בחודש הזה, כך מקונן הפייטן, הנתיב נחסם. אי אפשר עוד לצאת ולבוא מהעיר הנצורה. אומנם הרעב טרם החל, אבל אנחנו נצום החל מהיום הראשון של המצור, מפני שהאדם חייב לדעת שיש לו חופש תנועה, וכשהוא נשלל, התחושה המיידית תהיה שבי. 

ואז מבקש הפייטן בקשה מופלאה: גלה לנו, ריבונו של עולם, את טובו של הטבת. תן לנו יכולת להחזיק מעמד גם כשאנחנו בצרה ובמצור, ממש כשם שכאשר בראת את העולם, הגבלת את תנועת הים שלא יתפשט עוד, ובכך אפשרת לבני האדם חיים ("האומר לים: עד פה תבוא").

מלחמת בני האור 

איך אפשר למצוא הרחבה מתוך המצר, או כמו שקורא לזה רבי נחמן: "בצר, הרחבת לי"? את הלימוד הפלאי הזה, איך לראות את האור, למדתי מדיצה אור. דיצה היא אמו של אבינתן, שנכון לזמן כתיבת הטור הזה טרם חזר מהשבי. כשהיא נשאלת מה הייתה מבקשת לומר לו, היא משחררת לעולם (לגמרי בספונטניות!) טקסט מכונן, טקסט שכאשר לימדתי אותו, הוא חיזק נשים יהודיות ולא יהודיות ברחבי העולם. 

"הייתי רוצה להגיד לו שאנחנו במלחמת בני האור נגד החושך", פותחת דיצה אור. 

לפעמים, בצרה ובשביה, לא זוכרים אם אנחנו בצד של "הטובים". רוע מאסיבי, משכנע למרבה הזוועה, שאולי הרעים – צדקו! ואם היינו מוכנים לחשיבה הזו מצד העולם הערבי, העולם המערבי הפתיע אותנו מאוד: לא ארגוני הפרוגרס אוהבי האדם, גם לא ארגוני זכויות הנשים עמדו לצידנו. מישהו חשב שהיכן שנמצא הכוח, נמצא גם הצדק. 

אל תשכח, אומרת דיצה לבנה, שככל שהחושך חזק, האור חזק ממנו. לא סתם הראשונה בברכות השחר היא "הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה". איזו בינה צריך כדי להבחין בדבר הפשוט הזה?! בעידן שבו בינה מלאכותית משבשת את האמת, נצטרך לזכור היטב: זו מלחמה, ואנחנו – בני האור.

"באירוע המזוויע הזה, אתה נבחרת להיות בחוד החנית של לוחמי האור", היא ממשיכה. לא "נוצחת" ולא "נתפסת". נבחרת! יש כאן כוח עליון שבחר בך, ילד־מנהיג, ללחום מלחמה גדולה בהרבה. כמה כוח יש במילים אימהיות להפוך ניסיון לאחריות.

"אתה נמצא עכשיו בתוככי החושך. תעשה את המלחמה שלך. תעשה אותה בחוכמה, אל תתגרה ברשע, אבל בתוך הנפש, איש לא יוכל לנגוע בך", דיצה אור מדברת עם אבינתן על החירות. אין לך עכשיו חופש, היא אומרת לו, אבל המלחמות נמצאות בדיוק היכן שאתה עכשיו: במישור תת־קרקעי ובלתי נראה. במנהרות נוהרת חירותך הפנימית, שם איש לא יוכל לכבות את האור שלך! 

אביטל שרנסקי סיפרה לי איך בעלה, נתן שרנסקי, שהיה אסיר ציון, שיחק בראש שחמט עם עצמו במשך 12 שנה. שם הוא היה חייל קטן שהביס את המלך, ששבה את המלכה, שנשאר לבד על הלוח. 

שחק, ילד שלי, בכלים שיש לך בנפש, אומרת דיצה אור לבנה. וגם יוסף חוזר שוב ושוב על פרשת עגלה ערופה שלמד עם אביו קודם שנמכר לשבי. הפעולה הרוחנית הזו מחיה אותו.

