"גדלתי בכפר חב"ד", פותחת חני. "אבא שלי, הרב מרדכי צבי דוברבסקי, נשלח על ידי הרבי מלובביץ' לפני 46 שנים להיות מהשליחים הראשונים של חב"ד לארץ הקודש. כשהייתי בתיכון אבי מונה לרב קהילת חב"ד בראשון לציון ועברנו לכאן". הרב שניאור אשכנזי הוא בנו של הרב מרדכי אשכנזי זצ"ל, שהיה רבה של כפר חב"ד במשך שנים ארוכות. הם הכירו בשידוך, כמקובל בחב"ד, והתחתנו כשחני הייתה בת 19 וחצי והרב שניאור בן 23. 

מה זה אומר להיות שליחים של הרבי?

"אתן לך דוגמה", אומרת חני. "לאחר החתונה עבדתי כמחנכת של כיתה י"ב. באחת ההפסקות קיבלתי טלפון מבעלי. הוא אמר לי 'מזל טוב', והסביר שצריך להקים מעונות וגני חב"ד בראשון לציון – ואני זכיתי לקבל את התפקיד. שאלתי: איך זה קשור אליי? אני מורה בתיכון, מכינה לבגרויות, אין מצב שאני עושה דבר כזה!"

ובכל זאת עשית.

"כן. אני שליחה של הרבי. גדלתי על חיים של שליחות, וכשיש משימה אני עושה מה שצריך לעשות גם אם זה לא בדיוק מה שתכננתי". 

הרב שניאור, הפלת על אשתך משימה רצינית.

"בראשון לציון היו גני חב"ד ותיקים שהיה צריך לרענן", מסביר הרב. "המנהל היה מבוגר, ולפני שהוא הניח את המפתחות הוא פנה לצעירי הקהילה כדי לשאול מי מוכן להתנדב למשימה. אני ועוד חבר לקחנו אחריות על הנושא, אבל עיקר השליחות שלי הייתה להביא את חני לתפקיד", הוא מחייך. "ידעתי שזה לא התפקיד שלי כי זה לא מה שאני יודע לעשות, והבנתי שצריך פה אשת מקצוע מסודרת ומאורגנת. אני יודע להגיד דברי תורה, לא להזיז דברים, וחני אלופה בניהול". 

"השליחות היא המניע העיקרי שלי", אומרת חני, "ובכל זאת המעבר מחינוך בתיכון לחינוך בגיל הרך היה טראומה אמיתית בשבילי. הייתי מאוד רחוקה מהעבודה עם הגיל הזה". יחד עם זאת חינוך ילדים בכל גיל בער בה מאז ומתמיד, והיא מסבירה כי לאדם שיש בו את הבערה הזאת, בסוף הגיל פחות משחק תפקיד. 

במשך שמונה שנים עסקה חני בהקמת מוסדות חינוך לגיל הרך בראשון לציון. "היום יש לנו עודף רישום ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם כי אין מקום. המוסדות שלנו מאוד מבוקשים". 

יהדות מסביב לשעון 

כשהרב שניאור התחיל למסור שיעור בפרשת השבוע בבית הכנסת המרכזי בראשון לציון, שבו הוא משמש כרב, הוא לא חשב שהשיעור יהפוך לפופולרי כל כך. אדם בשם מיקי בהגן, במאי מצרפת, שהגיע לארץ לזמן קצר כמו היה שליח משמיים רק כדי לפרסם את השיעורים של הרב, החל לצלם את שיעוריו ולהעלות אותם לאתר שלו. "בשיעור השני שהעברתי הגיע פתאום אדם עם ציוד צילום והחל לצלם", נזכר הרב. "לאחר השיעור הוא ביקש רשות להעלות את השיעורים לאתר האינטרנט שלו". 

השיעורים עלו לרשת ונהיו פופולריים מאוד באתרי אינטרנט של חב"ד ואחר כך ביוטיוב. כיום, לאחר 14 שנים שבהן השיעור מתקיים, הוא מגיע ביוטיוב לכ־60 אלף צפיות מדי שבוע, וכן משודר בתחנות רדיו ומופץ בקבוצות ווטסאפ ובאמצעים דיגיטליים אחרים. 

צילום אריק סולטן

הרב גם עורך ספרים בנושאי חינוך ילדים ויחסים בין־אישיים, מוסר שיעור שבועי ברדיו קול חי ומוזמן להרצאות רבות בארץ ובעולם. הפופולריות שלו נובעת, בין השאר, מיכולתו להעביר דברי תורה עמוקים בצורה נגישה, בהירה ורהוטה, משולבת בסיפורים ומשלים. הרב מקשר את המסרים שלו, שבמרכזם עומדת השליחות האישית של כל אחד וההשגחה הפרטית המכוונת כל פרט במציאות, לחיי היומיום ולסוגיות שמעסיקות רבים.

הרבי ידע מראש 

אם נחזור שמונה שנים לאחור, חני הייתה אז בשיא העשייה שלה כמנהלת מוסדות הגיל הרך של חב"ד בראשון לציון, כשחשה שהגיע הזמן למשימה הבאה: הקמת בית ספר יסודי לבנות בעיר, כדי שהתלמידות לא יצטרכו לנסוע ללמוד מחוצה לה. "רציתי לחזור לבית הספר, שזה המגרש הטבעי שלי. ראינו גם שיש בעיה לילדים שמתחנכים בחב"ד עד גיל שש ואחר כך נותרים בלי מענה להמשך". 

