סמל ראשון שחר פרידמן ז"ל מירושלים, לוחם בחטיבת הצנחנים. בן 21 בנופלו. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות 

"שחר שלנו היה מגדלור של אור ושמחה", מספרים בני משפחתו. "הוא מסר את חייו בהגנה על מדינת ישראל ועם ישראל. אהבתו לאנשים לא ידעה גבול. 

"שחר נמשך באופן טבעי לעזור 'לאנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין', כפי שכתב במכתבו האחרון. הוא התחבר אליהם, צחק ושמח איתם, אם זה כמדריך בבני עקיבא לילדים עם צרכים מיוחדים בשבט יובל, שבו יזם שילוב של החניכים שלו בפעולות של שאר השבטים לפי סבב, אם זה בעזרה לאנשים מבוגרים ברחוב עם סלי הקניות שלהם, ואם בהתיידדות עם הילדים שלא היו להם הרבה חברים. שחר התייחס לכולם כאל שווים והביא שמחה לכל מי שהכיר אותו.

"האנרגיה התמידית והצחוק המידבק שלו שלנו הפכו אותו למרכז של כל התכנסות – האיש שרוצים שיגיע לכל אירוע ושמחה. הוא ידע לחיות כל רגע במלואו. המסר האחרון של שחר מזקק את תמצית רוחו ומגבש אותנו סביב מטרה משותפת – להפיץ את משנתו". 

הצוואה של שחר: 

היו אנשים טובים, תחייכו. תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם, תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו.

השתדלו לחייך כמה שיותר גם כשקשה. שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה.

והכי חשוב, תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תיתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים, פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים, דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת. תאהבו את עצמכם ואת העולם, וכאשר תקרינו החוצה שמחה ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר.

אנחנו עם סגולה 

רב־סמל זיו חן ז"ל מכפר סבא, לוחם במילואים בחטיבה הדרומית. בן 27 בנופלו. נפל בג' באדר א' תשפ"ד, 12 בפברואר 2024. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואישה בהיריון 

"רציתי לתת לכם קצת מהזיו שלנו, וקשה לי לנסות להגדיר את האוצר שזכיתי לחיות איתו", אומרת הלל חן, אשתו של זיו. "מכל מקום אני שומעת אנשים שמרגישים שזיו היה החבר הקרוב שלהם, האדם להתייעץ איתו, לשתף אותו, וגם לצאת לזמן איכות ביחד. 

"זיו ראה כל אחד ואחת באופן אישי עם כל כך הרבה אהבה, חוכמת חיים וכבוד. הוא ידע את השמות המלאים של כל החברים שלו, וגם של אמא שלהם, והקפיד להתפלל על כל אחד מהם על מה שהוא זקוק. אחרי האסון שלנו חיפשתי ולא מצאתי רשימת שמות כזאת בשום מקום, הוא פשוט רשם אותם על ליבו.

"לזיו הייתה אמונה חזקה שהמציאות הולכת תמיד למקום טוב. הוא חי את זה והאמין בזה בכל ליבו, וכל הזמן אמר לנו להתאמץ להאמין ולראות את הטוב שקורה כאן. אפילו שברמת המיקרו זה קשה וכואב, ברמת המאקרו אנחנו נראה שאנחנו עוברים תהליך משמעותי וגדול ושעם ישראל הולך לטוב. 

"גם ברמה האישית והזוגית זיו שלי חי ככה, תמיד באמון ובאמונה שאנחנו מתקדמים… גם כשרוצים להיות במקום אחר, וגם כשמרגישים לפעמים תקועים באותה התמודדות, הוא תמיד אמר: אני רואה שאת משתדלת ועושה עבודה, וגם אני משתדל, ואנחנו מתקדמים.

"גם במילואים הוא בחר לתת את כל כולו למשימה והיה שמח מאוד וגאה על הזכות להילחם על הארץ ועל העם שלנו. הוא כל הזמן אמר שאנחנו עושים את המשימה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. בשילוב מיוחד של רוֹך ונחישות הוא הקפיד לומר לנו שאנחנו לא צריכים להתנצל על מי ומה שאנחנו ועל המאבק שלנו כאן נגד הרשעה. הוא הסביר שכל העולם מסתכל עלינו בזכוכית מגדלת כי אנחנו עם סגולה". 

הצוואה של זיו: 

גיבורי החיל שמוסרים את הנפש לא נופלים על הארץ אלא מתעלים עליה. 

קרן אור 

רב־טוראי הדר מרים כהן ז"ל מזיתן, תצפיתנית בחיל הגבולות. בת 19 בנופלה. נפלה בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הותירה אחריה הורים ושלושה אחים

"הדר הייתה האור, קרן אור שאי אפשר לעמוד בפניה", מספרת ליה בן דוד, חברה קרובה של הדר. "החיוך שלה תמיד נתן תחושה שהכול טוב, היא הייתה משפיעה על כל הסביבה, גם על אלו שלא הכירו אותה. היא הייתה עמוד התווך של החבורה, רגישה לכולם. 

"הדר גדלה בבית של ערכים, של כבוד, דרך ארץ, קבלה והכלה. היא הייתה בתנועת הצופים במשך שנים, שם גדלה והתפתחה, והעבירה הלאה את הערכים שהאמינה בהם. היא הדריכה, ובהמשך הייתה רשג"דית ומדריכת קורס. 