"תדע שאנחנו בדרך אליך ואנחנו נגיע!" מוסיפה אמא דיצה לומר לבנה. אל תחשוב שהחושך, שנראה דומה כל הזמן, לא זז. לאט לאט הוא מפנה את מקומו לאור. דברים בדרך אליך עכשיו, גם אם אינך יודע. כך בדיוק היה יוסף רואה את דמות דיוקנו של אביו בחלון כשהיה בשבי המצרי. געגועיו של אבא הגיעו אליו באופן מיסטי כלשהו וניחמו אותו.

"אתה תחזור הביתה, ואתה תחזור שמח ומנצח בקידוש השם", היא אומרת לו. כשדיברתי עם משפחות החטופים אמרתי להם: אל תבקשו שישוב. בקשו שישוב לשמוח, שישוב להאמין באדם, שישוב לדבר ולצחוק! 

דיצה כבר מכינה אותו לשלב שאחרי. לאחר שבני יעקב מודיעים לו שעוד יוסף חי, הוא שואל שוב ושוב: "העוד בני חי?" הוא מבין שלפעמים, גם כששבים, עלולים חלילה שלא לשוב ולהיות שמחים. הוא רוצה את הילד החי שהלך בתמימות לבקש את אחיו בעמק דותן.

"ותדע שגם אנחנו חזקים. אל תדאג לנו. אנחנו חזקים ויש לנו המון עזרה מסביב". אני קוראת את המילים האלה ובוכה. דיצה יודעת עד כמה דואג אבינתן לאמא ולאבא. היא רוצה להרגיע אותו: אני בסדר. אני מוקפת אהבה ועזרה, אל תוסיף גם אותי לדאגותיך. "אל תרגזו בדרך", אומר יעקב לבניו, אין לכם עכשיו אנרגיות לבזבז. 

"אנחנו הופכים את העולם כדי להחזיר אותך הביתה". לא התייאשנו, אבינתן, אומרת לו אמא. והיא תתכוון לכל ה"מנחמים" שכוונתם טובה, אבל זה לא מה שהיא מבקשת כרגע. ממש כמו יעקב, שכשמנסים כל בניו ובנותיו לנחמו, "וימאן". כמו אמא רחל ש"מיאנה להינחם". המיאון הוא האמונה. אמונה של אמא שהחיים חזקים מן המוות, שהאור, שאבינתן אור, חזק מהחושך.

עד שאבינתן יבוא 

אני מאמינה גדולה במילים. אני מאמינה גדולה במילים של נשים. אני מאמינה לגמרי במילים של אמא. אני מבקשת מהקב"ה שעד שירד הגיליון הזה לדפוס, כבר נראה אותם מחובקים, את אמא ואבינתן וכל השבויים כולם. ואם, חלילה, זה לא יקרה עד לעשרה בטבת, אני אצום רק על זה, עד שייגמר המצור הנורא הזה בלב, עד שה' יגלה לי טובו, עד שאבינתן יבוא.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט טובו של הטבת  הופיע לראשונה ב-פנימה.

מפני שאת רוצה שילכו ללמוד. לא, לא חשבון ואנגלית, את אלה אפשר ללמוד בבית. את רוצה שילמדו להיאהב. את רוצה לעמוד מחוץ לגדר ולראות אותה מסתובבת מחובקת עם חברה, ממתיקה סוד, את רוצה לראות אותו, לא רץ סתם בכיוון של כולם. את רוצה פעם אחת, אחת, לראות איך מישהו מוסר לו כדור, איך מישהו מתמסר. 

את רוצה שלא יהיה להם כל כך כל כך טוב בבית. בחופש. את מתפללת שילכו כבר ללמוד את הלימוד העתיק הזה, לימוד בחברותא. יש רק שני סוגי ספרים שמודפסים, עד היום, בפורמט גדול במיוחד: ספרי תלמוד, ולהבדיל, ספרי ילדים. 

