ילדת מטרייה

אני אתפלל על כל מערך שיעור אכתוב כל מילה רק בשביל הרגע המדהים ההוא, שאראה פתאום פנים מיוסרות של מישהי. ואז, ביד חזקה, אני שוברת את הלוחות. מניחה את דפי המקורות בצד והופכת לדף מקורי.

כמה טוב היה לו בחופש, כמה נרגע! והיא? ילדה אחרת, מסתובבת בהרפיה שכמותה לא ראית אצלה זמן רב. אז למה משהו אצלך מתכווץ פתאום?

מפני שאת רוצה שילכו ללמוד. לא, לא חשבון ואנגלית, את אלה אפשר ללמוד בבית. את רוצה שילמדו להיאהב. את רוצה לעמוד מחוץ לגדר ולראות אותה מסתובבת מחובקת עם חברה, ממתיקה סוד, את רוצה לראות אותו, לא רץ סתם בכיוון של כולם. את רוצה פעם אחת, אחת, לראות איך מישהו מוסר לו כדור, איך מישהו מתמסר. 

את רוצה שלא יהיה להם כל כך כל כך טוב בבית. בחופש. את מתפללת שילכו כבר ללמוד את הלימוד העתיק הזה, לימוד בחברותא. יש רק שני סוגי ספרים שמודפסים, עד היום, בפורמט גדול במיוחד: ספרי תלמוד, ולהבדיל, ספרי ילדים. 

בשניהם, מעבר לתוכן, חשובה הישיבה המשותפת מול הטקסט. אלפי שנים לפני עידן הבינה המלאכותית הבינו חז"ל שהלימוד שישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, ועוד יותר, הלימוד שיאפשר לכולנו לשרוד, יהיה ההימלכות שלנו זה בזה. 

 

מלך אסור ברהטים 

 

איזה ביטוי מופלא, להימלך! הרב זקס זצ"ל היה אומר שבכל מקום שבו תמצאו ביטוי בלתי ניתן לתרגום, בדיוק שם אתם נוגעים בליבת התרבות שהמילה הזו שייכת אליה. "הימלכות".

בעוד הבינה המלאכותית מספקת ידע, הלימוד העתיק מבקש לספק חוויית למידה של האדם את רעהו. הוא מבקש שנמליך עלינו את חברנו בנחת רוח, נלמד לקרוא את תווי פניו, להביט בשפתיו כשהוא צר את האותיות, להקשיב לקולו, אבל בעיקר, לזהות את השתיקה שלו.

תופעת החרם הנוראה הייתה קיימת מאז ומעולם. למען האמת, חכמים המציאו אותה כשגזרו נידוי על רבי אליעזר. הבכי הנורא שלו קודם מותו היה בדיוק על זה: על החופש הגדול שנכפה עליו בעל כורחו, על זה שאיש לא בא ללמוד  אותו, לא "ללמוד איתו". 

"ידיי, ידיי!" הוא בכה ברגעיו האחרונים, "הרי אתם כשני גלילי ספר תורה שלא נקראו!" איש לא הביט בתנועות ידיו כשרצה למסור את הכדור למישהו, איש לא התמסר לספר המוסר המהלך הזה. 

ואז? אין לו עונות שנה. אין עונת קלפים, אין עונת כדורגל או עונת מדבקות. אין שינה בבית של חברה, אין התכתבות אין־סופית, אין מריבה. ואז, ממש כמו אצל רבי אליעזר, קורים דברים מוזרים: עצים זזים, מים זורמים לאחור, סערה בים באמצע החורף, ילד עם מטרייה באמצע הקיץ.

 

מן המקורות 

המושג "חזרה ללימודים" חייב לכלול בתוכו את החזרה ללימוד הישן ההוא, לימוד מלכותי של פנים בפנים. התפילות שלך עליו או עליה חייבות לכלול את התחינה שהילדים האלה יפגשו שם ומלכות: מישהו שיקרא בשמם היום, מישהו שיימלך בהם והם יימלכו בו.

התפילות שלך חייבות לכלול את המורה או הרב, ולבקש שיגיע מוכוון ידיעה שכל בני ישראל מלכים הם! 

אני יקית.

על שיעור אחד של שעה, אני עמלה, בסייעתא דשמיא, עשר שעות לפחות. אני אתפלל על מערך שיעור מעניין ומחודש, אני אכתוב כל מילה ואמרקר ואצלם… כל אלה רק בשביל הרגע המדהים ההוא, כשאהיה בשיא הפאתוס, מנסה להעביר ללב את רעיון הליבה שעמלתי עליו, ואראה פתאום פנים מיוסרות של מישהי, בחורה שהגעה ונלחמת שלא להירדם אחרי יום עבודה, אישה שקטה שקטה שאני יודעת שעברה רק לפני חודש לידה שקטה. ואז, ביד חזקה, חזקה יותר ממני, אני שוברת את הלוחות.

אני עוזבת את הכביש הראשי, מניחה את דפי המקורות בצד והופכת לדף מקורי, לשיעור מקרי, מפני שה' הקרה לפניי היום את המלכה הזו, השותקת. זו שהחיים החרימו אותה פתאום והיא גליל ספר תורה שאני צריכה לקרוא עכשיו. לקרוא בשמה.

ואז יסתיים השיעור והיא תצא מהורהרת אל הגשם ואני ארצה כמו אז, כשהייתי הילדה המוזרה בכיתה ד', והמורה נדיבה רצה אחריי בסוף השיעור וביקשה לראות את "שיעורי הבית המקסימים שלך ימימה", אני ארצה לרוץ אחריה, לסוכך עליה ולשיר לה: "שתינו יחד תחת מטרייה אחת… עיר בגשם סחה לנו ככה: החיים יפים, כדאי לכם לחיות!"

מתוך גיליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן של הרבנית ימימה מזרחי וכותבות מדהימות נוספות לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה