנדבים מסייעים
בקטיף בטטות במשק אורגניקא בימים הראשונים למלחמה
צילום מסך מתוך פייסבוק

"הגיעה אלינו קבוצת מתנדבים מדהימה מ'רגבים'. הם עוזרים בכל העבודות השוטפות – קטיף, עישוב, שתילה, אריזה, ניקיון, תחזוקה, טיפול מניעתי במזיקים. כל דבר שאפשר – הם נותנים בו יד. חוץ מהעבודה הפיזית, הם מביאים איתם תחושה של 'אנחנו יחד' ומורל גבוה. כשהם סיימו להוציא את הבטטות הם שרו 'שורו, הביטו וראו', והשדה מגיב לאנרגיות האלה. הוא מתחדש ומחדש את עצמו. מחזיר לנו בחזרה". 

אבל האתגרים עדיין רבים. "יש לא מעט חלקות שנפגעו ולא הצלחנו לשקם. מחכה לנו דרך ארוכה עד שנצליח לייצב את עצמנו כזוג צעיר שנכנס להרבה השקעות במשק צעיר, לעמוד במחויבויות ולהמשיך את מפעל החיים הזה. אבל אנחנו מאמינים שאם הרוח חזקה ואנחנו מאמינים בעצמנו – נצליח. האזור הזה יחזור לפרוח", מאמינה ספיר. "אני חולמת לחזור לראות שדה ירוק וילדים יחפים שרצים בו וקוטפים תותים. אני חולמת להיות בידיעה פנימית עם ביטחון שזה לא משהו זמני, אנחנו לא חיים תחת איום שעוד רגע מישהו ייכנס לבית שלנו. אנחנו כאן כדי להישאר".

תשאירי לי פרח 

במלחמה הנוכחית נהרסו שתי חממות במשתלה של רונית בלבן באשקלון כתוצאה מפגיעת טילים, אבל זו לא הייתה המכה הראשונה שנחתה על משתלת בלבן. בשנת 2002 בעלה יעקב נפצע קשה בתאונת דרכים, וניהול המשתלה עבר לידיה. שלוש שנים לאחר מכן, לפני 18 שנה, החממות נעקרו ממקומן המקורי בגני טל שבגוש קטיף, והועברו לאזור התעשייה באשקלון. "בחקלאות תמיד יש משהו", אומרת רונית בחיוך למוד ניסיון. "בכל עונה יש מכה אחרת: מזיק או בצורת, שנת שמיטה או תאונת עבודה, קורונה או מלחמה. אבל בסוף, החקלאות תמיד מנצחת".

צילום: אבי בלבן

בלבן (67) היא חקלאית כבר כמה עשורים, אמא לשלושה ילדים וסבתא לנכדים, חלקם עובדים איתה יחד במשתלה, וכולם גרים לידה בגני טל החדשה. "זכיתי בגדול", היא מעידה, "לא הרבה הורים מקימים עסקים שהילדים רוצים להמשיך". אף שענף החקלאות נחשב לענף גברי ברובו, במקרה של משפחת בלבן המשתלה ממשיכה דווקא מאמא לבת. 

במשתלה גדלים צמחים רב־שנתיים, צמחי נוי ועצי פרי. "אומנם אני לא מגדלת אוכל, אבל אני מפריחה את השממה, מגדלת פרחים. אני מרגישה שאני יוצרת משהו מאוד חשוב. איך היינו נראים בלי ירוק? זה כמו אוכל לנפש". 

רונית נולדה בשוודיה, ועלתה לישראל כשהייתה בכיתה י'. "החקלאות במדינת ישראל שומרת על שטחים חיוניים. יש לא מעט מצוות שתלויות באדמה, אז אני שמחה שאני חקלאית דווקא כאן. אני לא כל כך מהר מרימה ידיים". העבודה עם הטבע, מתארת רונית, היא לא פשוטה ומלאת תהפוכות. "חקלאות היא לא מקצוע, היא דרך חיים. זה לא לקום בבוקר וללכת למשרד. יש המון התמודדויות עם מזג האוויר, גשם, קרה – הטבע שולט אצלנו. אם הייתי עובדת במשרד, מה אכפת לי אם יורד גשם בחוץ או ברד? במשתלה, כל דבר כזה יכול לגרום לנזק רב".