בשניהם, מעבר לתוכן, חשובה הישיבה המשותפת מול הטקסט. אלפי שנים לפני עידן הבינה המלאכותית הבינו חז"ל שהלימוד שישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, ועוד יותר, הלימוד שיאפשר לכולנו לשרוד, יהיה ההימלכות שלנו זה בזה. 

מלך אסור ברהטים 

איזה ביטוי מופלא, להימלך! הרב זקס זצ"ל היה אומר שבכל מקום שבו תמצאו ביטוי בלתי ניתן לתרגום, בדיוק שם אתם נוגעים בליבת התרבות שהמילה הזו שייכת אליה. "הימלכות".

בעוד הבינה המלאכותית מספקת ידע, הלימוד העתיק מבקש לספק חוויית למידה של האדם את רעהו. הוא מבקש שנמליך עלינו את חברנו בנחת רוח, נלמד לקרוא את תווי פניו, להביט בשפתיו כשהוא צר את האותיות, להקשיב לקולו, אבל בעיקר, לזהות את השתיקה שלו.

תופעת החרם הנוראה הייתה קיימת מאז ומעולם. למען האמת, חכמים המציאו אותה כשגזרו נידוי על רבי אליעזר. הבכי הנורא שלו קודם מותו היה בדיוק על זה: על החופש הגדול שנכפה עליו בעל כורחו, על זה שאיש לא בא ללמוד  אותו, לא "ללמוד איתו". 

"ידיי, ידיי!" הוא בכה ברגעיו האחרונים, "הרי אתם כשני גלילי ספר תורה שלא נקראו!" איש לא הביט בתנועות ידיו כשרצה למסור את הכדור למישהו, איש לא התמסר לספר המוסר המהלך הזה. 

ואז? אין לו עונות שנה. אין עונת קלפים, אין עונת כדורגל או עונת מדבקות. אין שינה בבית של חברה, אין התכתבות אין־סופית, אין מריבה. ואז, ממש כמו אצל רבי אליעזר, קורים דברים מוזרים: עצים זזים, מים זורמים לאחור, סערה בים באמצע החורף, ילד עם מטרייה באמצע הקיץ.

מן המקורות 

המושג "חזרה ללימודים" חייב לכלול בתוכו את החזרה ללימוד הישן ההוא, לימוד מלכותי של פנים בפנים. התפילות שלך עליו או עליה חייבות לכלול את התחינה שהילדים האלה יפגשו שם ומלכות: מישהו שיקרא בשמם היום, מישהו שיימלך בהם והם יימלכו בו.

התפילות שלך חייבות לכלול את המורה או הרב, ולבקש שיגיע מוכוון ידיעה שכל בני ישראל מלכים הם! 

אני יקית.

על שיעור אחד של שעה, אני עמלה, בסייעתא דשמיא, עשר שעות לפחות. אני אתפלל על מערך שיעור מעניין ומחודש, אני אכתוב כל מילה ואמרקר ואצלם… כל אלה רק בשביל הרגע המדהים ההוא, כשאהיה בשיא הפאתוס, מנסה להעביר ללב את רעיון הליבה שעמלתי עליו, ואראה פתאום פנים מיוסרות של מישהי, בחורה שהגעה ונלחמת שלא להירדם אחרי יום עבודה, אישה שקטה שקטה שאני יודעת שעברה רק לפני חודש לידה שקטה. ואז, ביד חזקה, חזקה יותר ממני, אני שוברת את הלוחות.

אני עוזבת את הכביש הראשי, מניחה את דפי המקורות בצד והופכת לדף מקורי, לשיעור מקרי, מפני שה' הקרה לפניי היום את המלכה הזו, השותקת. זו שהחיים החרימו אותה פתאום והיא גליל ספר תורה שאני צריכה לקרוא עכשיו. לקרוא בשמה.

