אוי אורי, אמרתי לה, זה לא נעים לי. אבל היא המשיכה ונתנה עוד מכה. מספיק מתוקה, אנחנו לא מרביצים. עוד מכה, הפעם לאלישע. מספיק! אני לא מרשה! כבר קצת כעסתי. אבל זה חזר על עצמו גם בהנקה אחר הצהריים למחרת, ועוד פעם… ועצרתי רגע. מה קורה לה? 

ופתאום קלטתי. מאז שאלישע נולד, אורי מרים עוברת מסע. ילדה מתוקה שרוצה לקבל אותו באהבה, לעזור, "אמא הוא בוכה!" ורצה להביא לו מוצץ או משחק, מלטפת ועושה קולות ופרצופים כדי להצחיק, וגם מצליחה מאוד. 

ועדיין, זה לא קל לה. היא, שהגיעה לעולם אחרי שנים של המתנה וגעגוע, הייתה במרכז של העולם שלנו. כולנו עליה, קשובים לרצונותיה, מתפעלים מכל תנועה, מילה, נשימה… והנה נכנס יצור לחייה. וככל שהזמן עובר, הוא נהיה חמוד וצוחק ומגיב יותר ויותר, והוא מושך תשומת לב – ששייכת לה, מה זאת אומרת?! כך נוצר בה תסכול שהופך לתוקפנות. 

אבל… גם בתוכי יש ילדה קטנה. וכשמרביצים לה, היא מתקוממת. כשמציקים לה ומתקיפים אותה, היא מתעוררת להיות תוקפנית בחזרה. וזה לוקח שבריר שנייה, משהו קדמוני, כשמישהו חותך בכביש, או כותב מילים רעילות ברשת, היא הופכת להר געש של לבה רותחת שעומדת להתפרץ. 

ואני האמא. של שתיהן. 

ובתור אמא, אני רוצה להיות בוחרת ולא מופעלת, קשובה למה שרוחש שמתחת. לתת מילים לאילמות. כשאני מנכיחה את הכאב שלה במילים, יחד עם רצון כן למצוא פתרון – זה מרפא אצלה משהו. עוד לפני הפתרון, רק מעצם התנועה שנובעת מעין טובה, מאהבה, אני מרגישה אותה נרגעת, כמו אומרת: "יש על מי לסמוך. יש פה אמא. אני לא לבד, רואים אותי. מבינים אותי".

ולא פחות חשוב – המילים האלה, המנחמות, שבאות מתוך בחירה, משפיעות גם עליי לא פחות. הילדה הפנימית שלי מבינה, וגם היא נרגעת. והמוח שלא נעכר מרגשות שליליים, נשאר צלול לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב. 

עטופה ברחמים 

בתקופה הסוערת שלנו אני שומעת הרבה סביבי, וגם שואלת בעצמי, מי כאן המבוגר האחראי? מי יניח מילים שירפאו? מי תיקח אחריות לתנועה של עין טובה, של אהבה? והפסקתי לחפש בחוץ. אני מוצאת את עצמי נלחמת מלחמה אחת: להוציא את עצמי מתוך הסערה, להיות בעצמי האמא. 

במרחב הפנימי, אני מוצאת שכל הקולות הנשמעים היום עמוסים להתפקע ברגש. רוב העם היושב בציון אינו בקיא בכל סוגיה שעולה – משפטית, ביטחונית או תרבותית. ובכל זאת, כמעט כולם תופסים עמדה ברגע, על סמך כמה משפטים שנאמרים בטון מסוים. ומיד יש לנו מה להגיד, וממה להיכנס לחרדה או לכעס, ויש את מי לשנוא. 

כל הפצעים שהנחנו להם כי כאב מדי לגעת שם, ונראה שאי אפשר לרפא אותם בכלל, מדממים עכשיו מחדש. ומי שרוצה לרפא, לא יכולה להיות חולה. הדבר היחיד שאני רוצה לחפש, זה את מה שרוחש מתחת למילים הקשות שנאמרות, מילות הקצה. 

כשאני נשאבת למערבולת תסכול על המצב, אני עוצרת ושולפת את עצמי בכוח. מחפשת מילים לאילמות. נכון שזה כיף להיות ילדה קטנה, חסרת אחריות, שמחכה שמישהו ינקה אחריי, אבל אי אפשר לברוח מאחריות. אם לא נשמור על ניקיון, ולא ננקה גם את מה שאחרים שופכים, רק יהיה פה מסריח יותר, ויהיה קשה יותר להאמין בטוב ולפעול מכוחו. 

כולנו מבוגרים שאחראים על הילדים שאנחנו. אחראים לנשום, למצוא בתוכנו חמלה. לחפש את הכאב שמתחת, לתת לו מילים ומקום. לא לפחד לעשות את זה גם אם ברגע הראשון אין לנו תרופה, אין פתרון. 

עצם התנועה שנובעת מתוך עין טובה ואהבה, מעוררת גם בצד השני את אותו התדר. וגם כשאני לא יודעת כמה זמן ייקח, וגם אם אני פיצית ולכאורה חסרת חשיבות, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. ים רחמים. זה מה שאנחנו זקוקים לו… 

המון אימהות, רחם ועוד רחם, שיעטפו ביחד ברחמים מציאות חדשה שצריכה להיוולד, ויזינו בכוחות של אמונה ואהבה. את מוכנה להצטרף, אמא?

מתוך גליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי במיוחד עברוך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן 

הפוסט סליחה, מי האמא פה? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ריין (43), יועצת זוגית, אישית ומינית ותיקה ומוכרת, היא אישה ששווה להכיר. בפיה תמיד יש מילים טובות, עידוד ונחמה, והיא ניחנה באוזניים קשובות להפליא. נדמה שכל אישה זקוקה לחברה כמוה.

הכנות שלה מתוקה וכובשת, ובתוך רגעים בודדים אנחנו צוללות בנוסטלגיה 21 שנה אחורנית, לתחילת דרכה הזוגית. אני מופתעת לגלות עד כמה דרכה של המטפלת הזוגית המצליחה, שהטור שלה ב'פנימה' הוא מהוותיקים והנקראים ביותר, לא הייתה מאז ומתמיד סוגה בשושנים.

"חודש וחצי אחרי שהכרתי את הראל, הוא נפצע בפיגוע ירי. את כל הדייטים שלנו בילינו בבית החולים", היא מגלה, ומוסיפה בחיוך: "אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשהוא הציע לי נישואין, בבית החולים כמובן, אחרי שהפיזיותרפיסטית לימדה אותו לכרוע ברך.

"מתוקף הנסיבות כמעט ולא היו לנו זמן פרטי לבד, ואת הדברים הכי משמעותיים למדתי תוך כדי תנועה", היא מעידה.