מה קרה אצלכם במשתלה בבוקר שאחרי שמחת תורה?

"היו לי עשרה פועלים תאילנדים, ובשמונה באוקטובר הם אמרו לי: 'אנחנו רוצים הביתה'. שאלתי אם לקנות להם כרטיס, אז הם אמרו לי: 'לא, הביתה שלך'. לקחתי את כולם אליי הביתה". מאוחר יותר חלקם חזרו לתאילנד בעקבות בקשת המשפחות, וחלקם נאלצו לעבור לעבודות אחרות. רונית נשארה עם שלושה פועלים. "באים אנשים טובים ומתנדבים, וזה מציל אותי. זה להיות או לחדול". 

צילום: אבי בלבן

רונית מקווה שבעתיד הקרוב יוכלו לחזור להעסיק יותר פועלים קבועים, וגם שתחזור תנועה של קונים. "להגיד לך שבאזור התעשייה הדרומי של אשקלון יש לקוחות כרגע? לא כל כך. יש ביג גדול לידנו שהיה סגור לגמרי. יש רמי לוי, שבדרך כלל שוקק חיים, אבל השבוע קניתי שם חלב למתנדבים, והיו שתי מכוניות בכל החניה. אין הרבה תנועה של חיים באזור העוטף".

למרות הקושי, רונית פחות מודאגת מהמצב שלה, ובעיקר חושבת ללא הפסקה על המפונים. "היינו מפונים בעבר, אומנם בנסיבות פחות קשות, אבל אני רק מאחלת להם שההתייחסות אליהם תהיה שונה מההתייחסות אלינו. שבע שנים לא היה לנו בית. אני מקווה שלא ישימו אותם בקרווילות ואוהלים, אלא ישר יתחילו לחפור עמודי תמך ולבנות בתים, כמה שיותר מהר שיחזרו הביתה. אנשים שעברו דברים כל כך קשים חייבים בית. אני מקווה שהמדינה תלמד מהשגיאות של מה שאנחנו עברנו". 

מלבד גידול צמחים, משתלת בלבן היא גם מרכז שמארח אירועים שונים, כמו 'זיכרון בסלון' ביום השואה. כעת, כשהאזור ריק, רונית חולמת להחזיר אותו לימיו ההומים. "בתקופת הקורונה נכנסו לפה פעם שתי נשים והסתובבו הרבה כאילו הן מחפשות משהו. בסוף שאלתי אותן: אתן צריכות עזרה? ואחת מהן שאלה אותי: פה זה המחלקה לבריאות הנפש? רציתי להגיד לה – כן! זה כאן! הצמחים מרפאים את הנפש. החלום שלי הוא שהמשתלה תהיה מקום גדול עם כל מה שצריך לגן, ומה שצריך גם ללב". 

צילום: אבי בלבן

חי, צומח 

"בשבוע השני של המלחמה לקחתי איתי את הילדים הצעירים שלי לחווה", מספרת ד"ר סלעית לזר, אגרונומית במקצועה. "זה היה כורח המציאות, באופן עקרוני הם לא אמורים להיכנס, אבל נקלענו לאזור תוך כדי דברים אחרים, וממש ראיתי איך זה מחזק להיות בתוך הירוק הזה. בטח כשאנחנו מפונים ורחוקים מהבית. ים המלח, עם כל הדברים הטובים שבו והנופים היפים מסביב, לא דומה בכלום לנופים שלנו, הירוקים והחיים. למדתי שגם בתוך מלחמה, הצמחים נותנים כוח".

סלעית (44) מתגוררת כבר 23 שנים בקיבוץ סעד, ועובדת כמדענית ראשית וראש מחלקת מחקר וחדשנות בחווה לטיפוח קנאביס רפואי בקיבוץ רוחמה. 