"היו הרבה סיפורי ניסים והשגחה פרטית בהקמת בית הספר, אבל יש סיפור אחד שאני מאוד גאה בו", אומר הרב שניאור. "בסוף שנת 2017 החלטנו להקים בית ספר יסודי לבנות. נפגשנו עם עיריית ראשון לציון בסוף השנה והייתה הסכמה עקרונית להקמת בית הספר מהעירייה. החלטנו יחד שחני תתפטר מהנהלת הגנים והמעונות ותעסוק בהקמה של בית הספר. היינו תמימים וחשבנו שביום אחד מקימים בית ספר. חני התפטרה, נמצאה ממלאת מקום, נעשתה חפיפה, והיו כבר תלמידות שנרשמו לכיתה א' בבית הספר החדש. יום לפני תחילת שנת הלימודים קיבלנו מהעירייה מכתב שבו היא הודיעה לנו שהם עשו מיפוי נוסף לממ"דים בעיר, והגיעו למסקנה שאם נפתח בית ספר נוסף זה יפגע בכל השאר, ולכן אין לנו אישור לפתוח את בית הספר. 

"בשביל עיריית ראשון לציון זה היה עוד מכתב, בשבילנו זו הייתה אכזבה גדולה וחני נותרה בלי עבודה. היא ויתרה על מקום עבודה בטוח, ממלכה שבנתה בעשר אצבעות, ומצאה את עצמה בתחילת שנת הלימודים בלי פרנסה". 

לאחר כשנה נבחר לראשות העיר רז קינסטליך, "בחור יקר וצדיק שעולם הבא מובטח לו על כל הדברים הטובים שהוא עושה פה בעיר", לדברי הרב. קינסטליך לקח על עצמו כמשימה להקים בית ספר חב"ד לבנות. "ראשון לציון היא אכן אחת מהערים עם ריכוז הדתיים הנמוך בישראל, יש פה רק 10 אחוז דתיים. קינסטליך לא דתי, אבל יש לו יועץ מאוד מסור לענייני דת בשם רונן זינגר, והזוג הזה הופך את ראשון לציון לעיר שאנשים דתיים יכולים לחיות בה". 

בפברואר 2019 עיריית ראשון לציון הוציאה מכתב למשרד החינוך ובו הצהירה כי היא מכירה בצורך של בית ספר לבנות חב"ד, ושאם המשרד ייתן אישור להקמת בית הספר, העירייה תספק את כל מה שצריך. "מאוגוסט 2017 עד פברואר 2019 עברה שנה וחצי, בדיוק כמו שהרבי כתב במכתב. למדתי מכך שבכל הקשור לחינוך ולהקמת דורות נוספים של עם ישראל יש סייעתא דשמיא מיוחדת", מסכם הרב.

צילום אריק סולטן

"אני מאוד אוהבת להקים מוסדות מההתחלה, לקחת משהו חדש ולעשות אותו בעשר אצבעות, מבחירת הצוות דרך הנראות הפיזית ובניית התוכניות", מתארת חני. "התחלנו את כיתה א' עם 20 תלמידות, וכיום אנחנו על סף פתיחה של כיתה א' שלישית". 

 זה הזמן שלנו 

כשהיומיום של שניהם מלא וגדוש עד כלות, יש פינה אחת שהם מקדשים לזוגיות ולמשפחה. "אנחנו מאוד משקיעים בשבת. יש לי סיכום עם חני שבשבת אנחנו נשואים", מחייך הרב. 

"אנחנו כמעט לא יוצאים לשבתות מחוץ לבית", מצטרפת חני. "בשבת אני צריכה לנשום ולהרגיש את המשפחה, להשלים פערים ולהקדיש להם את מלוא תשומת הלב". 

מלבד בשבת, הם משתדלים בכל שנה לצאת לחופשה משפחתית. "חזרנו עכשיו מעשרה ימים בניו יורק. נסענו לרבי, וזה היה מפגש רוחני מאוד נעלה וגם מפגש משפחתי חשוב. היינו 'לבד ביחד' וזה דבר עצום שאנחנו לא זוכים לו כל השנה". גם בתקופת בין הזמנים הם משתדלים לבלות כמה ימים בחופשה משפחתית שאליה הם נוסעים בלי טלפונים. "אנחנו לוקחים טלפון אחד בשביל הווייז. זה מבריא נפשית להיות בלי הטלפון ולקלוט שהעולם יכול להסתדר בלעדיך בזמן הזה". 

ושבת עד ה' אלוקיך

בשבעה באוקטובר חני הייתה בחודש התשיעי של הריונה השמיני. "בכל פעם ששמעתי אזעקה הייתי בחרדה גדולה, הבטן נהייתה קשה כמו אבן ולקח זמן עד שהתנועות חזרו. ממש חרדתי לעובר. בנוסף לכך הייתי צריכה לנהל את הלמידה מרחוק, ושלא כמו בקורונה, גם הצוותים וההורים היו בחרדות והתקשו לשדר ביטחון. חודשיים אחרי הלידה חזרתי לנהל את בית ספר. הוצאתי את בעלי לחופשת לידה", היא מחייכת. "למזלו, קיבלנו את התינוק הכי טוב שיכול להיות. הוא התאים את עצמו למצב ורק אכל וישן". 