בני הזוג ריין הקימו את ביתם החמים בפתח תקווה, ובתוך זמן קצר חבקו בן בכור ומתוק, אליעד. ריין הייתה אז בת 22 בלבד, נטולת ניסיון אימהי, ובכל זאת, תחושת הבטן שלה לא בישרה טובות.

"מההתחלה ראינו שמשהו אצל אליעד לא בסדר. הוא לא התפתח כמו שאר הילדים בגילו, ובמוטוריקה העדינה ובדיבור הוא היה הרבה אחרי כולם. בהתחלה קראו לזה עיכוב התפתחותי, בהמשך אבחנו כבעיות קשב וריכוז קשות וכתסמונת טורט. לאט לאט הבנו, אבל רק בכיתה ו' קיבלנו את האבחנה הסופית – אוטיזם", היא משחזרת, וקולה העדין נסדק.

"אחת השאלות הכי מפחידות להורים לילדים עם צרכים מיוחדים היא מה יקרה איתם אחרי שהם יסיימו את בית הספר", מסכימה ריין עם הקביעה שלי. "אליעד הולך להתנדב במסגרת השירות הלאומי כסניטר בבית חולים השרון במחסנים, ואני מתפללת שיהיה לו טוב. זה שלב קשוח מאוד".

צילום: הדס רוסו

הכול נשאר במשפחה

בשנה האחרונה היא הקימה בעשר אצבעותיה את 'מכון ריין' להכשרה וייעוץ משפחתי ממוקד. היא השכילה להביא אל קדמת הבמה לא רק את ניסיונה המקצועי העשיר, אלא גם את ניסיונם ושיטותיהם של מרצים נוספים ומוכרים בתחום, כמו ד"ר מירב וד"ר שמואלי שפירא, אילן והילה יפרח, מאור קפלן, יסכה שומר ואפרת צור. 

"אני לא מאמינה בללמוד ציפי", היא אומרת בענווה, "אני מאמינה בלימודים מגוונים, במנעד של גישות מקצועיות שמחוברות לקודש".

אחד המיזמים היפים שלה במכון נקרא "זוגות יועצים לזוגות". "אנחנו פותחים קורס לבני זוג שנוגעים שניהם בעולם הטיפול, במטרה להפוך אותם ליועצים זוגיים שייתנו מענה מקביל ונרחב לזוגות, במישור הגברי, הנשי והמשותף. הזוג המטפל הוא בעצם לא רק יועץ אלא גם מודל".

יש תקווה

ריין היא טיפוס אופטימי מטבעו. החיוך כמעט לא מש מפניה לאורך השיחה, ועל אף הסוגיות המורכבות שאנחנו נוגעות בהן, אני לא מבחינה ולו בצל של פסימיות.

כאחת שנחשפת בקליניקה שלה למשברים גדולים, לפגיעות קשות ולהתמודדויות מורכבות, לא מדובר בעניין של מה בכך. אני תוהה על הגישה החיובית שהיא דבקה בה, וריין זוקפת את הראייה הטובה שלה לזכותה של האמונה.

"היהדות נותנת המון תקווה. ישנן סוגיות בפסיכולוגיה שהגישה הרווחת כלפיהן היא שקשה לשנות או שמדובר במצב קבוע. אבל היהדות קובעת שתמיד יש תקווה, שכל אחד יכול לקחת את חייו בידיים ושתמיד אפשר לתקן.

"בתוך פסיכולוגית דתייה אני יודעת שהכול מושגח. כשאני יושבת בקליניקה שלי מול זוג, ברור לי שהקשיים שהוא מתמודד איתם הם השגחה פרטית, שהקב"ה נתן דווקא לזוג הזה את הקושי הספציפי הזה כי הוא רוצה ללמד אותם משהו.  אני מנסה לחשוב – מה הוא רוצה ללמד אותם? מה השליחות שלי כמטפלת? איך אפשר לעזור להם?" היא אומרת. "היהדות נותנת לנו את האפשרות להסתכל על הכול ממבט אלוקי ואמוני, וזה קריטי בעיניי".

צילום: עידית יקותיאל

זוגיות במרכז

בתקופה האחרונה צמצמה ריין את שעות פעילות הקליניקה הפרטית שלה, שהייתה לב ליבו של עולמה המקצועי בעשורים האחרונים. העבודה הרבה במכון והשליחות הגדולה שהיא רואה בהכשרת מטפלים, גרמו לה להפנות נתח נכבד מזמנה ומהאנרגיה שלה לאפיקים הללו. "בקליניקה אני פוגשת זוג בודד בכל פעם, בהכשרת צוות מתאפשר לי להשפיע על הרבה יותר זוגות, הורים ואנשים".

העבודה הרוחבית במכון מאפשרת לה לאמץ נקודות מבט חדשות, ולהביט באור שונה על אתגרי הדור. 50% מהפונים למכון, היא מספרת, פונים על רקע בעיות זוגיות, 30% מבקשים סיוע בבעיות אישיות, ו־20% מבקשים מענה בתחום ההורות. "אנשים לא רוצים לוותר על הזוגיות שלהם", היא מסבירה את התפלגות האחוזים הדרמטית, "ובדרך כלל, כשהזוגיות עובדת טוב – הכול הולך יותר טוב. גם עם הילדים".

לכתבה המלאה של ד"ר ציפי ריין תמצאי בגיליון אלול תשפ"ג

להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט "הקשיים הזוגיים הם השגחה פרטית" ד"ר ציפי ריין הופיע לראשונה ב-פנימה.

• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

ובכן, הרבה. כך גיליתי ביום ראשון שגרתי למדי.

9:06 בבוקר. אני מקבלת הודעה ממספר הסיפורים הוותיק יהודה עצבה: אני בקפה אנג'ל, קחי את הזמן. אוי, שכחתי, אני כותבת לו. אגיע תוך עשרים דקות. קבענו כשהייתי ביום לחוץ ולא כתבתי ביומן. השתדלתי לתקן את חוסר האחריות בעזרת שכנה, שמקפיצה אותי לקצה השדרה, ובריצה של כמה דקות אכן הגעתי. 

9:26 יהודה מספר לי על המפעל הגדול שלו של שימור וחקר הסיפורים העממיים, תחום שהוא מכיר כל כך טוב ויודע לספר באופן מופלא. הוא מעניק לי את ספרו 'מאאתיים סיפורים ירושלמיים' ואנחנו משוחחים גם על אורי. אני מספרת לו כיצד בעקבות מה שאמר לו חגי לוי, חניך שלי לשעבר מבית חינוך עיוורים, אורי פעל לבידול שטרות הכסף ולהנגשתם.