"נולדתי במשק חקלאי במושב שרשרת. זה היה היומיום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. עבדתי במשק כל הזמן, בחופשות וגם בשגרה. כל ההוויה שלי הייתה סביב חקלאות. כשהתלבטתי מה ללמוד, החלטתי שאני רוצה ללמוד גנטיקה. כשהסתכלתי על הסילבוס וראיתי שיש ניסויים בבעלי חיים, החלטתי במקום זה ללמוד על גנטיקה של צמחים. כך הגעתי לפקולטה לחקלאות". 

סלעית היא גם משוררת, והוציאה שני ספרי שירה בעבר: 'רקמת הניתוק' ו'והעולם במסלולו הנודע'. "תמיד אומרים לי על ספרי השירה שלי שהכול אצלי מתקשר לצמחים. אני מסבירה את עצמי דרך צמחים". 

איך מתרחשת העבודה בחווה בימים האלה?

"בהתחלה היה בכלל אסור להיכנס לרוחמה, זה היה שטח צבאי סגור. הצלחתי להשיג שני אנשים מהקיבוץ שהיו יכולים להיכנס, והם עשו דברים של תחזוקה בחירום: בדקו שמערכת ההשקיה עובדת, שלחו לי תמונות של הצמחים כדי שאגיד להם מה לעשות איתם. אלה צמחים במצע מנותק, אנחנו חייבים לתת להם מים ודשן, אין להם מקור אחר למזון". אחר כך, לאט לאט, חלק מכוח האדם היה יכול לחזור, למרות שרובם מפונים מבתיהם וחלקם מגויסים למילואים. "השבוע חזרנו לאיזושהי שגרת עבודה. פחות מחצי מהצוות, משמרים מה שיש, מנסים להתקדם במה שאפשר". 

עובדת בחקלאות מגיל אפס. ד"ר סלעית לזר
צילום: באדיבות המצולמת

ספרי לי על משהו שלמדת פעם מהצומח.

"צמחי המדבר מלמדים אותנו המון על הישרדות בתנאים קשים", משתפת סלעית. "בחול המועד סוכות הייתי בטיול בוטני בהר כרכום. הדבר שהכי התרגשתי לראות שם היה צמחי כוכב – צמחים שמאופיינים בזה שהם יודעים לחזור לתחייה. הם מתייבשים, ואז כשמרטיבים אותם הם פתאום פורצים ומפיצים את הזרעים שלהם. טיפה אחת של מים, והגוש המצומק והמיובש הזה פתאום נפתח וחוזר לחיים. זאת המהות של צמחי המדבר – להחזיק מעמד. הם חייבים לשרוד בחום וביובש. 

"לצמחים יש הרבה מנגנונים של התאמה לתנאי הסביבה", היא מוסיפה. "לכל אתגר יש פתרון. כל צמח מותאם למקום שבו הוא צמח והתפתח, ממש אפשר לנחש מה המקור של הצמח לפי המנגנונים והחוסן שלו. אני חושבת שזה די דומה לבני אדם". 

כשאני שואלת את סלעית על חלומות לעתיד, היא מתרעמת על המונח. "אין לי חלומות, אני מגשימה אותם. אין לי שאיפה שאין לי איך לבצע. במילה 'חלום' יש קצת אמירה של 'זה לא יקרה'. לא, אנחנו מממשים דברים. אני רוצה לחזור הביתה. זאת השאיפה הגדולה שלי היום. אנחנו עוד לא יודעים מתי זה יקרה, סעד היא כרגע בסיס צבאי. אבל לשם פנֵינו, אנחנו נחזור. נקים מחדש את מה שנשבר, את מה שנהרס והתייבש וקמל. ונחזור לחיים". 

