ד"ר יחיאל הררי היה על המסלול הישיר להצלחה. הוא למד לפוסט־דוקטורט, שימש יועץ פוליטי בכיר וחלם להגיע ביום מן הימים אפילו אל ראשות הממשלה. אשתו, עו"ד ענת הררי, הייתה פעילת שמאל בולטת ומילאה תפקידי מפתח בתנועת מרצ וב'שלום עכשיו', 16 שנה אחרי שיחיאל החל את מסע התשובה שלו, ושמונה שנים אחרי הצטרפותה של ענת אל עולם הקודש, השניים הם מרצים מבוקשים ומהמשפיעים הגדולים על עולם הרוח החסידי של ימינו. הוא כתב כמה רבי־מכר, היא הפכה למטפלת המשלבת בין קודש לחול, ויחד הם מבקשים לעורר את ההתלהבות שבעבודת ה', להישיר מבט אל פנימיות החיים ולהתענג על הקודש, ריאיון חג זוגי.
בעוד שעות ספורות טסה עו"ד ענת הררי לניו יורק, לכינוס העולמי של שליחוֹת חב"ד. העובדה הזו לא מונעת ממנה ומבעלה, הסופר והמרצה המוערך ד"ר יחיאל הררי, לשבת איתי לשיחה רגועה ונינוחה, כאילו הזמן לא דוחק והצ'ק־אין לא נראה באופק. בין לבין הם מדברים על הימים הקרובים שיתנהלו בשלט רחוק. "מה נאכל?" תוהה יחיאל בחצי צחוק, אבל גם קצת ברצינות. "אתה לא מבשל?" אני שואלת. "לא מבשל כלום", הוא אומר, וענת מוסיפה: "שנים הוא היה היחיד בבית שבישל. רק אחרי שחזרתי בתשובה התאהבתי במטבח".
"עד שהיא חזרה בתשובה היא הייתה פמיניסטית אדוקה ובאופן כמעט אידיאולוגי לא בישלה כלום במשך 13 שנה", מרחיב יחיאל, והשניים נזכרים בימים העליזים שבהם פקד את המטבח. "היו לו שתי מנות קבועות", ענת צוחקת, "ותדעי לך שהיו לזה יתרונות – הייתי הרבה יותר רזה. הילדים היו הולכים לאכול אצל השכנים. האימהות היו מרחמות עליהם ושולחות קופסאות".
אני מבינה שהילדים שמחים מהשינוי?
יחיאל: "במשך שנים הם סבלו כי אני הייתי עושה סנדוויצ'ים – ותמיד את אותו אחד. אבל כשענת חזרה בתשובה היא התחברה לשורשים המרוקאיים שלה ולנשיות שלה דרך המטבח, ופשוט אי אפשר להוציא אותה משם! היא מכינה מטעמים שאהרוני לא חולם להגיע אליהם. עכשיו אני רק עושה כלים".
ענת, מה גרם לשינוי?
"כשכבר לא הייתי צריכה להוכיח לכולם את הפמיניזם שלי ולהצהיר ש'אני למטבח לא נכנסת', גיליתי שאפשר למצוא שם הרבה יצירתיות ותענוג. השורשים של הבישולים מבית אמא וסבתא היו מודחקים לפני כן, ופתאום הרשיתי לזה לצאת ולקבל ביטוי".
עבודת פרך נפשית
הם נשואים 22 שנה והורים לשלושה ילדים. שניהם גדלו בבתים חילוניים, והדרך שלהם ליהדות בכלל, ולחסידות חב"ד בפרט, הייתה מפתיעה ובלתי צפויה.