18:00 אני מגיעה לירושלים לערב השקת ספר. שולחת מבט לעבר הרכבת הקלה שנראית צפופה מדי, ורגע לפני שאני פונה לכיוון תחנות האוטובוסים, את מי אני רואה יורד ממנה, כאילו יצא מתוך סיפור? חגי לוי, בדרכו למנחה בבית הכנסת שבתחנה. אני ניגשת אליו וקוראת בשמו, ושנינו שמחים בפגישה. תוך כדי שאני מלווה אותו לתפילה, ממש כמו בימי השירות הלאומי, אנחנו משוחחים. אני אפילו לא מספיקה לומר לו שרק לפני שעות אחדות סיפרתי עליו, ושהמפגש הזה הוא המשך מופלא וכאילו טבעי ליום הזה.

20:00 השקת הספר מתקיימת במתן. מדובר בספר שיחות בין הרב דניאל אפשטיין לתלמידו, ד"ר אלדד שידלובסקי, על הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס. אחד הדוברים באירוע, פרופ' משה הלברטל, מתייחס לנושא האחריות – המוטו שמניע את התפיסה של לוינס. הפרופסור מביא סיפור מעורר מחשבה מהגמרא במסכת בבא בתרא, על החסיד שאליהו הנביא נהג לבוא אצלו, ולאחר שהסכים לבקשת שכניו להקים בית שער לחצר המשותפת לשם תוספת ביטחון, אליהו הפסיק לבוא לבקרו.

רש"י מסביר שזה קרה כי בהסתגרות בתוך חצר הבית המגודרת, אותו אדם הפסיק לשמוע את צעקת העניים הבאים לבקש צדקה. הלברטל מדגיש כי אחריות דורשת אכפתיות ועשייה למען האחר, ואינה מאפשרת להתעלם ממנו.

הסיטואציה בגמרא מזכירה לי את 'יושבים בבית קפה' של קובי אוז וטיפקס, על ההיא שספונה בג'יפ שלה ואינה מודעת למה שקורה לא הרחק ממנה, כי החלון שלה סגור היטב, אטום לרעשי חוץ. בבית האחרון אוז שר לה:  ואת בתוך הג'יפ שלך / את לא שומעת רדיו / את לא יודעת / כמה רע לי עכשיו.

22:15 האירוע מגיע אל סיומו, ואני פוגשת מורה שלי מימי המכללה, עם אשתו. אחותה הייתה חלק ממעטפת החברות שתמכה באחותי ע"ה בימי מחלתה, במסירות וברגישות. כך אני מקבלת עוד ד"ש לאחריות ולדאגה לזולת.

22:30 אני ניגשת לברך את הרב אפשטיין על הספר, ומישהי נחמדה שניגשת אליו גם היא מביטה בי ומזכירה לי כי ילדינו היו יחד בגן, לפני שנים. היא מתעקשת להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס במהירות, וברוך ה' אני מספיקה לאוטובוס של 23:00. מעשה מוחשי של אכפתיות ואחריות. 

היה זה יום שהחל בחוסר אחריות שלי והסתיים באחריות כלפיי. התרגשתי לראות איך יום גדוש מפגשים מפתיעים מקבל בסופו כותרת שמקשרת בין כולם.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט יום אחר: מפגשים מפתיעים הופיע לראשונה ב-פנימה.

ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע

הפוסט באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"? הופיע לראשונה ב-פנימה.

מתוך השבר והכאב, ועל אף האתגרים הנלווים לנישואין שניים, הן ביקשו לחיות חיים מלאים ושמחים, תוך עבודה מתמדת ומדויקת של איחוי קצוות, איחוד לבבות, ולעיתים גם בניית בית משותף לילדים שמקורם בבתים שאינם עוד. נישואים אלו רצופים, על אחת כמה וכמה, תקווה עדינה עד מאוד.

פותחת מחסומים

הודיה זייני־בסטקר (38), אם לנער בן 18, יודעת מהו טעמם המר של נישואין שכשלו. את מסע חייה המורכב היא החליטה למנף לתיקון חברתי, ולאורך השנים כתבה בצורה כנה וכובשת בפייסבוק. היא תרמה להנכחת סוגיית הגרושים והגרושות במרחב הציבורי, והציפה את הבעייתיות ביחסה של החברה הדתית־לאומית כלפיהם.

זייני־בסטקר היא אישה חזקה שצמחה מתוך משבר, ולמרות שנים רבות רצופות קשיים לא ויתרה על החלום להקים בית שני. 14 שנים חלפו מאז גירושיה ועד שעמדה שוב תחת החופה, במעמד שלא הותיר עין יבשה.

"התחתנתי בגיל 19 וחצי, כשהייתי בשירות הלאומי", היא מספרת, "והיה בנישואין משהו בוסרי שלא הצליח להבשיל. בגיל 22 נפרדנו, תוך כדי שהייתי סטודנטית ואם לתינוק קטן. נאלצתי לצאת לעבוד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותנו, לעיתים 12 שעות ביום, והחיים הפכו למאתגרים מאוד".

היו לך עוגנים ועזרה מבחוץ?

"הוריי עזרו לי מאוד, אבל גרתי ביישוב קטן, והסביבה לא ידעה להכיל את הסיטואציה. לפני 15 שנה התופעה הייתה פחות מצויה והרגשתי לא רצויה בשום מעגל קהילתי־חברתי בגלל שאני גרושה. אנשים הפנו עורף ולא ידעו להכיל. כשרציתי לעבור ליישוב אחר הבנתי שגם שם לא רוצים גרושות, ועברתי לעיר".

באופן מפתיע, מה שחיזק את זייני־בסטקר היו דווקא הרשתות החברתיות. בפייסבוק היא מצאה לדבריה "במה מרפאת" ומרחב מכיל: "מאז שאני חברה בפייסבוק התרחבה לי הפרספקטיבה, וזכיתי להעלות למודעות מתוך השיתוף הכן והאותנטי תופעות שהיו פחות נוכחות במרחב. כמות השיתופים והתגובות הגיעה לממדים אדירים, לא האמנתי.

"הבנתי שהעולם צמא לתיקון, ושהשיקוף שלי רק הדהד תופעה שלא זכתה למקום ראוי בשיח. קיבלתי המון אהדה, נפקחו לי העיניים, גיליתי טווח רחב של תרבויות, מוצאים ודרכי חשיבה, וגיליתי שאני חזקה יותר משחשבתי".

איזו תקווה את יכולה לתת לנשים שרוצות לבנות בית שני?

"כבר שנתיים שאני במקום טוב ומאושר, ועדיין בוחרת להישאר בחלק מהקבוצות של גרושים, כדי להראות שזה אפשרי. אלה שעדיין באמצע המסע ואיבדו אמון רואים שאפשר למצוא זוגיות טובה בלי להתפשר. עם ישראל עומד על אדני המשפחה, והבסיס למשפחה בריאה הוא זוגיות שמחה שהיא השורש, מקור החוסן והכוח. אני מאחלת לכל מי שעדיין לא זכה שיזכה לחוויה מתקנת".