ריסוס תחת אש 

אורנה קדמן (32) היא כלל לא חקלאית בימי שגרה. לחקלאות גויסה אחרי שפרצה המלחמה. בימים כתיקונם היא גננת יער, מתגוררת במושב שאר ישוב בצפון ומגדלת בטבע ילדים ולא צמחים. אבל כשהמלחמה התחילה היא חזרה אל המשק שגדלה בו, במושב ישע, כדי לעזור לאבא שלה להציל את הרימונים שהחלו להתפקע על העצים. "נולדתי וגדלתי במשק חקלאי, ועבדתי בו כמה עונות בעבר, כך שאני יודעת את העבודה. אי אפשר להוציא ממך את המושבניק", היא צוחקת.

צילום: באדיבות המצולמת

במשק של משפחת קדמן מגדלים רימונים. "עכשיו שיא העונה. ביום שהיינו אמורים להתחיל קטיף, התחילה המלחמה. אח שלי היה נעדר במשך שבוע, והאזור כולו פונה והיה פשוט שומם, לא היה אפשר לעשות כלום. שבוע אחרי תחילת המלחמה היינו חייבים לעשות ריסוס. יצאתי עם אחי הבכור וחילקנו תפקידים: הוא מרסס על הטרקטור, אני מאבטחת אותו עם וסט ונשק. היו קסאמים מעל הראש שלנו". אחרי כן הגיעו החדשות הכואבות: האח הנעדר, שחר קדמן, נהרג בשמחת תורה. "ישר כשקמנו מהשבעה נכנסתי עם אבא למשק. הייתה המון עבודה: מתנדבים, רשימות, מדי יום לתפעל את המערך הזה". 

איך מצליחים לחזור לעבודה רגע אחרי שבעה?

"את לא חושבת יותר מדי, את פשוט עושה את מה שצריך לעשות. לא הייתי יכולה לחשוב אפילו על לא לקטוף. ידעתי שאני לא אתן לעסק של אבא שלי ליפול. זה החיים שלו, אדם בן 69, בשביל זה הוא קם כל בוקר, אין שום סיכוי בעולם שאני אתן לו לחוות עוד אובדן. הייתי חייבת להיות שם בשבילו". 

העבודה במטעים בימים האלה, שמבוססת על מתנדבים ולא על הצוות הקבוע, מאתגרת. "כל יום מגיעים 40 מתנדבים חדשים, ואת צריכה להיות נימוסית ואדיבה ומחייכת, לתת כל יום את אותו ההסבר, מה עושים ומה לא עושים, צבע אדום לא צבע אדום. אני מחזיקה בגוף שלי כל כך הרבה סטרס, מתפללת כל בוקר שכל מי שבא יחזור בשלום. זה הרבה אחריות, שלא יקרה למישהו משהו חס וחלילה". מלבד הדאגה הזאת, יש חוסר ודאות רב. "בהתחלה לא ידענו אם תהיה כניסה קרקעית או לא, אם נוכל להמשיך לקטוף. אבל אין ברירה, קוטפים בלי הפסקה כמה שרק אפשר. ובתוך זה, צריך לארגן פתאום מצבה. איפה הראש שלך בלכתוב את המשפט המתאים, המדויק, שייחקק על הסלע". 

ספרי לי קצת על שחר.

"הוא היה אדם של אדמה ושל טבע. הוא היה טכנולוג מזון, ותמיד היה מביא לכולם מכל הגידולים שהוא מגדל, מחלק שקי לימונים ענקיים, פלפלים חריפים בגידול מיוחד. בשבוע של סוכות הוא נסע עם אשתו, איילת, ל'כפר הסלעים', כי הוא רצה אבני חצץ ורודות בשביל הסוקולנטים שלו. דברים שרק שחר יכול לחשוב עליהם. הם היו שם חצי שעה, ועם היכולות המדהימות שלו הוא כבר נעשה חבר של המוכר. כמה שבועות אחר כך היא הגיעה לשם בלעדיו, להזמין מצבה. הוא היה אדם מתוק ומדהים וחייכן ומצחיק ושנון. זו אבדה ענקית. 

"כשהיינו קטנים היה לנו תפקיד קבוע: לשים את הרשתות האדומות על הארגזים של האפרסקים. יש לי את התמונה הזאת בראש עכשיו, שני ילדים יושבים יחד, על רצפת בית האריזה". 