צילום אריק סולטן

מה המסקנות הרוחניות שלכם ממה שקרה בשמחת תורה?

"חטפנו סטירה", אומר הרב. "צריך לזכור שפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא, אומרת בצורה הכי חמורה שיכולות להיות קללות בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אף פעם לא אמר שיהיה פה רק טוב אלא אם בחוקותיי תלכו. בעיניי, לפעמים הסטירה היא אפילו יותר מרגשת כי היא אומרת 'אני לא אוותר עליכם, יש לי יותר מדי ציפיות מכם מכדי שאני אאפשר לכם לאבד את הדרך'. הכוזרי אומר שאומנם אומות אחרות לא סבלו כמונו, לא עברו שואה ולא מסעות צלב, אבל קרה להן מה שקרה לכל אומה אחרת: מגיעה אימפריה חדשה ומבטלת את הקודמת. אנחנו עונינו אבל אנחנו קיימים כי עלינו הקדוש ברוך הוא לא מוותר. המחלוקת, השנאה והקיטוב שהיינו בהם הגיעו לידי כך שביום כיפור כבר אי אפשר היה להתפלל, ואז קיבלנו סטירה כדי שנחזור לפוקוס". 

הרב אופטימי כי הוא סבור שהמסר עבר והופנם: "ראינו את הגבורה, את ההתחברות של עם ישראל לעצמו. היום כולם אומרים 'אני יהודי לפני שאני ישראלי'. אנחנו יודעים מי אנחנו ועל מה אנחנו נלחמים. התברר לנו שהעולם מתחלק ליהודים ולכל השאר. זה מאוד מעודד כי גילינו את עצמנו, את הייעוד שלנו ואת החשיבות שלנו למשפחת האומות. אנחנו במקום אחר לגמרי. חטפנו סטירה אבל שמענו את הקריאה שמאחוריה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של עם ישראל, רואים שאת השנים הטובות אנחנו לא מכירים כל כך ודווקא הקשיים הצמיחו אותנו ועשו אותנו מי שאנחנו. כיום עם ישראל נמצא במקום של חיבור ורואים שההסתה לא תופסת כמו שתפסה קודם".

ובכל זאת עיריית תל אביב אוסרת על תפילות במרחב הציבורי.

"משיח עוד לא הגיע ובית המקדש עוד לא נבנה, אבל העובדה שאת יודעת לציין רק עירייה אחת שעושה את זה אומרת שזה לא נורמטיבי. לפני שנה זה היה בדיוק הפוך, הייתה תחרות בין העיריות מי ילבה יותר את השנאה והמחלוקת". 

מהי העבודה המיוחדת של חודש אלול?

"חודש אלול הוא זמן שבו אין הסחות דעת", אומר הרב. "יש התעוררות טבעית שלא צריך להתאמץ ליצור אותה. המלך בשדה, הקדוש ברוך הוא מגיע אלינו, להיכן שהאדם נמצא בעולם האמיתי והיומיומי שלו, ורוצה אותנו כמו שאנחנו, בלי מסכות וגינונים. בזמן הזה אפשר לדרוש מעצמנו יותר, ואם היצר הרע מגיע, נאמר לו 'תבוא אחרי החגים'", הוא מחייך. "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה. זה הזמן להשתדל יותר בתפילה, בלימוד התורה, בהתעלות רוחנית, כי אלול זה זמן שתומך בהתעוררות רוחנית, והמקום לעשות את זה הוא בין יהודים – בבית הכנסת, בשיעורי תורה ובהתוועדויות. צריכים זמן טוב וסביבה טובה כדי לחזור בתשובה".

מה ההכנה הנכונה לשנה החדשה לאדם שמרגיש שאינו יכול לקיים הכול אבל מאוד רוצה להתחזק בחיבור היהודי שלו? 

"השאלה הזאת נכונה לגבי כל אחד מאיתנו", אומר הרב. "כל אדם רוצה להתחזק אבל אומר לעצמו 'כבר ניסיתי כל כך הרבה שנים ולא הצלחתי'. מה שה' רוצה מאיתנו זה התחדשות, שבכל שנה נוסיף משהו ונתחדש. אנחנו לא אמורים לעלות מאפס למאה, אבל אפשר לחיות בצמיחה מתמדת ובכל שנה מחדש לשאול את עצמנו: מה הגדילה שלי? לאן אני רוצה עוד להגיע? 

"עלינו לחיות בהתקדמות ובהתחדשות, כי אנחנו צריכים רעננות שמשמעותה לגלות מקום שעוד לא היינו בו. כדאי לדבר על זה בבית עם הילדים, 'אני מקבל על עצמי כך וכך בראש השנה, להוסיף שיעור תורה, להוסיף בפעולה של חסד', כי כשיש בבית אווירה של התקדמות רוחנית זה הופך את היהדות לשאיפה, לערך העיקרי שעומד במרכז חיינו, ולפעמים מעט יכול להחזיק את המרובה".