גם כעת, בעודה נשואה באושר, לא שוכחת זייני־בסטקר שהחיים הם עבודה. "אלירן ואני מבינים שכל אחד מהצדדים מגיע עם ההרגלים שלו, ואנחנו משתדלים לכבד את השוני ולתמוך זה בזה ללא שיפוטיות. אנחנו מקדישים זמן משמעותי לבניית הזוגיות וביסוסה, ולא מאיצים תהליכים".

ביניים: כקריעת האוקיינוס

הדסה וקנין־עמר (33) תושבת בנימין, היא אם לחמישה, מעלה תכנים ברשתות החברתיות, מנחה ומרצה. לפני עשר שנים שכלה את בעלה אלירן בתאונת עבודה עקב רשלנות באתר בנייה, ונשארה אלמנה בת 23 עם ארבעה ילדים. לאחר שנה נישאה לאושר, בעלה עד היום, גרוש ואב לארבעה מנישואיו הראשונים. וקנין־עמר משתפת אותי בכנות ברגעי השבר והבנייה של ביתה השני, ומדגישה את חשיבותו של הליווי המקצועי.

"גדלתי באלון מורה במשפחה של 14 אחים", היא פותחת, "בגיל 17 התחתנתי לראשונה, היינו נשואים באהבה שש שנים וארבעה חודשים עד שאלירן נהרג.

"שנת האבל הראשונה הוסיפה לי מאה שנים לחיים וכיום אני בת 133", היא אומרת בקריצה. "הכאב לא עזב אותי לרגע, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. הרגשות התקהו ואיבדתי את היכולת להרגיש, שמחה ועצב כאחד. הרגשתי שלקחו לי חתיכה מהלב, שחסרים לי איברים, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה מבפנים, פשוט כי לא רואים".

חשבת שתתחתני שוב?

"כשהתאלמנתי הבנתי בשכל שלא אישאר לבד, אבל בלב חשבתי שלא הגיוני שאתחתן שוב. ביקשתי מהקב"ה שיפתח לי את הלב, ואם הוא הביא אותי למצב הזה, אז שיסדר את העניינים. לא רציתי לצאת לדייטים, וביקשתי מה' שאם יש מישהו שנועד לי, שישלח אותו עד אליי, בלי מאמץ".

וה' נענה לתפילותייך?

"טסתי לאומן, עמדתי מול הציון של רבי נחמן ואמרתי לבורא עולם: אם אתה משאיר אותי אלמנה – תן לי כוח להישאר אלמנה. אבל אם אני צריכה להתחתן – בבקשה תשלח אותו עד אליי. כשהמטוס נחת, עוד לפני שירדתי ממנו, קיבלתי הודעה מחברה שכתבה: אני רוצה להכיר לך את אושר, מאמינה שהוא יסב לך המון אושר. התברר בדיעבד שכמה אנשים חשבו עליו בשבילי".

כבר בפגישה השלישית הבינו השניים שהכיוון הוא להיות יחד. עוד בתוך שנת האבל הם התארסו, ולאחריה נישאו.

אילו אתגרים יש בבית שני לעומת הראשון?

"אם זיווג ראשון הוא כקריעת ים סוף, אז זיווג שני הוא כקריעת האוקיינוס. הקרע הראשון נמצא ונוכח כל הזמן, גם אם הזוגיות טובה. בנישואין שניים כל אחד מבני הזוג מביא משבר, געגוע, כאב, ונדרשת עבודה יומיומית כדי לייצב את החיים ולהעלות אותם על תדר נכון ומדויק.

"בנוסף, כשזוג מתחתן לראשונה הם גדלים יחד לתוך חיי הנישואין ולאט לאט מצרפים ילדים והזוגיות גדלה איתם. אנחנו התחתנו כשלכל אחד מאיתנו כבר היו ארבעה ילדים. היה קשה להיפגש ולתחזק את הזוגיות".

"אחוזים גבוהים מאוד מהנישואין השניים לא שורדים, בגלל המורכבות המשפחתית. בית שני מאתגר פי כמה וכמה מבית ראשון, ולכן אל תהיו גיבורים גדולים – לכו לייעוץ צמוד, זו לא בושה. כדי להצליח במשימה צריך המון יצירתיות".

בימים שבהם אנו זוכרים את חורבן בית המקדש, את מרגישה שקל לך יותר להזדהות עם הכאב הלאומי על רקע כאבך הפרטי?

"כשהפכתי לאלמנה הרגשתי את הכאב על שחרב לי הבית, אז הבנתי יותר מה זה אומר שלקב"ה אין בית. כל כך הרבה שנים עברו מאז החורבן, והקב"ה מנהל את העולם ומחיה אותנו. זה נותן לי כוח לחיות, לגדול, ליפול ולקום. הקב"ה הוא המודל שלי.

בלי לרצות לרַצות

בימים אלו עולה ברחבי הארץ ההצגה 'פעם שלישית גדילה' מאת היוצרת, השחקנית והזמרת גתית לביא־גבאי, שחוותה על בשרה את חורבן ביתה הראשון והשני, ונשואה כעת באושר בשלישית.

ההצגה, שזוכה לתגובות נלהבות, נולדה לפני כשנה, והספיקה מאז להתארח בין היתר בתיאטרון החאן בירושלים ובמועדון הגולה בפתח תקווה, ועתידה לעלות הקיץ בירושלים ובאריאל. ההצגה מבוססת על סיפוריהן של נשים גרושות בחברה הדתית ותובנות ממסע חייהן, ומביאה אל השיח נושאים רגישים שכמעט אינם מדוברים. ההיכרות של הגיבורה עם עצמה, עם חולשותיה ועם כוחותיה נעה בין מערכות היחסים הזוגיים שהיא בוחרת בכל פעם ממקום לא מודע או קורבני.

היוצרת, לביא־גבאי (45), היא תושבת בית אל, אם לשני בנים מנישואיה הראשונים ולארבעת ילדיו של בעלה כיום, דוד גבאי, החיים יחד איתם במשמורת משותפת.

יש שיגידו שאת אמיצה. מאיפה הכוחות להעלות על הבמה נושא רגיש כמו גירושין?

"התגרשתי פעמיים, והרגשתי שאני רוצה להביא את החוויות והתובנות מאירועי חיי ומסיפוריהן של עוד נשים כדי לתת כוחות ושמחה, תקווה ואופטימיות, אמונה שאפשר לצמוח ממשברי גירושין. כמו כן רציתי להציע דרכים למניעה, כדי שנשים לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי", היא אומרת בכנות.

מסע חייה של לביא־גבאי רצוף קשיים שלצידם לימוד וגדילה, כשמה של ההצגה. "השקעתי המון מאמץ כדי להגיע לזוגיות השנייה שלי. בהתחלה הייתי צריכה להבין מה קרה ולמה, ולכן סירבתי לצאת לפגישות. כשכבר רציתי עברתי תקופה של סדנאות מודעות, שדכניות, מפגשים, טיפולי גוף־נפש. יצאתי להמון דייטים והיו ציפיות, אכזבות ומפחי נפש".