למרות הקושי הרב שבעבודת האדמה ולמרות השבר המשפחתי בימים האלה, אורנה מספרת שהעבודה עצמה היא שנותנת את הכוח להתמודד ולהמשיך הלאה. "יש באדמה חוכמה עתיקה מאוד. עצם זה שהיא זאת שמובילה אותי, זה הכוח שהכי מחזק אותי. בשבוע שעבר היה לי רגע כזה, פשוט רציתי לישון על האדמה, מתחת לכוכבים, עם מדורה. אני יודעת שזה מה שמזין אותי, נותן לי כוחות, מקרקע. אני עובדת במטע, הולכת על החול, לפעמים יחפה. להיות קרובה לאדמה, זאת הרפואה הכי גדולה שהייתי יכולה לקבל במצב כזה".

מתוך גיליון שבט תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט זורעות בדמעה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

להתייחס לכל רגע כמשהו שהוא בשליטתי היחסית. הילה בוסקילה

מה לובשים במצב חירום?
עם מטח הטילים והאזעקות התכופות, מצאתי את עצמי בעל כורחי כמו אמהות דרומיות אחרות מרותקת לביתי עם ילדיי. בהתחלה זה עוד נחמד.
קצת מנוחה, זמן איכות משפחתי, אבל מהר מאוד הריצות לממ"ד, אי הוודאות והמתח הנפשי עשו את שלהם ודורש מחיר כבד ; נפילת מתח, תחושת חוסר אונים ועייפות גדולה.

בתוך כל זה, התחלתי לחשוב שזה בדיוק הזמן לנצל את הכלי של 'סטיילינג תרפי', להיעזר בבגדים שיש לי ולעשות משהו שיעזור להתמודד עם המצב ולהרגיש טוב.
החלטתי שני דברים:
דבר ראשון, אני חייבת לצאת מהפיג'מה המפנקת שלי בהקדם, היא תדרדר אותי רק לשהות ממושכת במיטה ולחוסר מעש, מה שלא ממש עוזר בהתמודדות עם מצבי חירום.
דבר שני, שאני חייבת להתלבש כמו בשגרה, להתאפר, להתקשט בתכשיטים, ללנעול נעליים יפות, לא לוותר על שום פרט. וכך להתייחס לכל רגע, ולכל יום, כמשהו שהוא בשליטתי היחסית.

תרגיל נוסף שעשיתי עם עצמי היה בדמיון (שעובד אצלי שעות נוספות) : חשבתי על דברים שהכי חסרים לי כרגע והייתי רוצה לחזק בעצמי. הבנתי שחסרה לי אנרגיה, תקווה ותחושת ביטחון.
שאלתי את עצמי איזה בגד מייצג עבורי את התכונות האלה ונזכרתי בשמלה שלבשתי להרצאה שממש חששתי ממנה, שמלת מעטפת – שעטפה אותי ברמה הנפשית והפיזית ונתנה לי ביטחון.
השילוב של ההדפס המנומר נתן לי כוח ואנרגיה חייתית, יחד עם הצבע האדום שהזכיר לי שהצבע הזה יכול לשמש גם כקונטציה חיובית.

התמונה הזו בראש נסכה בי ביטחון, וידעתי שכמו שנהניתי ממנה בעבר אני עתידה ליהנות ממנה בקרוב שוב, שהמצב הכאוטי הזה הוא זמני ובסופו תבוא שגרה מבורכת.
בתמונות המצורפות חברותיי ואני ביום כיף בעקבות הזמנתן של 'סטייל גורו' את נשות העוטף לסדנת הסטיילינג המהממת שלהן.

צילום: גלי תורג'מן ורעות כהן

הפוסט כשהתותחים רועמים: מה לובשים בצבע אדום? הופיע לראשונה ב-פנימה.