יחיאל (49) גדל בראשון לציון למשפחה ישראלית ממוצעת. הוא הצליח מאוד בכל התחומים בחייו: שירת כלוחם, סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות, השלים דוקטורט באוניברסיטת תל אביב, לימד במכללת ספיר, שימש יועץ פרלמנטרי לחברי כנסת, היה עיתונאי מצטיין ודהר על המסלול לפוסט־דוקטורט כשמשרה נחשקת מחכה לו באוניברסיטת תל אביב. אלא שביום בהיר אחד, פשוטו כמשמעו, הוא בחר בחיים של תורה ומצוות, חישב מסלול מחדש וחתך באופן חד לכיוון אחר. מאז העמיק בלימודי קבלה וחסידות וכתב ספרים רבים, בהם רבי־מכר וכאלו שזכו לתהודה רבה.
ענת, ילידת סוף שנות השישים, כיום מרצה לחסידות, מדריכת הורים ומאמנת אישית לנשים על פי תורת הנפש היהודית, הייתה עד לפני כ־15 שנה פעילת שמאל נמרצת ופמיניסטית אדוקה. היא מילאה תפקידים בכירים בתנועות שמאל כמו מרצ ו'שלום עכשיו' וכיהנה כחברת מועצת העיר מודיעין, כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בעיר וכחברת דירקטוריון החברה הכלכלית בעיר.
היא נולדה במושב קטן בבקעת הירדן, לאב חקלאי ולאם עובדת סוציאלית. "למדתי בפנימיית בויאר בירושלים (פנימייה לילדים בעלי יכולות למידה גבוהות. ה"צ). ברוח החינוך של הפנימייה, כבר מגיל 15 הגדרתי את עצמי כאתאיסטית", היא אומרת. כשסיימה את שירותה הצבאי ביקשה להיות פעילה חברתית וערכית. השנה הייתה 1992, ותנועה פוליטית חדשה בשם מרצ הוקמה. ענת הצטרפה אליה והפכה לפעילה בולטת, "הייתי צעירה אידיאליסטית שחולמת על תיקון עולם, מלאה באמונה בצדקת הדרך. רציתי לעשות טוב".
עם הזמן הצטרפה גם ל'שלום עכשיו' ואף הייתה מועמדת למזכ"לות הארגון. "הייתי מכורה לאקשן ולאדרנלין, להפגין נגד גופים ורעיונות ולהיאבק בהם מתוך תחושת צדק וערכיות", היא מסבירה. בהמשך עבדה ופעלה במסגרת תנועת 'עם חופשי' שחרתה על דגלה את המאבק בכפייה הדתית ובין היתר שלחה נציגים לשכונות חדשות על מנת להזהיר תושבים חילונים מפני השתלטות דתית ובניית מבני דת בשכונה.
"זו הייתה עבודה משולבת מול התקשורת, המערכת המשפטית והקהילה המקומית. היום, בראייה לאחור, אני מצטערת שפעלנו לעורר ריב ומדון. המטרה הייתה לשוות למאבק בכפייה הדתית מראית עין של מאבק אותנטי שמגיע מהשטח", היא מסבירה. במבט לאחור היא מבינה שמחאות פוליטיות, המתודלקות על ידי גורמים פוליטיים אך מתיימרות לייצר מראית עין של מחאה אותנטית, עלולות לגרום נזק נפשי ממשי לנוטלים בהן חלק. "שיח השנאה מזיק קודם כול למי שמדבר אותו. אני מכירה משפחות שנהרסו בגלל אנשים שחיים את ההתלהמות ולא מצליחים להיחלץ ממנה. ליבוי רגש של שנאה מביא לנזק גדול שנגרם קודם כול לאדם עצמו".
את מדברת מתוך חוויה אישית. מה המאבקים האלו חוללו אצלך בנפש?
"כשעולים בסולם התפקידים וזוכים להישגים, גם התחרות גדלה. הרגשתי שאני מותנית במה שחושבים עליי מבחוץ, באיך שאני נראית בעיני אחרים, היה לי צורך בלתי נגמר להתאים את עצמי למה שהסביבה תובעת. מנערה מלאת חלומות הפכתי לאישה שחיה בסטרס ובחרדות".