היא מעידה על עצמה שניצלה את הזמנים בהם היו ילדיה עם אביהם כדי לבנות מחדש את האמון בעצמה וביכולת לנהל מערכת זוגית שמחה. "לקראת בניית הבית השלישי היה בי כבר רצון אחר, יותר מחובר לצרכים, יותר בוגר, אמיתי ופנימי מהרצון הקודם, שאני קוראת לו 'התאהבתי בלהתחתן', כלומר לעשות מה שמקובל או לברוח מבדידות או מסטטוס".

אחד המוטיבים המרכזיים בהצגה נסוב סביב תופעת הביטול העצמי של אחד מבני הזוג בתוך המערכת הזוגית. "לזוגיות צריך שניים, ואם אחד מבני הזוג מבטל את עצמו זה פוגע בקשר", היא אומרת, ופורטת כיצד דפוסים של ריצוי וביטול עצמי בתוך קשר מחריבים את הבית כולו. לביא־גבאי גם מדגישה את החשיבות שבפנייה לטיפול לפני שמגיעים למצבי קצה: "זוגות צריכים להבין שטיפול זו זכות, הזדמנות להתפתחות ואפילו חובה. כל אחד צריך להבין ולהכיר את עצמו ואת הכוחות שלו". את תהליך היצירה של ההצגה הרגישה ליוותה הבימאית אפרת קוזין, שהעניקה מעטפת מקצועית ורגשית לתהליך המורכב.

אילו קשיים ליוו את תהליך הכתיבה, הבימוי וההפקה של ההצגה?

"כתיבת ההצגה דרשה התמסרות טוטאלית. לא היה לי פשוט להיזכר בחוויות קשות ולכתוב עליהן, ונדרשתי בכל פעם לבחור במה לגעת ובמה לא. נוסף על כך הייתי צריכה כמובן לחשוב גם על הילדים, לא לחשוף אותם. גם בתור זוג התלבטנו רבות על החשיפה והפרסום".

התוצר הסופי מצליח לשמור על עמימות בקשר לזהות הנוגעים בדבר, אך עם זאת לגעת בלב הדברים, במסע המטלטל של אישה המחפשת אהבה, אך קודם כול את עצמה. התגובות אוהדות במיוחד, ונשים מכל הקשת מוצאות את עצמן בין הסצנות והמונולוגים.

אימהות רבות אף מגיעות יחד עם בנותיהן הרווקות או המתבגרות. "אני מרגישה שיש דברים בהצגה שמתכתבים עם ההצגה של נועה אריאל ז"ל, למרות שהנושא הוא לא העניין של סממנים לאלימות, אלא דפוס הריצוי והאילמות של הגיבורה", אומרת לביא־גבאי. "כבר אמרו לי שחשוב להביא את ההצגה לבנות אולפנות, מדרשות ושירות לאומי, כדי שיהיו מודעות לנושא עוד לפני שהן נכנסות לקשר".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט בית שני: על חורבן ביתם הראשון ובניין הבית השני הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכיוון שמדובר באחד הנושאים שמפתיעים את בני שיחתי המזדמנים, ובתחום המשמש כר פורה לשאלות ולשיחות עומק, החלטתי לכתוב את השו"ת השלם לצמחונית (הלא לוחמנית) שהנני.

1. איך נהייתי צמחונית כבר בגיל חמש?

"הילדה וגטארית", נהגה אמי ע"ה לומר לאורחים שישבו אל שולחננו ותהו למה הילדה, כלומר אני, אוכלת רק את התוספות. לא ידעתי שיש דבר כזה, צמחונות; פשוט החלטתי סופית, כבר בהיותי בגן: אני לא רוצה לאכול משהו שהיה פעם חי. בגיל צעיר יותר עוד אכלתי בשר, אהבתי צלי עם תפוחי אדמה ומרק עוף עם שברי מצה בפסח, אך אט אט הצטברו הנסיבות: מראה של בשר באטליז, ההבנה שה"בשר" הוא פרה, שה"עוף" היה תרנגולת ושאפילו הגפילטע פיש התמים היה פעם דג שהתחבט לו באמבטיה של מוכר הדגים.

2. ואמא שלך הסכימה?

אמי האהובה לא התעלפה מההחלטה ולא ניסתה להכריח אותי לאכול בשר, וגם אבי קיבל את הבחירה שלי. עם השנים הבנתי כמה התמזל מזלי. שמעתי על אימהות שהגיבו בלחץ להחלטות דומות של ילדיהן, והתחננו שיחזרו בהם, תוך סחיטה רגשית ברמות שונות. אם אחת ששוחחתי איתה הגדילה לעשות והגניבה לתבשילים של ילדיה בשר טחון בטענה שהוא סויה. היא הסבירה לי כי זה "חיוני לבניית הגוף". אני תהיתי ביני וביני מה עם בניית אמון, נראה לי חיוני לא פחות.

אמי, לעומת זאת, שלחה אותי בתיכון לאגודת הצמחונים והטבעונים, שייעצו לי מה כדאי לאכול. הלכתי גם למטפל טבעי שהמליץ לי לאכול "לחם חי", אך באותם ימים קמח מלא או לחם מחיטה מלאה היו מצרך נדיר. נסעתי עד לחנות טבע בחיפה כדי לקנות לחם מחיטה מלאה, תארו לכן. היום, ארבעים שנה מאוחר יותר, המוצרים הללו כבר זמינים בכל סופרמרקט.

3. ובאמת, מה עם הבריאות?

על אף הקלות שבה קיבלו הוריי את העניין, בכל תוכנית תזונה שנמנעים בה ממאכלים מסוימים חשוב להיות מודעים לרכיבי המזון ההכרחיים לגוף וכיצד להשיג אותם. ייעוץ תזונתי מקצועי הוא הכרחי ויכול למנוע צורך בנטילת זריקות בלתי נעימות של ויטמין B12, לדוגמה.

4. ואם יגישו לך סטייק טוב, תאכלי?

השאלה הזו חוזרת על עצמה בווריאציות שונות: "ולא בא לך לאכול מכל הבשרי שאת מכינה?" או "אם יכינו לך סטייק משובח, לא תאכלי?"

אז ככה: אני מבשלת בשר ודגים כבר 36 שנה, מעולם לא טעמתי מהם ואין לי שום שאיפה לטעום אותם. אני אפילו חוששת שמא יאכילו אותי באוכל בשרי אם יום אחד אהיה חלילה פחות בעניינים.

5. קרה שאכלת בשרי? נהנית?

קרה אולי שלוש פעמים, בטעות, במשך השנים, ובכל פעם נבהלתי וניסיתי לבטל את הטעם באכילת משהו אחר. לא נהניתי בכלל.

6. חשבת להפוך את הבית לצמחוני?