הכתבה המלאה בגיליון אלול תשפ"ד

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

"התנערי" כנס פנימה תשפ"ד | 17.09 | יום שלישי | בנייני האומה- כרטיסים אחרונים

הפוסט "אלול הוא עיר מקלט רוחנית, ימים שבהם הנפש נמשכת לקדושה"  הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעוד שעות ספורות טסה עו"ד ענת הררי לניו יורק, לכינוס העולמי של שליחוֹת חב"ד. העובדה הזו לא מונעת ממנה ומבעלה, הסופר והמרצה המוערך ד"ר יחיאל הררי, לשבת איתי לשיחה רגועה ונינוחה, כאילו הזמן לא דוחק והצ'ק־אין לא נראה באופק. בין לבין הם מדברים על הימים הקרובים שיתנהלו בשלט רחוק. "מה נאכל?" תוהה יחיאל בחצי צחוק, אבל גם קצת ברצינות. "אתה לא מבשל?" אני שואלת. "לא מבשל כלום", הוא אומר, וענת מוסיפה: "שנים הוא היה היחיד בבית שבישל. רק אחרי שחזרתי בתשובה התאהבתי במטבח".

"עד שהיא חזרה בתשובה היא הייתה פמיניסטית אדוקה ובאופן כמעט אידיאולוגי לא בישלה כלום במשך 13 שנה", מרחיב יחיאל, והשניים נזכרים בימים העליזים שבהם פקד את המטבח. "היו לו שתי מנות קבועות", ענת צוחקת, "ותדעי לך שהיו לזה יתרונות – הייתי הרבה יותר רזה. הילדים היו הולכים לאכול אצל השכנים. האימהות היו מרחמות עליהם ושולחות קופסאות".

אני מבינה שהילדים שמחים מהשינוי?

יחיאל: "במשך שנים הם סבלו כי אני הייתי עושה סנדוויצ'ים – ותמיד את אותו אחד. אבל כשענת חזרה בתשובה היא התחברה לשורשים המרוקאיים שלה ולנשיות שלה דרך המטבח, ופשוט אי אפשר להוציא אותה משם! היא מכינה מטעמים שאהרוני לא חולם להגיע אליהם. עכשיו אני רק עושה כלים".

ענת, מה גרם לשינוי?

"כשכבר לא הייתי צריכה להוכיח לכולם את הפמיניזם שלי ולהצהיר ש'אני למטבח לא נכנסת', גיליתי שאפשר למצוא שם הרבה יצירתיות ותענוג. השורשים של הבישולים מבית אמא וסבתא היו מודחקים לפני כן, ופתאום הרשיתי לזה לצאת ולקבל ביטוי".

עבודת פרך נפשית

הם נשואים 22 שנה והורים לשלושה ילדים. שניהם גדלו בבתים חילוניים, והדרך שלהם ליהדות בכלל, ולחסידות חב"ד בפרט, הייתה מפתיעה ובלתי צפויה.

יחיאל (49) גדל בראשון לציון למשפחה ישראלית ממוצעת. הוא הצליח מאוד בכל התחומים בחייו: שירת כלוחם, סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות, השלים דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, לימד במכללת ספיר, שימש יועץ פרלמנטרי לחברי כנסת, היה עיתונאי מצטיין ודהר על המסלול לפוסט־דוקטורט כשמשרה נחשקת מחכה לו באוניברסיטת תל אביב. אלא שביום בהיר אחד, פשוטו כמשמעו, הוא בחר בחיים של תורה ומצוות, חישב מסלול מחדש וחתך באופן חד לכיוון אחר. מאז העמיק בלימודי קבלה וחסידות וכתב ספרים רבים, בהם רבי־מכר וכאלו שזכו לתהודה רבה.

ענת, ילידת סוף שנות השישים, כיום מרצה לחסידות, מדריכת הורים ומאמנת אישית לנשים על פי תורת הנפש היהודית, הייתה עד לפני כ־15 שנה פעילת שמאל נמרצת ופמיניסטית אדוקה. היא מילאה תפקידים בכירים בתנועות שמאל כמו מרצ ו'שלום עכשיו' וכיהנה כחברת מועצת העיר מודיעין, כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בעיר וכחברת דירקטוריון החברה הכלכלית בעיר.

היא נולדה במושב קטן בבקעת הירדן, לאב חקלאי ולאם עובדת סוציאלית. "למדתי בפנימיית בויאר בירושלים (פנימייה לילדים בעלי יכולות למידה גבוהות. ה"צ). ברוח החינוך של הפנימייה, כבר מגיל 15 הגדרתי את עצמי כאתאיסטית", היא אומרת. כשסיימה את שירותה הצבאי ביקשה להיות פעילה חברתית וערכית. השנה הייתה 1992, ותנועה פוליטית חדשה בשם מרצ הוקמה. ענת הצטרפה אליה והפכה לפעילה בולטת, "הייתי צעירה אידיאליסטית שחולמת על תיקון עולם, מלאה באמונה בצדקת הדרך. רציתי לעשות טוב".

עם הזמן הצטרפה גם ל'שלום עכשיו' ואף הייתה מועמדת למזכ"לות הארגון. "הייתי מכורה לאקשן ולאדרנלין, להפגין נגד גופים ורעיונות ולהיאבק בהם מתוך תחושת צדק וערכיות", היא מסבירה. בהמשך עבדה ופעלה במסגרת תנועת 'עם חופשי' שחרתה על דגלה את המאבק בכפייה הדתית ובין היתר שלחה נציגים לשכונות חדשות על מנת להזהיר תושבים חילונים מפני השתלטות דתית ובניית מבני דת בשכונה.