ענת מתארת "עבודת פרך" נפשית שהתבטאה בניסיון אין־סופי להתקבל, לדבר ולפעול על פי אמות מידה חברתיות: "אם קיבלתי פידבק חיובי – שמחתי, ואם לא – הרגשתי חסרת ערך. מה שהעסיק אותי כל היום היה איך שופטים אותי ואם נשמעתי חכמה. הייתי בסטרס אין־סופי, במקום רגשי מפורק".
עם הזמן עברה ענת למודיעין והצטרפה למאבקים פמיניסטיים רדיקליים בעיר. "העיסוק הזה הפך אותי לאגרסיבית", היא מעידה בכאב.
לכתה אחריו במדבר
דווקא בעיצומו של המאבק הפמיניסטי פגשה ענת את יחיאל, שהיה צעיר ממנה במספר שנים. הם התאהבו, נישאו והקימו משפחה. ענת רצתה להישאר לגור במודיעין, שם הייתה דמות מוכרת ומשפיעה. יחיאל, לעומת זאת, רצה לעבור לדרום ולהגשים את חלומם המשותף – לחיות במקום שבו יוכלו לסייע לאוכלוסיות חלשות. ענת, שהחלה את דרכה הפוליטית מתוך רצון לתיקון עולם ולסיוע לחלשים, השתכנעה לבסוף, והשניים עברו ליישוב אליאב שבדרום הארץ, שם הם מתגוררים עד היום. המעבר לדרום שם קץ לפעילות הפוליטית של ענת, והיא פתחה משרד לעריכת דין קהילתית. במקביל, יחיאל החל למצוא עניין בספרות תורנית.
יחיאל, מתי בעצם התחלת ללמוד יהדות?
"בתואר השני, דרך ספר של הרב סולובייצ'יק, נדלק אצלי הניצוץ הראשוני, אבל זה הגיע ממקום ביקורתי ולא אמוני. התחלתי ללמוד קצת קבלה, יהדות וחסידות מהפן הביקורתי והאנטי־דתי. התוכנית שלי הייתה להמשיך לכבוש את העולם ברובד המקצועי והפוליטי ולהגיע הכי רחוק שאפשר – אפילו עד כס ראש הממשלה", הוא מחייך.
עבודת הדוקטורט של ד"ר הררי נקראה "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ובפועלו של הרב יצחק גינזבורג". לפני שהתחיל את הפוסט־דוקטורט פנה אליו הרב יאיר כלב, המוסר שיעורי תניא בדרך ייחודית ובליווי ניגונים, וביקש שיערוך עבורו ספר שכתב על התניא. "ביקשתי להבין את החומר שאני עורך, והתחלתי לעיין בספר התניא. מיד הרגשתי שזה המקום שלי, זה היה לי ברור כשמש".
"ברגע שהתניא נכנס לחייו הוא חזר בתשובה", אומרת ענת ומתארת שינוי פתאומי שהתרחש רק שנים ספורות לאחר נישואיהם. "יום אחד הוא הגיע הביתה חבוש כיפה ולבוש ציצית. הייתי בהלם!" יחיאל החל לחזור בתשובה, אך ענת והילדים נותרו בשלהם.
היית די בודד בתחילת התהליך, איך הרגשת?
"היה לי ברור שאני סוף סוף במקום שאני שמח ורוצה להיות בו, שמעניין ומרתק אותי. הייתי די לבד כל היום, יושב, לומד וכותב חסידות, זה כל מה שרציתי לעשות. יחד עם זאת, זו הייתה תקופה קשה", הוא מודה, "גם מבחינה כלכלית – מלהיות פוסט־דוקטורנט, התחלתי להסתגר בחדר וללמוד תורה. כולם גם דיברו על 'מה קרה ליחיאל', קולגות, הוריי, אשתי והילדים – הם לא הבינו איך אני, שנחשבתי למוכשר שבמשפחה, 'נפלתי בפח' כביכול. הייתי על המסלול הבטוח להצלחה, והם כעסו והתאכזבו שהשארתי את כל השפע מאחור".