אני לא "צמחונית לוחמנית", וודאי לא טבעונית. יש חידה ידועה: איך יודעים שמישהו טבעוני? תשובה: הוא כבר יגיד לך. אז אני אשמח אם אנשים יאכלו פחות בשר, אבל זו לא האג'נדה שלי, אני לא חושבת ש"בשר זה רצח". יש היררכיה בין בני אדם לבעלי חיים.

7. אז איך את מבשלת משהו שאת מסתייגת מאכילתו?

אומנם הסובבים אותי אינם צמחונים, אבל הם ממש נחמדים, ואני רוצה שיהיה להם טעים. למרות ההימנעות שלי מאכילה, ולמרות אי־הנעימות שבטיפול בעוף ובבשר, נחמד לי כשמאכל שלי יוצא טעים, ואני שמחה לפנק בו את משפחתי ואת אורחיי. למרבה הפרדוקס, שניים מתוך שלושת המאכלים שלי שהוכתרו אצלנו כטעימים ביותר הם בשריים – מרק עוף ושניצלים, ולא טעמתי מהם מעולם. את עוגת השוקולד, לצערי, טעמתי יותר מפעם אחת.

מתוך מגזין פנימה תמוז תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי הצטרפו למגזין בלחיצה כאן

הפוסט חסה על החי: התקופה בה כולנו קצת נהפכים צמחונים הופיע לראשונה ב-פנימה.

צעד אל הפחד

"בתפיסה ובהבנה שלי לכולם יש אפשרות להתחתן. אני רואה לא מעט בנות שעושות הכל וכבר הופכות להיות סגולות בעצמן מרוב הסגולות שהן עשו, ובכל זאת אני חושבת שבאמצעות עבודה ותהליך כולם יכולים להגיע לנישואין. הייתה פעם אחת ויחידה בכל שנותיי בקליניקה שהגיעה אליי מישהי וחשבתי לעצמי שאין סיכוי שהיא תתחתן. אחרי עבודה מדהימה שלה היא נישאה, ואז הבנתי שאין דבר כזה מישהי שלא יכולה להתחתן", פותחת מיכל ופורשת את משנתה.

היא משתפת בהתרגשות שלה, בכל פגישה מחדש, עם גילוי האתגר ופתירת נקודות חסימה יחד עם האדם שמולה, אבל חשוב לה להוסיף נקודה משמעותית שמלווה אותה בתור עובדת ה' בכל תחום ובייחוד בתחום הנסתר של זיווגים: "מעבר לרצון שלנו ולעשייה המתמדת צריך לזכור שיש רצון אלוקי, והקדוש ברוך הוא מנהל את העולם. מחובתנו לעשות, להשתדל ולהתפלל, ובסוף ה' קובע את חלקו של כל אדם בעולמו".

אני צוללת איתה לשיחה על המפגשים שלה בקליניקה ועל שיטת הטיפול שלה. לדבריה, את רוב הניסיון שיש לה כיום צברה מתוך מחקר ולימוד דרך האנשים שפגשה בכל שנות הטיפול. "מה שקורה בחדר הזה הוא פלא, יש כאן כל כך הרבה סייעתא דשמיא", היא אומרת בתודה.

אילו דברים את מזהה שיכולים לגרום לתקיעה במערכות יחסים?

"כשמגיעות אליי עוד ועוד בנות עם דפוס מסוים אני מבינה שאני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, להבין אותו ולתת לו פתרון. הדברים המרכזיים שעולים פעמים רבות", היא מפרטת, "יהיו משפטי בסיס לא פשוטים בנפש ואמונות קשות של בחורה על עצמה או על המין הגברי או על בן הזוג הרצוי עבורה, תפיסות לא נכונות של מה זה קשר, מה טיב הנישואין, רצון לא נקי בגלל פחדים שעולים מהמחשבה להינשא, תלותיות בחברות או במשפחה, תפקידים בבית או דפוסים שונים שלא יאפשרו לבחורה לפתח קשר נכון, כמו ריצוי לדוגמה".

אני מקשה על מיכל ושואלת אם הדברים האלו בהכרח קשורים לנישואין, או שזו עבודת חיים שעלינו לעשות כל הזמן, בלי קשר לסטטוס המשפחתי.

"את צודקת", היא עונה לי, אך ממשיכה ומדייקת: "אני עובדת עם רווקים רק על דברים שלהבנתי פוגעים באפשרות ליצור זוגיות טובה. לכל אדם יש עבודה רבה על הנפש, וזו עבודת חיים שחשוב להמשיך ולדאוג לה גם אחרי שמתחתנים, אבל אצלי בקליניקה אני אזהה את הנקודות שיכולות למנוע זוגיות או לפגוע בנישואין ואעבוד עליהן. הציר המרכזי שאנחנו עובדים עליו הוא יצירת קשר בריא שיביא לזוגיות טובה.

היום, דווקא בגלל המודעות הרבה לתחום של הטיפול והאימון, רווקים יכולים לקבל שדר של 'אם לא התחתנת כנראה יש לך בעיה'. רווקות יכולות לעשות השתדלות גדולה, ולספוג ביקורת מהסביבה. מה דעתך על כך?

"אף פעם לא הבנתי איך קשור 'לא בסדר' לרווקים ורווקות. לא מצליחה להבין את הביקורת עליהם. יש לבן אדם, לכל בן אדם, משהו שלא משרת אותו, ככה אני קוראת לזה. לכל אחד מאיתנו יש את הקש שאנחנו מאכילים את עצמנו. ואין פה מקום להגיד 'הוא לא בסדר'. זה אולי כואב, אבל אין מקום לביקורת.

בית ספר ליהדות

וולשטיין, בת 43, נשואה לדן, אותו הכירה עוד מימי הגן בשכונת ילדותה בחדרה. כשבגרו נוצר ביניהם קשר בסיפור לא רגיל, "בהשגחה פרטית"; אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לחשוף בנושא. לאחר שנישאו עברו להתגורר בקהילת רמת גן ונולדו להם שבעה ילדים. כיום שני הגדולים נשואים וגרים בעיר צפת.

בין יתר עיסוקיה היא מעבירה שיעורים גם במכון מאיר, מרצה בפני נערות בכיתות י"א–י"ב ומעבירה השתלמויות לצוותי הוראה לצורך הכנת הבנות לזוגיות. היא מלמדת אותם לזהות דפוסים בעייתיים שעליהם אפשר לעבוד כבר מגיל צעיר, ולאמן את התלמידות לעולם הזוגי שיגיע בהמשך. תחום נוסף שבו היא נוגעת ואליו היא מחוברת בכל נימי נשמתה הוא חיבור בין דתיים לחילונים, ובמהלך השנים העבירה שיעורי יהדות ב'מקום' וב'ראש יהודי' בתל אביב.