ואז יסתיים השיעור והיא תצא מהורהרת אל הגשם ואני ארצה כמו אז, כשהייתי הילדה המוזרה בכיתה ד', והמורה נדיבה רצה אחריי בסוף השיעור וביקשה לראות את "שיעורי הבית המקסימים שלך ימימה", אני ארצה לרוץ אחריה, לסוכך עליה ולשיר לה: "שתינו יחד תחת מטרייה אחת… עיר בגשם סחה לנו ככה: החיים יפים, כדאי לכם לחיות!"

מתוך גיליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן של הרבנית ימימה מזרחי וכותבות מדהימות נוספות לחצי כאן

הפוסט ילדת מטרייה הופיע לראשונה ב-פנימה.

שבה הביתה. הרבנית ימימה מזרחי. צילום: רעות קורנברג

מפגש הפסגה ביני לבין האחת והיחידה, הרבנית ימימה מזרחי, בוטל עוד לפני שהספיק לקרום עור וגידים. הסיבה, שגרתית כל כך בימי קורונה, הייתה הבידוד שאליו נכנסו הרבנית ומשפחתה. כמה ימים לפני כן חיתנה הרבנית את בנה הרביעי, וכמו במרבית החתונות מהסוג הזה, הבידוד נכפה עליהם ממש בתוך ימי שבע הברכות. לבסוף, קבענו ריאיון בזום, שגם הוא נדחה לא פעם ולא פעמיים. לוח הזמנים של הרבנית הכריזמטית, מתברר, עמוס לעייפה גם כאשר היא מבודדת בין ארבעה קירות. אך משסוף סוף נפגשנו – זכיתי לשיחה אמיתית מהלב, היה שווה לחכות.

אני פותחת בשאלה המתבקשת, במיוחד כלפי דמות כל כך עסוקה ומבוקשת, ושואלת איך עבר עליה הסגר, איך עובר עליה הבידוד הנוכחי, ואיך היא מרגישה באופן כללי כלפי תקופת הקורונה המתמשכת שפקדה אותנו. "זה היה נפלא, נשמתי לרווחה", הרבנית צוחקת, כפי שתעשה עוד פעמים רבות במהלך הריאיון, ומתארת את ימי הסגר הראשונים, "חזרתי הביתה והרגשתי שאין לי באמת מקום מוגדר. פתאום אני בבית בערב ולא יודעת מה זה, הילדים שלי לא יודעים מה לעשות איתי: 'יה, אימא פה, אימא את רעבה? צמאה? מה עושים עם האישה הזאת בבית?'" היא מתבדחת כהרגלה.

"אחר כך התחילו הזומים ואז הם נשמו, כי גם הם צריכים את הספייס שלהם. זה בכלל לא פשוט, אני תמיד אומרת שהם קורבנות ציבור. הם למדו שעם ישראל זה דבר ענק וחשוב, הגדולים למדו להשכיב את הקטנים לישון ואני פתאום חוזרת ורוצה נורא להיות אימא – אבל התפקידים האלה נתפסו כבר. זה בכלל לא פשוט. פתאום אני צריכה לברוא את מעמדי מחדש כחברה מן המניין במשפחה הזאת – זה מאתגר וזה כיף וזה מהמם. אני שמחה מאוד. 

"בכל שנה אני מצטטת והשנה גם יישמתי", דורשת הרבנית, "מה היא התשובה? הרב סולובצ'יק כותב על שמואל הנביא בפסוק 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו', שאחרי הסיבובים שהוא עושה כל השנה – 'ויהי לתשובת השנה', שזה ראש השנה, כלומר אחרי שהוא שופט ומנהיג ואיש ציבור – התשובה האולטימטיבית היא לחזור למקום שבו קיוו אותו ושם חלמה אותו חנה ופשוט להצדיע לנמל הבית, לקן השיגור הזה. כל זמן שלא הייתי בבית – האמינו בי, התפללו עבורי, קיוו שאצליח ואכנס ללבבות, התהלכו על בהונות כשהכנתי שיעור, והתשובה של השנה היא פשוט לחזור לאנשים האלה ולהגיד – תודה! אני בזכותכם. השנה אני מרגישה את זה חזק מאוד".

מילה של אימא

"אם את רוצה הערכה – את צריכה לצאת". צילום: אביטל הירש

נראה שאין אישה יהודייה בארץ ובעולם שלא מכירה את הרבנית ימימה מזרחי (53), המשפטנית והטוענת הרבנית שהפכה לאחת הרבניות הנערצות ביותר. בימים כתיקונם, כבר כמעט עשרים שנה שהיא חורשת את שבילי הארץ והעולם ומחתימה דרכונים במרץ, כדי להספיק להגיע לכל כנסי הנשים שהיא מוזמנת לדרוש בהם. בחן, בכנות, עם הרבה הומור ושקים של חמימות ונחמה היא סובבת מבוקר עד ערב ועושה נפשות.

"יש לי אימא מהממת", הרבנית מספרת על מה שהניע אותה להפוך למי שהיא כיום, "כשהייתי באה מהאוניברסיטה בלילה, האוכל היה תמיד חם ומוכן בשבילי אבל היא תמיד אמרה לי: את – אל תהיי כמוני. אף אחד לא מעריך אישה בבית. כשאת כל הזמן פה – את בעצם אף פעם לא פה. ככה יעריכו אותך, יתגעגעו אליך, תחזרי מאיפה שהוא הביתה.

 "זה נצרב בי חזק מאוד. אם את רוצה הערכה – את צריכה לצאת. היום אני רואה שעשיתי את מה שאימא ביקשה ממני, אבל אני חושבת שהרבה נחסך ממני כי הביתיות הזאת היא כיפית, כמו לחשוב על מתכון חדש, דברים שאני מאמינה שיימאסו עליי די מהר, אבל כרגע הם חידוש בשבילי אז אני מתמסרת אליהם".

איזו אימא וסבתא את?

"אני חושבת שאני אימא מצחיקה וסבתא מצחיקה, הם צוחקים ממני המון. בפונקציות ביתיות אני פחות טובה, אבל הם אוהבים לדבר איתי ברוך ה'. אני אימא אחרת, לא האימא שהייתה לי, שנתנה תמיד טיפול פיזי מאוד וכל כך חשוב. אצלי זה הרבה עצה, שיחה. אני אוהבת לראות את הבנות הגדולות והנשואות שלי מרכלות עליי ואיך כשאני נכנסת לחדר משתתקות. אני אוהבת את האחווה הזאת שאפשרתי להן. אצלי זאת התשובה".

כשאני שואלת את הרבנית מה אימא שלה חושבת על עיסוקיה כיום, היא מתגלגלת מצחוק. "אימא תשאיר אותי ענווה לנצח כי היא תמיד תגיד לי: שמעתי אותך אתמול ברדיו – לא הבנתי מילה. ולמה את עושה את כל התנועות האלה? ובשביל מה בריאיון את מדברת על המשפחה? ולמה את לא פוחדת מעין הרע? זאת השיטה של אימא שלי להגיד לי: אני כל כך אוהבת אותך. זאת שיטה של מרוקאיות. היא תמיד מחזירה אותי למקום שלי ובזכותה אני אשאר תמיד שפלת רוח", היא צוחקת, "אני מתה עליה, היא מדהימה".

מי מהבנות שלך תלך בדרכך ותעמוד על במות?

"אני חושבת שכולן", אומרת הרבנית לאחר מחשבה, "אבל הן יודעות טוב יותר ממני מה המחירים ולכן הן יעשו את זה בצורה מאוזנת יותר. הן היו, ועדיין, הרבה זמן לבד. יש לזה מחיר".