נקודת החירות הפנימית
תהליך התשובה של יחיאל החל לפני כ־16 שנה. לענת לקח לא פחות משמונה שנים להצטרף לדרך שבה צעד בעלה. למרות הפערים שהלכו ונפערו ביניהם עם התשובה, ההחלטה להישאר יחד הייתה ברורה מאוד והתקבלה כבר בראשית הדרך. "חשבנו שכל אחד יוכל לחיות את חייו על פי דרכו", אומרת ענת, "אבל די מהר התברר שזה לא עובד".
למה?
"הבנתי שגם אם אני ממשיכה לנסוע בשבת, אין לי עם מי לנסוע. מה הטעם לנסוע בלעדיו? מובן שעל כשרות וטהרה הייתי חייבת לשמור כי החלטנו שאנחנו נשארים יחד. בשלב מסוים גיליתי שאני מספרת לעצמי שאני חילונית אבל למעשה כבר שומרת מצוות, או כמו שאמרה לי חברה: 'את דוסית דה־פקטו'.
"כשיחיאל חזר בתשובה הוא עשה את זה ברגע – מאפס למאה – ואולי זה טוב כי לא היה לי זמן לחשוב", היא מחייכת. "הוא כבר היה שם. אני עוד הייתי לגמרי בחוץ, עם אמונות אחרות לגמרי, אפילו מנוגדות, ואידיאולוגיה אנטי־דתית חזקה מאוד. הייתי משוכנעת שאבד הכלח על הדת, שאנחנו חיים בעולם נאור ומואר ושכל המחשבה הדתית היא לא רלוונטית ושייכת לעבר. מבחינתי הדת הייתה הגורם לכל החיכוכים והמלחמות. היה פה מאבק אמיתי בין עולמות ודעות".
אז איך פתרתם את כל הקונפליקטים?
"ברגע שהתקבלה ההחלטה שאנחנו נשארים יחד, כל אתגר שהגיע היה משהו שצריך לפתור ולא משהו שמאיים על הבית", היא מסבירה.
לימוד התניא הכניס אור וריפוי לביתם, אבל מי שגרם לענת להתחיל לשמור מצוות בפועל היה דווקא בנם, אז בן עשר. "הוא התחבר באופן עמוק לדרך של חב"ד", היא מעידה, "ראיתי כמה הוא שייך לעולם הזה וכמה הוא נחרץ בדרך הזו ופשוט רציתי ללכת איתו". בתחילה הבן למד בחינוך מעורב, אך לאחר שביקש, ענת ויחיאל העבירו אותו לממ"ד, וגם זה לא הספיק לו. "העברנו אותו גם לתלמוד תורה חרד"לי, אבל הוא דרש חב"ד. היה מאבק והוא ניצח", היא מחייכת. "ראיתי את הדבקות והנחישות שלו, את השייכות העמוקה, ולא רציתי למנוע ממנו אמא שנמצאת במקום שלו".
כיום בני הזוג הררי הם חסידי חב"ד ושליחים במקום מגוריהם. שניהם שינו את מסלולם המקצועי ועוסקים אך ורק בהוראת חסידות, כתיבת חסידות וטיפול על פי התניא.
חירות שאינה תלויה בדבר
הזוג הררי מפתיעים בחן ובשובבות שהם מקרינים. הציפייה המובנת מאליה היא שהד"ר והסופר המוערך, ועורכת הדין והאקטיביסטית לשעבר, יהיו אנשים רציניים וכבדים במידה. אך המציאות רחוקה מכך שנות אור. לצד החוכמה העמוקה, דברי הטעם והרוח, שניהם ניחנו בחוש הומור משובח, ונדמה שבת צחוק מחויכת נמצאת תמיד על פניהם. הם מזכירים לא פעם את העונג והשמחה שהם מצאו בתורה ובחסידות, וברור כי הדברים אינם נאמרים מן הפה ולחוץ.