לא לבנות בלבד

כשראתה מיכל כי שעות הקליניקה מלאות והביקוש גדול, החלה לפעול במישורים נוספים במטרה להעביר את הידע והניסיון שלה הלאה לכל דורש. היא פתחה סדנאות אינטרנטיות הנקראות 'אוטוטו כלה' לבנות ו'לשבור את הכוס' לבנים, ואליהן נרשם מי שרוצה לקבל מהידע ומהכלים שלה ולעשות את העבודה בצורה פרטית, תוך מתן אפשרות לפגישה אישית אחת ומענה לשאלות במיילים.

יש היענות לסדנאות כאלו? הבנים מעוניינים לשמוע מה שיש לך לומר?

"בנים היום פתוחים מאוד לשמוע ולעבוד עבודת נפש. יש להם רצון להתקדמות והמודעות שלהם גדולה. הם רוצים שיכירו להם שפה נשית ופנימית. לאחרונה התחילו להזמין אותי לישיבות תיכוניות כדי לדבר עם נערים ולהעניק להם זווית אחרת, להשמיע את הדברים בצורה שונה".

סדנה ייחודית נוספת שאותה פתחה מיכל לאחרונה מיועדת להורים של רווקים ורווקות, ציבור גדול שלדבריה לא מקבל יחס לקושי ולמצוקה שלו. ההורים עומדים מהצד וכואבים על ילדיהם שעוברים מסע חיים מאתגר בחיפוש אחר הזוגיות, אך לא תמיד יודעים כיצד לעזור להם, ואין להם מענה או שיח על החלק שלהם בהתמודדות הזו.

 אך יותר מכל, יש מסר אחד שבוער לה להעביר לאימהות: "הבת שלך היא הבת שלך בכל מצב, צריך להוציא את עניין הזוגיות מהקשר ביניכן. על אף שהוא נושא משמעותי וחשוב, הקשר שלכן הרבה יותר חשוב. אם תצליחו להשכיל ולהמשיך להיות בקשר טוב ולדבר על העבודה, על הכישרונות שלה ועל החיים עצמם שבהם היא פורחת ומשגשגת, תקבלו מתנה גדולה. זה חשוב וקריטי בתקופה הזו, ולאימהות יש כל כך הרבה כוח עבור הבנות שלהן".

בשמחה תמיד

ט"ו באב בימי התנ"ך היה יום שבו רווקות יצאו לחולל בכרמים, יום של זיווג זיווגים, יום מלא בתקווה, בחיפוש ובאהבה. בימינו השתנה אופי היום הזה, ורווקות רבות חוששות שיגיע, מחכות שיעבור ומקוות להיתקל בכמה שפחות סיפורי אהבה מאוסים, ובכלל מרגישות מודרות מחגיגת האהבה ששוררת בזמן הזה.

"אני חושבת שצריכים להיות שמחים תמיד, בכל פעם שמישהו לא שמח הוא צריך לברר מה קורה ולמה הוא לא שמח, לתקן ולחזור לשמחה. זה המסלול הבריא, הרגיל. זה נכון בכל התמודדות ובטח בתהליך חיפוש הזוגיות, שחלק ממנו הוא 'לשווק את עצמך' ולתת מעצמך.

"כל אחד צריך לעבות את החיים שלו בדברים שהוא אוהב; תחביבים, תחומי עניין, חלומות ודברים שישמחו אותו. גם בשביל עצמו, וגם כדי שכשיבוא לפגוש מישהי מולו יהיה לו מה לתת, מה לספר, הוא יהיה באנרגיית חיים של שמחה ורצון לקשר ולהתפתחות. אלו דברים שכל כך חשובים ליצירת קשרים אמיתיים וטובים. כשאדם משקיע בעצמו, פועל עבור עצמו, נהנה ושמח בחייו, השדר שלו הוא אחר, וכיף לפגוש אותו ולהיפגש איתו".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"א של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

איפור: אושרת שילון

צילום: אביטל הירש

הפוסט עוד ניפגש: על הקשיים בדרך אל החופה ועל האמונה שכל אחד יכול למצוא זוגיות הופיע לראשונה ב-פנימה.

מה זאת אומרת מתי?

לא לפני שמונה בבוקר (עוד לא התעוררתי), לא אחרי שמונה בערב (יש לי חיים), לא אחר הצהריים (אני עם הילדים), לא בין שתיים לארבע (בכל זאת, אני נושאת בתוכי מטען גנטי יקי), לא במהלך היום (אני צריכה לעבוד מתישהו!) וכמובן, כמו בכל הודעת מכר – לא בשבת.

אני אומנם אוחזת, שלא לומר נאחזת, במכשיר שנושא שם זהה לזה שנתן אלכסנדר גרהם בל למכשיר שהמציא, אבל זה לא אומר שאני אמורה להשתמש בו באותו האופן. בעולם שבו קיימים המייל והווטסאפ על שפע קבוצותיו ואימוג'יו, ולהבדיל מוצרי שטן דוגמת זום וחבריו, תמוה בעיניי שאנשים עדיין מצפים ממני לענות לצלצול.

שלחתם מייל? שיגרתם ווטסאפ? אין צורך להתקשר ולוודא הגעה. ראיתי, עניתי. כן, אני מאלו שתמיד עונים. וכן, אימוג'י תגובה, כשמו (שהמצאתי) כן הוא – תגובה.

אל תתקשרו אליי גם עם הערות לטקסט. הו לא. מיטב מתכנתי העולם יצרו אפשרות לתגובה בהערות בכל פורמט שאפשר להעלות על הכתב. אנחנו מדברים פה על טקסט, למען ה', פשוט תכתבו.

במשך שנים נהגתי לומר שנולדתי לדור הנכון, שבו אין צורך לדבר עוד והודעות הטקסט שולטות בגאון. ואז הגיעה לעולם מפלצת ושמה הודעה קולית.

אז קודם כול – סחתיין עליכם שלא התקשרתם, הבנתם את הדיבר המרכזי. אבל כמה קשה להבין שהודעות קוליות הן רק גרסה מתקדמת ומעצבנת לא פחות של שיחה?

מתי אני אמורה להקשיב להודעה? הרי אני לא יכולה לתת לה לשבת סתם כך ולהבהב בתודעה מופרעת הקשב שלי, היא צריכה להישמע ומיד, אבל מתי? אני בדיוק בפגישה או בדיוק ממש לא רוצה להקשיב לה. ובכלל, מי יתמלל אותה? מי יזכור מה נאמר בה? איך נוכל לעשות צילום מסך שלה כהוכחת נצח לצדקתנו? רק המחשבה על האזנה חוזרת לרצף הודעות קוליות כדי להיזכר מה נאמר בהן מעוררת בי אימה!

אני לא אנטיפתית, לפחות לא יותר מכם ומהדור שלוש פלוס ומעלה, אני דווקא חובבת בני אדם ואין לי בעיה לנהל איתם שיחה פנים אל פנים. הבעיה שלי היא עם המכשיר הזה, שקורא את מחשבותיי ונוהג לעבור מיידית ל"השתק" ברגע שאני מנסה (למה?) להתחיל שיחה.