נישואי מחאה

היא נולדה בקזבלנקה לאביה, הרב אליהו נתן רוטשילד, נצר למשפחת רוטשילד המפורסמת, ולאימה תרצה, בתו של הדיין הגדול של מרקש וקזבלנקה והפייטן הגדול ממרוקו, רבי חיים שושנה. אביה הגיע משוויץ למרוקו חדור שליחות להקים שם תלמודי תורה, כתשובה ל'אליאנס' שפשה בכל, פגש שם את אימה ונשא אותה לאישה. בהיותה תינוקת עלתה לארץ עם משפחתה לשכונת בית וגן הירושלמית.

"כל אדם שנקרה בדרכך, למדי אותו". צילום: רעות קורנברג

"אימא גדלה אצל רבי חיים שושנה שלא היה קונבנציונלי בעליל. הוא לימד אותה לקרוא בתורה בטעמים", היא מספרת על כור מחצבתה, "פעם אחת הם הגיעו לאיזו עיירה ולא היה שם אף אחד שידע לקרוא בתורה, הוא רצה להוכיח אותם על שהם כאלה עמי ארצות ואמר לאימא: 'יאללה, עלי', ואימא בת התשע קראה את הפרשה בקולה הצלול ולא הייתה תוכחה נוראה מזאת".

אביך ז"ל נפטר לפני כשנתיים והייתם קשורים מאוד. מה הדבר העיקרי שלמדת ממנו ומלווה אותך?

"אבא לימד אותי שללמוד זה הדבר הכי חשוב, אבל ללמוד ספרים זה במקום השני וללמוד אנשים זה במקום הראשון. הוא היה אומר: כל בין אדם הוא שיעור קומה. כל בן אדם שנקרה בדרכך – לִמדי אותו, למדי ממנו משהו. מבחינת אבא, אנשים היו מסכת שחייבים ללמוד עם רש"י ותוספות. אני חושבת שהמשכתי אותו קצת, כל אישה היא בעיניי איזה ספר בשפה שצריך ללמוד".

גדלת בבית הטרוגני, לאבא משווייץ עם השם רוטשילד ולאימא ממרוקו. מה לקחת מהבית המיוחד הזה?

"אבא עשה מעשה של מחאה כשהוא נשא את אימי לאישה. כשהוא שלח את התמונה שלה ושלו, כשאימא היא שחומת עור, כולם שאלו אותו האם הוא הביא ממרוקו עוזרת. אבא לימד אותי להעז ואמר אמירה: צלם אלוקים, חייבים לכבד כל אדם מכל מוצא. לשמוע את אבא שלי היקה מדבר עם סבתא שלי מסעודה בשפת הסימנים היה אחד המחזות הכי מופלאים שיש. הוא לימד אותי שיעור: אין לך אדם שאין לו שעה. כל אחד הוא יקר, הוא עולם, הוא פנינה".

תורה משמחת

הרבנית ימימה היא אימא לתשעה ילדים, ארבעה מהם נשואים, וסבתא לנכדים. היא מתגוררת עם בני משפחתה בשכונת שערי חסד בירושלים. בנה, יוסף חיים, נפטר ממום לבבי עוד בהיותו תינוק. בראיונות קודמים סיפרה הרבנית כי המשבר הגדול שפקד אותה בעקבות פטירתו, הוא שהביא אותה להתחיל להעביר שיעורים לנשים. בתחילה היה זה שיעור בסלון עם כמות מצומצמת של נשים, וכיום מי שרוצה לשבת באחד משיעוריה הרבים של הרבנית, תצטרך להגיע כחצי שעה מראש כדי לתפוס מקום.

כדי לתפוס מקום בשיעורים צריך להגיע חצי שעה מראש. צילום: אביטל הירש

"אני חושבת שנשים אוהבות את ההומור ואת השמחה, והן צועקות עליי אם בשיעור מסוים לא הצחקתי אותן, אבל כשצחוק יוצא מתוך מצב של קושי – הוא הרבה יותר משמח, אין ספק", פורשת הרבנית את משנתה האנושית.

"אני כל כך אוהבת את רש"י שאומר: הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך – צער הלידה, הרונך – צער גידול בנים. למה אתה מתעקש על המילה צער, הרי כבר אמרת עצב? כי עצב זה מעוצב, וכך זה יישאר, אך צער זאת התחלה צעירה של שמחה. ראשיתך מצער – אחריתך תשגה מאוד. הצער הכרחי בשביל בריאת השמחה. מה שאני רוצה לתת לנשים זה את יכולת הבחירה. כשיש לך חיים קלים, לא בחרת לשמוח והשמחה שווה פחות, אבל כשאת מממשת את זכות הבחירה שלך במצב נתון שלא אמור להיות שמח, שלא בחרת בו – זאת חירות אינסופית ואת זה אני אוהבת לתת לתלמידות שלי. תהיי בת חורין ממה שהקב"ה מפיל עלייך".

לנו יש את הרבנית ימימה מזרחי כדי להתחזק ולהשתמח, אבל מי היה לרבנית?

"היה לי אבא שהאמין בי מאוד. כששואלים אותי מה הסוד שלי – זה אבא. הוא למד איתי הכול, גמרא, הלכות, נביאים, כתובים ומוסר. אבא נתן אמון בבנות שלו והיה אומר לנו: תלמדו ותקדשו שם שמיים בתורה שלכן. בהעזה גדולה הוא היה אומר: בדור שלנו, כל מי שאינו מלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות, כי היא תיפול לכל התפלויות של העולם. זה פיקוח נפש. אבא היה מגדלור ענק של פמיניזם ופטריארכליות גם יחד".

היו לך קשיים באמונה בעקבות האסון האישי שפקד אתכם?

"בטח שהיו. אני זוכרת שההתחלה הייתה רצופה בשאלות: למה? בשביל מה כל היגיעות האלה? הבירוקרטיה גמרה אותי. ואז ראיתי איך פתאום החלפתי פאזה מ'למה' ל'מתי'. למה זאת שאלה לגיטימית, שאלה של חורבן. כשאת הופכת לאישה של מתי, את שואלת: מתי המשיח יבוא? מתי הסבל בעולם ייפסק? מתי אני אראה ילדים שהיה להם את החולי של בני נרפאים? המתי היא שאלה של תקווה.

"המהפך הזה שפשוט קרה בי היה אחד השיעורים הגדולים של החיים", היא מתארת ומסבירה שאז הבינה כי ביכולתה להפוך עולמות של נשים אחרות, "אמרתי לעצמי: להעביר נשים מפאזה של למה לפאזה של מתי – את יכולה. להפוך אותן מעצב לצער. בכל פעם מחדש אני מופתעת מהקלות שבה אישה מתנחמת".

לפעמים הניסיון לנחם בא על חשבון הניסיון להעביר תורה משמעותית?

"את צודקת. זה כיף לי נורא לצאת חכמה מהרצאה. אבל הרבה יותר כיף לי לראות אישה מנוחמת. אני מאמינה יותר בכל יום בכוח של התורה ובמילים שלה, הכי פשוטות בעולם, שנותנות המון אמונה. זה אחד המחירים הקשים שמשלמת ימימה מזרחי, מחיר של כבוד, אבל הוא שווה את זה". כשהיא מדברת על מחיר, היא מתכוונת לאלה שרואים בה ובתורה שהיא מלמדת משהו פשטני ופשוט, שלא לומר נחות, כיוון שהוא נעדר את ההוד וההדר שיש ללימוד הגמרא המפולפל או ללימודים עיוניים על הסדר.

תקומתה של המזרחיות

באזכרה לרב אליהו זצ"ל נשאה הרבנית דרשה. היא ספדה אז לרב בצורה מיוחדת ולאחר מכן נגעה בנקודה רגישה כאשר הצביעה על כך שהרב הצליח לרומם את המזרחיות בקרב הציונות הדתית.

"היססתי מאוד אם לדבר על זה", היא מודה בפניי, "וכשקיבלתי מאות תגובות על הריאיון הזה – לא האמנתי באיזה פצע פעור נגעתי.