עם הזמן והצלילה אל העושר הרוחני שמצוי בתורת חב"ד, פיתחו הזוג הררי שיטה לעבודת נפש שנקראת 'התבוננות'. יש להם אתר מצליח, שיעורים פופולריים ותלמידים רבים, מהם לא מעט מהמגזר החילוני.
"בכל דבר שלומדים בחסידות צריך להתבונן, כלומר לנסות להבין מה זה אומר לי, איך זה קשור לחיי ואיך אני מיישם את זה", מסביר יחיאל. "לכן אני גם שואל את עצמי מה המשמעות של הלימוד לאדם הלא דתי, שכרגע לא מחובר לאמונה בבורא ולתורה ומצוות. זה מחייב אותי להתבונן על החלק שבי שלא מחובר לבורא עדיין וללמוד דרכו, כלומר לתת תשומת לב לא רק ליחיאל בעל התשובה ועובד ה', אלא גם לחלקים אחרים בנפש שלי. דרך ענת למדתי להתחבר למקום הזה, כי הייתי חייב להביא את החסידות באופן שגם אשתי הלא דתייה, שלא עניינו אותה תורה ומצוות, תרגיש שזה רלוונטי עבורה".
"המקום שיחיאל מדבר עליו הוא אכן המקום שממנו אני התחברתי", מאשרת ענת. "הייתי בגישה אנטי־דתית, אבל היו התמודדויות בחיי שהתניא נתן לי מענה עבורן והביא לתחושה של ריפוי. מהמקום ההוא אני מלמדת כיום – אני פונה כביכול למי שהייתי אז".
מה הרלוונטיות של התורה הזו לדתיים מבית?
יחיאל: "כוונת החסידות היא לעורר, להעיר את ההתלהבות. אנשים שנולדו וגדלו לחיים של קיום תורה ומצוות לא תמיד מצליחים להתחבר לדברים מבחינה רגשית. החסידות מכוונת לנקודה הפנימית של התורה, שבה יש התלהבות ותענוג בעבודת ה'".
יש נושאים שבהם קשה מאוד למצוא תענוג בעבודת ה'. הפסח החב"די, למשל, מלא בהידורים ובהקפדות: אוכלים רק פירות וירקות מקולפים, לא קונים שום מוצרים תעשייתיים, לא אוכלים שרויה, המצה נאכלת בתוך שקית… איך אפשר להתחבר לחג שמשמעותו חירות, בתוך ים האיסורים האלו?
ענת: "בפסח מתגלה נקודת החירות הפנימית. מהי הנקודה הזו? חופש הוא מושג נגטיבי. אני צריך חופש ממשהו. אנחנו יכולות להיות חופשיות בגופנו ועדיין לחוש שעבוד. שעבוד למרוץ, לצרכים, לקריירה, לעבודות הבית, לריצוי אחרים.
"בפסח אין חופש. ההפך הוא הנכון. ההכנות לחג לעיתים מייגעות, יש גם לא מעט הגבלות, אבל יש לנו אפשרות לבחור למה להיות משועבדות: לחיצוניות, ללחץ ולמרוץ, או לנקודת החיבור הפנימי, לבורא. בחירת החיבור לבורא היא גילוי של חירות אמיתית מכל מה שאוזק אותנו. לכן חירות הוא מושג פוזיטיבי. אני יכולה לגלות חירות ללא תנאי וללא תלות. החירות תלויה רק בבחירה שלי.
"האמת?" היא מוסיפה, "אם אנחנו לא בוחרות, פסח הוא חג קשה. אבל אם אנחנו בוחרות ולומדות את המשמעות הפנימית של כל אחת ממצוות החג, פסח ממלא אותנו תחושת התעלות וחופש ומלמד אותנו לא לפחד מהעולם ומההתמודדויות".
כתבת: הדס צורי
איפור: תהילה סרי גרינצויג
צילום: זוהרה אור
הכתבה המלאה במגזין פנימה ניסן תשפ"ג.
הכתבה המלאה בגיליון ניסן תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