"זו הייתה עבודה משולבת מול התקשורת, המערכת המשפטית והקהילה המקומית. היום, בראייה לאחור, אני מצטערת שפעלנו לעורר ריב ומדון. המטרה הייתה לשוות למאבק בכפייה הדתית מראית עין של מאבק אותנטי שמגיע מהשטח", היא מסבירה. במבט לאחור היא מבינה שמחאות פוליטיות, המתודלקות על ידי גורמים פוליטיים אך מתיימרות לייצר מראית עין של מחאה אותנטית, עלולות לגרום נזק נפשי ממשי לנוטלים בהן חלק. "שיח השנאה מזיק קודם כול למי שמדבר אותו. אני מכירה משפחות שנהרסו בגלל אנשים שחיים את ההתלהמות ולא מצליחים להיחלץ ממנה. ליבוי רגש של שנאה מביא לנזק גדול שנגרם קודם כול לאדם עצמו".

את מדברת מתוך חוויה אישית. מה המאבקים האלו חוללו אצלך בנפש?

"כשעולים בסולם התפקידים וזוכים להישגים, גם התחרות גדלה. הרגשתי שאני מותנית במה שחושבים עליי מבחוץ, באיך שאני נראית בעיני אחרים, היה לי צורך בלתי נגמר להתאים את עצמי למה שהסביבה תובעת. מנערה מלאת חלומות הפכתי לאישה שחיה בסטרס ובחרדות".

ענת מתארת "עבודת פרך" נפשית שהתבטאה בניסיון אין־סופי להתקבל, לדבר ולפעול על פי אמות מידה חברתיות: "אם קיבלתי פידבק חיובי – שמחתי, ואם לא – הרגשתי חסרת ערך. מה שהעסיק אותי כל היום היה איך שופטים אותי ואם נשמעתי חכמה. הייתי בסטרס אין־סופי, במקום רגשי מפורק".

עם הזמן עברה ענת למודיעין והצטרפה למאבקים פמיניסטיים רדיקליים בעיר. "העיסוק הזה הפך אותי לאגרסיבית", היא מעידה בכאב.

לכתה אחריו במדבר

דווקא בעיצומו של המאבק הפמיניסטי פגשה ענת את יחיאל, שהיה צעיר ממנה במספר שנים. הם התאהבו, נישאו והקימו משפחה. ענת רצתה להישאר לגור במודיעין, שם הייתה דמות מוכרת ומשפיעה. יחיאל, לעומת זאת, רצה לעבור לדרום ולהגשים את חלומם המשותף – לחיות במקום שבו יוכלו לסייע לאוכלוסיות חלשות. ענת, שהחלה את דרכה הפוליטית מתוך רצון לתיקון עולם ולסיוע לחלשים, השתכנעה לבסוף, והשניים עברו ליישוב אליאב שבדרום הארץ, שם הם מתגוררים עד היום. המעבר לדרום שם קץ לפעילות הפוליטית של ענת, והיא פתחה משרד לעריכת דין קהילתית. במקביל, יחיאל החל למצוא עניין בספרות תורנית.

יחיאל, מתי בעצם התחלת ללמוד יהדות?

"בתואר השני, דרך ספר של הרב סולובייצ'יק, נדלק אצלי הניצוץ הראשוני, אבל זה הגיע ממקום ביקורתי ולא אמוני. התחלתי ללמוד קצת קבלה, יהדות וחסידות מהפן הביקורתי והאנטי־דתי. התוכנית שלי הייתה להמשיך לכבוש את העולם ברובד המקצועי והפוליטי ולהגיע הכי רחוק שאפשר – אפילו עד כס ראש הממשלה", הוא מחייך.

עבודת הדוקטורט של ד"ר הררי נקראה "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ובפועלו של הרב יצחק גינזבורג". לפני שהתחיל את הפוסט־דוקטורט פנה אליו הרב יאיר כלב, המוסר שיעורי תניא בדרך ייחודית ובליווי ניגונים, וביקש שיערוך עבורו ספר שכתב על התניא. "ביקשתי להבין את החומר שאני עורך, והתחלתי לעיין בספר התניא. מיד הרגשתי שזה המקום שלי, זה היה לי ברור כשמש".

"ברגע שהתניא נכנס לחייו הוא חזר בתשובה", אומרת ענת ומתארת שינוי פתאומי שהתרחש רק שנים ספורות לאחר נישואיהם. "יום אחד הוא הגיע הביתה חבוש כיפה ולבוש ציצית. הייתי בהלם!" יחיאל החל לחזור בתשובה, אך ענת והילדים נותרו בשלהם.

היית די בודד בתחילת התהליך, איך הרגשת?

"היה לי ברור שאני סוף סוף במקום שאני שמח ורוצה להיות בו, שמעניין ומרתק אותי. הייתי די לבד כל היום, יושב, לומד וכותב חסידות, זה כל מה שרציתי לעשות. יחד עם זאת, זו הייתה תקופה קשה", הוא מודה, "גם מבחינה כלכלית – מלהיות פוסט־דוקטורנט, התחלתי להסתגר בחדר וללמוד תורה. כולם גם דיברו על 'מה קרה ליחיאל', קולגות, הוריי, אשתי והילדים – הם לא הבינו איך אני, שנחשבתי למוכשר שבמשפחה, 'נפלתי בפח' כביכול. הייתי על המסלול הבטוח להצלחה, והם כעסו והתאכזבו שהשארתי את כל השפע מאחור".

נקודת החירות הפנימית

תהליך התשובה של יחיאל החל לפני כ־16 שנה. לענת לקח לא פחות משמונה שנים להצטרף לדרך שבה צעד בעלה. למרות הפערים שהלכו ונפערו ביניהם עם התשובה, ההחלטה להישאר יחד הייתה ברורה מאוד והתקבלה כבר בראשית הדרך. "חשבנו שכל אחד יוכל לחיות את חייו על פי דרכו", אומרת ענת, "אבל די מהר התברר שזה לא עובד".

למה?

"הבנתי שגם אם אני ממשיכה לנסוע בשבת, אין לי עם מי לנסוע. מה הטעם לנסוע בלעדיו? מובן שעל כשרות וטהרה הייתי חייבת לשמור כי החלטנו שאנחנו נשארים יחד. בשלב מסוים גיליתי שאני מספרת לעצמי שאני חילונית אבל למעשה כבר שומרת מצוות, או כמו שאמרה לי חברה: 'את דוסית דה־פקטו'.

"כשיחיאל חזר בתשובה הוא עשה את זה ברגע – מאפס למאה – ואולי זה טוב כי לא היה לי זמן לחשוב", היא מחייכת. "הוא כבר היה שם. אני עוד הייתי לגמרי בחוץ, עם אמונות אחרות לגמרי, אפילו מנוגדות, ואידיאולוגיה אנטי־דתית חזקה מאוד. הייתי משוכנעת שאבד הכלח על הדת, שאנחנו חיים בעולם נאור ומואר ושכל המחשבה הדתית היא לא רלוונטית ושייכת לעבר. מבחינתי הדת הייתה הגורם לכל החיכוכים והמלחמות. היה פה מאבק אמיתי בין עולמות ודעות".

אז איך פתרתם את כל הקונפליקטים?

"ברגע שהתקבלה ההחלטה שאנחנו נשארים יחד, כל אתגר שהגיע היה משהו שצריך לפתור ולא משהו שמאיים על הבית", היא מסבירה.

לימוד התניא הכניס אור וריפוי לביתם, אבל מי שגרם לענת להתחיל לשמור מצוות בפועל היה דווקא בנם, אז בן עשר. "הוא התחבר באופן עמוק לדרך של חב"ד", היא מעידה, "ראיתי כמה הוא שייך לעולם הזה וכמה הוא נחרץ בדרך הזו ופשוט רציתי ללכת איתו". בתחילה הבן למד בחינוך מעורב, אך לאחר שביקש, ענת ויחיאל העבירו אותו לממ"ד, וגם זה לא הספיק לו. "העברנו אותו גם לתלמוד תורה חרד"לי, אבל הוא דרש חב"ד. היה מאבק והוא ניצח", היא מחייכת. "ראיתי את הדבקות והנחישות שלו, את השייכות העמוקה, ולא רציתי למנוע ממנו אמא שנמצאת במקום שלו".

כיום בני הזוג הררי הם חסידי חב"ד ושליחים במקום מגוריהם. שניהם שינו את מסלולם המקצועי ועוסקים אך ורק בהוראת חסידות, כתיבת חסידות וטיפול על פי התניא.

חירות שאינה תלויה בדבר

הזוג הררי מפתיעים בחן ובשובבות שהם מקרינים. הציפייה המובנת מאליה היא שהד"ר והסופר המוערך, ועורכת הדין והאקטיביסטית לשעבר, יהיו אנשים רציניים וכבדים במידה. אך המציאות רחוקה מכך שנות אור. לצד החוכמה העמוקה, דברי הטעם והרוח, שניהם ניחנו בחוש הומור משובח, ונדמה שבת צחוק מחויכת נמצאת תמיד על פניהם. הם מזכירים לא פעם את העונג והשמחה שהם מצאו בתורה ובחסידות, וברור כי הדברים אינם נאמרים מן הפה ולחוץ.

עם הזמן והצלילה אל העושר הרוחני שמצוי בתורת חב"ד, פיתחו הזוג הררי שיטה לעבודת נפש שנקראת 'התבוננות'. יש להם אתר מצליח, שיעורים פופולריים ותלמידים רבים, מהם לא מעט מהמגזר החילוני.

"בכל דבר שלומדים בחסידות צריך להתבונן, כלומר לנסות להבין מה זה אומר לי, איך זה קשור לחיי ואיך אני מיישם את זה", מסביר יחיאל. "לכן אני גם שואל את עצמי מה המשמעות של הלימוד לאדם הלא דתי, שכרגע לא מחובר לאמונה בבורא ולתורה ומצוות. זה מחייב אותי להתבונן על החלק שבי שלא מחובר לבורא עדיין וללמוד דרכו, כלומר לתת תשומת לב לא רק ליחיאל בעל התשובה ועובד ה', אלא גם לחלקים אחרים בנפש שלי. דרך ענת למדתי להתחבר למקום הזה, כי הייתי חייב להביא את החסידות באופן שגם אשתי הלא דתייה, שלא עניינו אותה תורה ומצוות, תרגיש שזה רלוונטי עבורה".