את היריד ארגן משרד הכלכלה והתעשייה ו'מעוף' (הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים) סניף שדרות למען העסקים הקטנים והבינוניים שנפגעו מהמצב הביטחוני, ונועד לחשוף לקהל הרחב את מגוון הפעילויות העסקיות והתרבויות המתקיימות בעוטף ולתת להם חיזוק, גם כלכלי, כמובן, אך בעיקר – תמיכה וחיבוק של העם לתושבי העוטף. היריד בפארק בשדרות הגיע לאחר הצלחת היריד הקודם של 'עוטף בכיף' שהתרחש בנמל תל אביב לפני כחודש.

ביום הראשון ליריד הגיעו כארבעת-אלפים איש מכל רחבי הארץ, ביניהם שר הכלכלה והתעשייה אלי כהן, ופקדו את הדוכנים הרבים של אנשי העסקים -ונהנו מתוצרת דרומית איכותית במגוון תחומים של למעלה מ- 50 עסקים מהאזור ביניהם תוצרת חקלאית, פריטי אופנה, אמנות ומופעי מוזיקה.

אפי מחלב, מנהל מעוף מרחב דרום בירך את היריד ואמר: "יריד "עוטף בכיף" שהוביל משרד הכלכלה והתעשייה יחד עם מעוף מרחב דרום, היה חלק מפעילותנו לחיזוק חוסנם הכלכלי של העסקים בדרום. אני מברך את כל המטיילים שהגיעו ליריד בשדרות והיו חלק מהיוזמה הברוכה הזו בכך שרכשו ממוצרים של העסקים ותמכו בהם"

התמונות באדיבות מעוף דרום

הפוסט עוטפים את העוטף באהבה: יריד עוטף בכיף הופיע לראשונה ב-פנימה.

יריד יוצרים לייב 2018, באר שבע- סדנאות יצירה והופעות מוזיקה חיות לכל המשפחה

מה ביריד?

היריד שהוקם במטרה להחזיר שמחה לתשובי לאזור הדרום, יעמיד לרשות המשתתפים מגוון רחב של פעילויות הקשורות לעולם היצירה. אחת הפעילויות המרכזיות של היריד היא סדנת ענק להכנת עפיפונים ייחודיים ומקושטים. כשבסיומה יפריחו הילדים את העפיפונים לשמיים ביחד כסמל לתקווה מחודשת לאזור.

בנוסף משתתפי היריד יוכלו ליהנות ממופעי יצירה מרהיבים של אמנים שונים, מסדנאות יצירה לילדים וממופע מוזיקלי של מוזיקת עולם בגוון מזרחי-טורקי של ההרכב הבאר שבעי סנסן.

כמו כן ניתן יהיה לרכוש ציורים, יצירות ועבודות יד בשוק אמנים שיתקיים בסמוך למתחם היריד.

מתי?

יריד יוצרים לייב 2018 יתקיים בימי רביעי-חמישי, ט"ז- י"ח בתשרי (26-27 בספטמבר) בין השעות

-16:00-21:00, וביום שישי (28 בספטמבר) בין השעות – 09:00-14:00.

פעילות העפיפונים תתקיים ביום חמישי ה-27 בספטמבר בין השעות 16:00-18:00

היכן?

דייזין פלוס באר שבע, דרך חברון 48

** הכניסה חופשית **

יוצרים בלייב בבאר שבע. | צילום: יוגב וענונ

פסטיבל צעצועים לילדים, כפר סבא- לילדים שאוהבים צעצועים

 מה בפסטיבל?

מסתבר שיש עוד דרך לשחק ולגוון בצעצועים חוץ מלקנות אותם. בפסטיבל צעצועים לילדים שיתקיים בחוה"מ הקרוב במתחם אושילנד בכפר סבא, ילמדו הילדים להכין בעצמם מגוון בובות וצעצועים, ישחקו עם חברים בעשרות משחקים מעשירים, יצפו בתיאטרון בובות ואפילו יפעילו את הרובוטים שיבנו בעצמם.

הפסטיבל יפעל ב-4 מתחמים ייחודיים:

מתחם "בית החרושת להכנת צעצועים"– בו יוזמנו הילדים להתנסות במגוון של חומרים, צבעים וטכניקות יצירה, ויעברו סדנאות DIY  (עשה זאת בעצמך) ליצירת צעצוע החלומות  אותו יוכלו לקחת איתם הביתה, ובפעם הבאה כבר ידעו איך להכין אותו לבד.