תקשורת ישירה

חוקי התקשורת במדינתו לא עודכנו יובלות. חוק יסוד ראשון בתחום שצריך לעבור הוא חוק הפנייה הישירה. יש לך הודעה שמיועדת לאדם אחד בקבוצה? תפנה אליו בפרטי בלבד, אין סיבה ליידע את כל הקבוצה. מי שצריך לראות ככל הנראה לא יראה, וכל השאר יתהו מן הסתם, כמוני, למה כתבת את זה כאן.

הבעיה עם חוקי יסוד היא שתמיד יהיה מישהו שיבוא ויערער עליהם. אם תשאלו אותי, ברוב מכריע שאפילו בג"ץ יאשר, אלו יהיו הילדים שלנו. במקרה שלהם אני מגלה שהתובנות שלי צעדו דור אחד קדימה מדי, שהדור הצעיר לא הבין שלפעמים זה לא שאפשר להתקשר, זו פשוט חובה.

כך מצאתי את עצמי בוגדת בכל עקרונותיי ומרצה לילדיי: "אבל התקשרת?" "לא מספיק לשלוח הודעה", "תתקשרו, נו, עוד לא התקשרתם?" "מתי תתקשרו?"

מה מסתבר? שאצלנו, הדור שידע את משמעות החיוג (כן, כן, הטלפון עם החורים, זה לא רק אייקון עיצובי או וינטג', זה אשכרה חייג), נותרו שרידים של ידיעה בשכל. אנחנו יודעים שלא הכול כתיב ולא כולם זמינים כל הזמן, אנחנו יודעים שלפעמים (לפעמים?) טון לא עובר בכתיבה, ולפעמים שיחה של שתי דקות יכולה לפתור השתלשלות מיילים שכמעט גמרה לכם את המקום בענן, או אפילו להיות תחליף ראוי לאימוג'י מחבק או קורץ. ההבנה הזו נעדרת אצל הדור שמעולם לא הפיל אסימונים. אולי יצא לי קצת חריף, אבל ככה זה, בכתיבה זה נשמע קצת אחרת.

ובכל זאת, אל תתקשרו אליי.

אם משום מה יהיה בזה צורך, אני כבר אתקשר אליכם.

הטור המלא בגיליון אייר תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט המנוי אינו זמין כעת הופיע לראשונה ב-פנימה.

בחודש מנחם אב אנחנו מבקשים מה' שינחם אותנו. השבר כל כך קשה, ואין לנו כבר יכולת לסבול את המרחק והניתוק. לכן, למרות חטאינו ובגידותינו, אנו מתפללים: אבא, נחם אותנו. התקווה היחידה שלנו נמצאת אצלך אבא. ברחמיך, בקרבתך, בהיגלותך על העולם. די לנו עם ההסתרות. אנחנו מבקשים נוכחות גלויה.

במצרים, המכות הסירו את המסך מעל חוקי הטבע וגילו את ה' כמנהיג הבריאה. כל המכות היו טבעיות, אבל מוגזמות בגודלן, בהיקפן ובאינטנסיביות של הופעתן. והנה גם אנחנו עומדים מול מכה כזאת, נגיף שהוא כביכול טבעי, הרי בכל שנה אנשים מתים משפעת – אבל הקורונה חריגה בממדים ובהיקף שלה.

איך ה' מדבר אלינו דרכה, מה הוא מבקש מאיתנו ומה השיעור שהאנושות עשויה ללמוד מהמגפה הקשה הזאת? יש מספר נושאים שמקובלים על כולם, שהתחדדו בזכותה.

גמישות ואופטימיות

גילינו שהרבה יותר כיף לעבוד מהבית, הבית הוא עוגן וגם מקום לטיפוח, בעוד התעסוקה האינטנסיבית גורמת להזנחה. יחד עם זאת, כולנו צריכים לצאת. לפגוש אנשים, להיות בקשר. קשר אנושי הוא מזין, מחיה ומפרה, הרבה יותר ממה שחשבנו.

נזכרנו בכך שכולנו קשורים זה לזה ותלויים זה בזה בצורה מאוד קיומית. כל מעשה של כל אחד משפיע על כולם. כל אחד חשוב. התנהגות מוסרית ואחראית מקדמת את הכלל, וכן להפך. ומצד שני, גם כשבודדים אפשר להיות בקשר. אצל כל אחד יש פוטנציאל גדול של אפשרויות למפגש ונתינה.

בתקופה הזאת הרגשנו בצורה חזקה איך כשמשהו אחד נסגר, משהו אחר נפתח. המיומנות החזקה ביותר היא גמישות ואופטימיות. יש בתוכנו המון כוח, ואנחנו יכולים להעניק אותו אחד לשני בדרכים מגוונות.

לצערנו, בגלל מספר המתים הגדול בקרב העם היהודי בתפוצות, נוכחנו לדעת גם כי ארץ ישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. והלוואי שלא נצטרך צרות כדי ללמוד זאת.

תלויים באוויר

למדנו שאפשר להתחתן אחרת, העיקר שמחת הנישואין.

למדנו שגם ברחוב, בתחנת האוטובוס, במרפסת ובחצרות ניתן להתפלל במניין, עם כל מי שרוצה להצטרף, ומול כל מי שמתבונן מן הצד. למדנו שאפשר למחוא אחד לשני כפיים ולגעת בלב. למדנו כמה ההתמסרות נותנת.

אנחנו מסגלים כישורים של חיים בתוך אי בהירות. מתי יסתיימו הלימודים, האם ואיך הם יתחילו. מה יהיה עם תפילות ימים נוראים. הרבה שאלות סובבות אותנו, שאלות שמעולם לא שאלנו. הכול היה כל כך ברור, ועכשיו לא.

זה אולי הלימוד הגדול מכולם, לדעת עד כמה אנחנו תלויים. עד כמה שום דבר לא מובן מאליו, ומה שיש הוא חסד אלוקי גדול. את סוד ההשגחה האלוקית אנחנו לא מבינים, וכנראה לא נבין. זה למעלה מבינת אנוש. אבל יש לנו היכולת לקרוא לה', מתוך הבנתנו הדלה.

העולם עבר ועודנו עובר משבר גדול. פרנסת רבים אבדה, חיי רבים וטובים נטלו, ויחד עם זה היו רבים יותר שהחלימו, ונקווה שרבים יתאוששו כלכלית ויצמחו מהמשבר.

בחודש הזה, שבו אנו מרגישים את המשברים הקשים ביותר שעם ישראל עבר, נחם אותנו, אבינו. אמור לצרותינו די. הפוך לנו משבר ללידה, ומכה לרפואה. פדנו מכל צרותינו, וחוש לגאלנו.

הפוסט מי ירפא לך / הרבנית נעמי שפירא הופיע לראשונה ב-פנימה.