"המקום שיחיאל מדבר עליו הוא אכן המקום שממנו אני התחברתי", מאשרת ענת. "הייתי בגישה אנטי־דתית, אבל היו התמודדויות בחיי שהתניא נתן לי מענה עבורן והביא לתחושה של ריפוי. מהמקום ההוא אני מלמדת כיום – אני פונה כביכול למי שהייתי אז".

מה הרלוונטיות של התורה הזו לדתיים מבית?

יחיאל: "כוונת החסידות היא לעורר, להעיר את ההתלהבות. אנשים שנולדו וגדלו לחיים של קיום תורה ומצוות לא תמיד מצליחים להתחבר לדברים מבחינה רגשית. החסידות מכוונת לנקודה הפנימית של התורה, שבה יש התלהבות ותענוג בעבודת ה'".

יש נושאים שבהם קשה מאוד למצוא תענוג בעבודת ה'. הפסח החב"די, למשל, מלא בהידורים ובהקפדות: אוכלים רק פירות וירקות מקולפים, לא קונים שום מוצרים תעשייתיים, לא אוכלים שרויה, המצה נאכלת בתוך שקית… איך אפשר להתחבר לחג שמשמעותו חירות, בתוך ים האיסורים האלו?

ענת: "בפסח מתגלה נקודת החירות הפנימית. מהי הנקודה הזו? חופש הוא מושג נגטיבי. אני צריך חופש ממשהו. אנחנו יכולות להיות חופשיות בגופנו ועדיין לחוש שעבוד. שעבוד למרוץ, לצרכים, לקריירה, לעבודות הבית, לריצוי אחרים.

"בפסח אין חופש. ההפך הוא הנכון. ההכנות לחג לעיתים מייגעות, יש גם לא מעט הגבלות, אבל יש לנו אפשרות לבחור למה להיות משועבדות: לחיצוניות, ללחץ ולמרוץ, או לנקודת החיבור הפנימי, לבורא. בחירת החיבור לבורא היא גילוי של חירות אמיתית מכל מה שאוזק אותנו. לכן חירות הוא מושג פוזיטיבי. אני יכולה לגלות חירות ללא תנאי וללא תלות. החירות תלויה רק בבחירה שלי.

"האמת?" היא מוסיפה, "אם אנחנו לא בוחרות, פסח הוא חג קשה. אבל אם אנחנו בוחרות ולומדות את המשמעות הפנימית של כל אחת ממצוות החג, פסח ממלא אותנו תחושת התעלות וחופש ומלמד אותנו לא לפחד מהעולם ומההתמודדויות".

כתבת: הדס צורי

איפור: תהילה סרי גרינצויג

צילום: זוהרה אור

הכתבה המלאה במגזין פנימה ניסן תשפ"ג.

הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן. 

הפוסט יוצאים לחירות ד"ר יחיאל הררי וענת אשתו בראיון חג למגזין פנימה. הופיע לראשונה ב-פנימה.

נשים כל כך שונות, כל כך דומות. מתוך המסע למרוקו

בין קזבלנקה למקנס בין רבאט לפאז במיניבוס המשותף לנשים מכל המגזרים שמענו את מוטי שטיינמץ וישי ריבו מנגנים במתיקות את ״נפשי״ ומייד אחריהם את עומר אדם מסלסל בקולו את "מודה אני", בעודנו מספרות לנוסעות את המפגש של בעל התניא עם החוקר בשעת המאסר והפירוש המיוחד למילה ״איכה״ התנגן לו השיר בגעגוע והאהבה עד כלות הנפש.
ואנחנו, נשים יהודיות כל כך שונות וכה דומות, הצלחנו להביע דרך הניגונים את האהבה לבורא, ולהודות הן על המתנות שהגיעו משמים והן על המתנות שהעניק לנו בעל התניא שידע כבר אז מה מצפה לנו בדור הזה.

ספר התניא תפס מקום בחייהן של הנשים. מירי שניאורסון ושותפה למסע בבית הכנסת בקזבלנקה

לא מפליא היה לגלות שעשרות אלפים נשים וגברים פקדו את בנייני האומה במחצית השבוע האחרון. חג הגאולה נחוג במשך ארבעה ימים רצופים כאשר קהל הרבבות שהסתובב במתחמי הספרים והאומנות וכלל את כל מגוון הזרמים והחוגים בעם היהודי. היו שם דתיים לאומיים, חרדליים, מתנחלים ושמאלנים. חרדים אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים. בקיצור, כווווולם.

אין שום צורך לחזור ולמנות את כל הזמרים שעלו לבמה בזה אחר זה וביצעו ניגונים בני מאה ומאתיים שנה. אין שום סיבה לחזור ולתאר את האקסטזה שאחזה בקהל. גם אין צורך להתאמץ על מנת לסכם את דבריה הנפלאים של סיון רהב מאיר כיון ששתי מילים תספקנה לכך – משיח וגאולה.

מאידך, קשה לתאר את האנרגיות האדירות שהיו באולם שעה שהציבור כולו שמנה אלפי נשים, התחבר לנקודה המהותית ביותר –גאולה! גאולת עם ישראל תכף ומיד ממש. היה נדמה כי חסר רק ניצוץ קטן שיצית את עוצמת האמונה ששרתה בחלל האולם.