תורה מבית אבא. צילום: רעות קורנברג

"הרב מרדכי אליהו נתן מקום וביטוי ליוצאי עדות המזרח", היא אומרת בהתרגשות, "מה שעשה הרב עובדיה בחברה החרדית והכללית, עשה הרב מרדכי אליהו בשקט בשקט בחברה הדתית. פתאום היה אפשר לקיים את המנהגים מבית אבא ולא היו חייבים בישיבות דווקא בנוסח מסוים. לא הייתה אפליה", היא מדגישה, "אבל הייתה התכה, ואנשים איבדו הרבה פעמים זהות".

הרבנית מספרת איך לאחר שנשאה את דבריה, סיפרה לה נכדתו של הרב, הרבנית רחלי בזק, איך סבה אמר לה: את מתחתנת עם אשכנזי? טוב, אבל תמשיכי להתפלל בנוסח שלנו, הנוסח הספרדי. "זה היה כל כך יפה בעיניי, כי מפגש ייתכן רק בין שניים", אומרת הרבנית.

את בעצמך בחרת לצעוד בדרכם של הורייך ולהקים בית הטרוגני. את חרדייה, אשכנזייה, ממשפחת רוטשילד, והתחתנת עם בעל תשובה טרי, מנגן, ממשפחת מזרחי. מאיפה האומץ?

"זה פשוט כבר זרם בעורקנו מבית אבא ואפילו לא חשבנו שזה אומץ. אחר כך, כשהיה צריך להכניס את הילדים למוסדות – התחלתי להבין כמה באמת הקונסטרוקציה הזאת לא ממש טבעית. אתה אף פעם לא ממש חלק מ… או בשר מבשרה של איזושהי חברה. הרבה פעמים אני קוראת על החיים ביישוב ומקנאה, כי באמת יש פה משהו הומוגני. אני אף פעם לא הייתי חלק מ… אז אני מקנאה בזה. זה מה שהפך אותי לכזאת שכל הזמן רוצה לחבר בין המון חלקים, כי אז אולי יהיה גם לי מקום".

הרבנית, אמרת שבפונקציות ביתיות את פחות טובה. מה יהיה איתנו, הנשים המבולגנות?

"וואי וואי, אין לי מילה טובה להגיד לנו מלבד: קחו את עצמכן, מרחו ליפסטיק וצאו מהבית. ואם יש לכן כסף – קחו עוזרת. חמי פעם נשא אליי עיניים מיואשות ואמר לי את המשפט האלמותי: את תמותי מבולגנת, ואני נוטה לחשוב שהוא צודק. הכי גרוע זה כשאני מנסה לסדר, זה השיא", היא מתבדחת על חשבונה, "ניסיתי – מגירות, מדפים, פנג שוואי, וזה פשוט לא הצליח לי. זה ביטול תורה נורא בעיניי. עם זאת, אני כל כך שמחה להיכנס לבית מסודר, כל נפש זקוקה לזה. אבל אני גרועה בזה. מי אמר שזה תפקיד נשי?"

מה תאחלי לנו לשנה הקרובה? 

"השנה הבאה עלינו לטובה מכתיבה לנו את התשא"פ: הפסיקו לרצות רק לנשום, התחילו לשאוף. לשאוף לעולם חדש, לסדר חדש. עוד לפני הקורונה היינו נשים שנאבקות על ההישרדות, על הנשימה הבאה, אבל לא בשביל זה באנו לעולם, באנו בשביל לשאוף, לחלום, לא רק לעבור את היום. ואחרי השנה הקשה הזאת שבה נאבקנו על אוויר לנשימה, אני מאמינה שתשפ"א תכתיב לנו שאיפה לעולם חדש ומתוקן".

הפוסט עולה מן המזרח: הרבנית ימימה מזרחי בריאיון חג אישי במיוחד הופיע לראשונה ב-פנימה.