מתחם תיאטרון בובות בו יצפו הילדים במגוון הצגות אהובות –"משפחת הארנבים", "פיטר פן", "פו הדב", "בת הטוחן", "זהבה ושלושת הדובים" ו"סינדרלה". לאחר מכן, יכינו הילדים בובות גרב בהשראת ההצגות בהן צפו.

מתחם רובוטיקה – במתחם מאובזר וייחודי המשלב לגו, רובוטיקה וחשמל, יבנו הילדים רובוטים בדגמים שונים, יחקרו רובוטים ממונעים וילמדו להפעיל אותם.

מתחם המשחקים– מתחם בו יוכלו הילדים להכיר חברים חדשים או לצבור חוויות משפחתיות חדשות תוך כדי משחק במגוון רחב מאוד של משחקים.

בנוסף, במתחם תוצב עמדה לאיסוף צעצועים לתרומה, כאשר על כל צעצוע או משחק שייתרם, יוסיף מתחם אושילנד צעצוע חדש מטעמו, מתוך חנויות המתחם.

מתי?

פסטיבל צעצועים לילים יתקיים בימי שלישי-חמישי, ט"ז- י"ח בתשרי (25-27 בספטמבר) בין השעות -11:00-14:00, אחה"צ בין השעות 16:00-19:00

– הסדנאות במתחם "בית החרושת להכנת צעצועים" יתקיימו פעמיים ביום במהלך כל ימי הפסטיבל, וכל אחת תתמקד בצעצוע אחר – כך שהמתמידים יוכלו להכין שישה צעצועים שונים לחלוטין.

היכן?

במתחם אושילנד בכפר סבא

** הכניסה חופשית **

יוצרים צעצועים ֻ | תמונת אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק

פארק החבלים האתגרי, קרית אתא- מתחם אקסטרים ענק לכל הגילאים

מה בפארק? 

גשרי חבלים, קורות שיווי משקל, הליכה על רשת עכביש, סנפלינג ועוד אתגרים רבים ומהנים במיוחד מחכים לילדים ובני נוער בקניון "שער הצפון" בחול המועד סוכות כחלק מפארק חבלים ענק, המחולק לשלושה מתקנים המיועדים לקבוצות גיל שונות. כמו כן יקיים המתחם הצגות, הקרנות סרטים וסדנאות יצירה וכל זה ללא תשלום.

במתחם לילדים ובני הנוער בגילאי 12 ומעלה תוכלו למצוא מתקן חבלים בגובה 6 מטר ובאורך כ- 40 מטר הבנוי ממספר תחנות מאתגרות במיוחד: טיפוס על רשת מארינס, הליכת קורת שיווי משקל, גשר הימלאיה, גשר בורמזי, גשר אלכסוני, הליכה על רשת עכביש וירידה מהמתקן בסנפלינג.

הילדים הצעירים בגילאי 6-12  יוכלו להנות מפארק חבלים הכולל מספר תחנות של מכשולים באורך 20 מטר.

ילדים בגילאי 3-6 יוכלו ליהנות מפארק חבלים הכולל מספר אלמנטים במיוחד לבני הגיל הרך: רשת מארינס, גשר חבלים, גשר חוליות, קורת שיווי משקל. הפעילות במתקן זה היא של ההורים עם הילדים.

במתחם המשפחתי יכלו המבקרים להנות מצפייה בסרטים, סדנאות יצירה ועמדת צלם מגנטים למשפחות.

מתי?

כל פעילויות הפארק יתקיימו בימי שלישי-חמישי, ט"ז- י"ח בתשרי (25-27 בספטמבר) בין השעות 11:00-19:00.

היכן?

קניון "שער הצפון", קרית אתא

** הכניסה חופשית **

פארק החבלים. | צילום: ספורט אטרקשן

הפוסט יוצאים מהסוכה – בחינם! הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.