ניגונים בני מאתיים שנה, אברהם פריד, חיליק פרנק ונאור כרמי במופע צמאה. צילום: Meni yuzevich

אפילו במרוקו, ארץ מוסלמית עם אנשים אדיבים ויהדות מפוארת שכיום נשארו ממנה שרידים מועטים לא יכולה להתנהל יותר בחד–ממדיות. גם הגויים מודים שהעולם כולל מימד בלתי נתפס בכלים הגשמיים. נכון אמנם שאנחנו צריכים להיות כלי קיבול על מנת להרגיש את האור האלוקי הממלא את כל העולם. לשם כך העניק לנו אדמו"ר הזקן את ספר התניא. ספר ההדרכה לכל נפש יהודית. ספר ההכנה לגאולה האמיתית והשלימה בה תימלא הארץ דעה "ולא יהיה עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה'", כלשון קודשו של הרמב"ם.

חג גאולה שמח!

הפוסט ממרוקו באהבה: מירי שניאורסון חגגה את י"ט בכסליו בקזבלנקה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט להשתחרר מהכבלים: על תפילת כל נדרי הופיע לראשונה ב-פנימה.

אני מרגישה לפעמים שההשקעה הרבה שארגוני הקירוב משקיעים בבעלות תשובה, מתפוגגת בשלבי ההתקדמות. פתאום אנחנו שוכחות את זאת שעשתה שינוי עמוק בנפש, שינתה הרגלים, החליפה אורח חיים, חברה, לבוש ועוד ועוד, ואנחנו לא מנסים לבדוק מה מצבה. האם קשה לה (ברור!), האם היא נמצאת במצוקה או אולי רק חשה בלבול… (כנראה גם וגם). במיוחד עכשיו, בחודש אלול, סביר להניח שהתכונה לחגים הקרבים ובאים שאצלנו, הדתיים מבית היא ברורה ומובנית, אצל החוזרת בתשובה היא עדיין לא. חודש אלול הוא בהחלט הזמן להרגיש יותר את הנשים הללו ולנסות להקל עליהן את הקשיים בדרכן החדשה.

היום מציינים את ח"י אלול – יום הולדתם של שני המאורות הגדולים: הבעל־שם־טוב הקדוש ואדמו"ר הזקן בעל התניא, נעלה על נס את מצוות "אהבת ישראל" שהיא אחד העניינים העיקריים בהם עסקו בהתלהבות קודש. עד תקופת התגלות החסידות, היו הלמדנים שבדור מבדילים עצמם מההמון היהודי הפשוט ומביטים עליו מלמעלה למטה. בתי כנסת חולקו לפי מעמדות ומקצועות, עד שבא הבעש"ט ושינה את המצב בתכלית השינוי.
הבעש"ט חיבב מאוד וייקר את היהודי הפשוט. דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעש"ט לתלמידיו עד דורנו אנו, ועלינו מוטלת החובה והזכות לנסות למצוא כיצד לגשר על הפערים בינינו, להתאחד ולהתמקד יותר בדומה והמשותף ולא בשוני בינינו.

ר' שניאור זלמן (האדמו"ר הזקן)

לפני שנתיים, בח"י באלול, יצאתי עם קבוצת נשים לקברי גדולי החסידות באוקראינה. עברנו מסע לא פשוט ודרך מטלטלת תרתי משמע. ישבנו באוטובוס אחד שעות ארוכות בהן נסענו בדרכים משובשות. היינו מגוון של נשים, מבוגרות וצעירות. חלקן חב"דניקיות ותיקות וחלקן חוזרות בתשובה. ובכל זאת לרגע היינו אותו דבר. באוכל ובלבוש, מתרגשות מאותם אירועים וחשות יחד התעלות מיוחדת אצל האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד.

תוך כדי נסיעה, נפתחו הלבבות וצצו סיפורים. אני סיפרתי לכולן על סבי שגר בעיירה פולטובה כשליחו של הרבי (הקודם) וחשתי לפתע את השורשים שלי. כשהגענו להאדיטש, לאדמו"ר הזקן, הרגשתי קשורה בזכות בעלי שהוא צאצא שלו. בעלת תשובה שישבה לידי נפתחה ואמרה: "קשה שאין לי שורשים."
אימא שלה תל־אביבית ואביה מושבניק. "אני מרגישה תלושה ולא שייכת", אמרה לי האישה החזקה והמשכילה שכבר שנים רבות נחשבת חב"דניקית ופתאום מרגישה נטולת שייכות. בדקתי מהיכן הוריה, והוספתי שאם תנסה לברר בוודאי תמצא שורשים. הרי כולם היו פעם שומרי תורה ומצוות.

אדמו"ר הזקן כותב בפרק ל"ב בתניא:

"והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים".

כולנו יחידה אחת. חודש אלול מזכיר לנו שכולנו בעלות תשובה! ואל לנו להתנשא על אף אחת אחרת. ימי ההולדת של שני המאורות הגדולים בח״י אלול מזכירים לנו שאנחנו כולנו אחיות בלב ועלינו להתמלא באהבת ישראל.

הפוסט עבודת שורשים הופיע לראשונה ב-פנימה.