"כשהתגייסה להיות תצפיתנית, למרות כל הסטיגמות שעלו בעבר על התפקיד – היא לא ויתרה, וידעה כמה המטרה חשובה. היא נפלה בבסיס נחל עוז בשבעה באוקטובר.

"הדר תמיד חיפשה את המשמעות מאחורי הדבר, הוקירה והפיצה טוב. המשפט שליווה אותה באופן יומיומי הוא 'יהיה טוב, הכול יסתדר לטובה'. היא דבקה באמונה גדולה ושלמה שבסוף יהיה טוב, לא משנה מה קורה באותו רגע. המשפט הזה והגישה שלה לחיים מלווים אותנו בכל יום לנצח".

הצוואה של הדר: 

אל תשווי את עצמך לאף אחת, אל תורידי מעצמך בחיים! תיזכרי בערכים שלך, בבגרות שלך, בידע שלך מאיפה הגעת ומה את יודעת על עצמך. 

 שיר למולדת 

סרן שאולי גרינגליק ז"ל מרעננה, קצין בחטיבת הנח"ל. בן 26 בנופלו. נפל בי"ד בטבת תשפ"ד, 26 בדצמבר 2023. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים

צילום מסך הכוכב הבא קשת 12

שאולי נולד וגדל ברעננה. בכיתה א' למד בגוש קטיף, שם עברה המשפחה להתגורר לפני הגירוש. בהמשך למד בישיבת בני עקיבא רעננה. הוא אהב ספורט וכדורגל, ידע תנ"ך על בוריו ואהב אנשים מכל מיני סוגים. 

יותר מכול התבלטה יכולת השירה של שאולי – הוא ידע לסלסל מנגינות ספרדיות ותפילות יום כיפור אשכנזיות, שירים שקטים ועצובים יחד עם שירים "מרימים".

"דרכו בחיים הייתה ליצור חברויות אמת עם מגוון סוגי האנשים ובכל גיל, עין טובה, אכפתיות ושאיפה למצוינות", אומרת אמו רותי. "הוא נהג לומר בענווה שאפיינה אותו: "'אני לא טוב יותר מאף אחד, אבל אף אחד לא טוב יותר ממני' – משפט שהצליח להטמיע בחיילים שלו ובחברים הרבים". 

חלומו של שאולי היה להתפרסם כזמר. הוא השתתף בתחרות 'הכוכב הבא לאירוויזיון', זכה באהדת השופטים ועלה לשלב הבא בתוכנית. המלחמה הציבה בפניו דילמה – האם להיכנס ולהילחם עם פלוגת החוד של גדוד 931, שם שירת כמ"מ בסדיר, או להישאר מאחור ולהמשיך את החלום האישי. לשאולי, שהתעקש במשך עשרה ימים לפתור בעיה בירוקרטית על מנת שיתאפשר לו להתגייס למילואים, לא היו ספקות. 

שאולי כתב בפוסט שפרסם בין היתר את הדברים הבאים: "כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי – להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות".

"שאולי נהרג כגיבור ישראל, ובאותה שעה הפך לזמר מוכר. שני החלומות שלו התקיימו, ולנו נשארה צוואתו – לדעת לבחור נכון".

הצוואה של שאולי: 

כרגע יש רק חלום אחד בראש שלי- להילחם למען הארץ עד שנראה את האור. חלום אחר יצטרך לחכות.

אין לי ארץ אחרת 

סמל ראשון עדי ליאון ז"ל מניל"י, לוחם בחטיבת גבעתי. נפל בט"ז במרחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023. בן 20 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים

"עדי היה בחור מלא חיים, עם חיוך תמידי על הפנים", מספרים בני משפחתו. "מנהיג מלידה, המסמר של החבורה, חברים נהרו אחריו והוא הוביל אותם בנועם ובהומור משובח ויצר חברויות עמוקות ורבות שנים". 

עדי גדל והתחנך לערכים בתנועת הנוער מכבי צעיר. הוא היה מדריך בתנועה ואחד הבוגרים המובילים בסניף עד גיוסו לצבא. המוזיקה הייתה חלק גדול מחייו, והוא בילה זמן רב באולפן שהוריו בנו לו בחצר הבית, שם יצר מוזיקה אלקטרונית וחלם להמשיך להפיק וליצור. היה לו גם ערוץ יוטיוב פעיל. 

הוא התגייס והוכשר כלוחם בחטיבת גבעתי. בשבת, 7 באוקטובר, הוא הוקפץ מחופשת סוכות ישירות ללחימה קשה בכפר עזה, לטיהור הקיבוץ ממחבלים ולחילוץ משפחות. המראות מסביב היו קשים מאוד. ב־27 באוקטובר החלה הפעילות הקרקעית בתוך עזה, ועדי נמנה עם כוחות החי"ר הראשונים שנכנסו ללחימה ברצועה. המחלקה של עדי, מחלקת החוד של גדוד צבר, הובילה את כוחות החי"ר של הגדוד. לאחר מספר ימים של לחימה אינטנסיבית במחבלים, נפל עדי באסון הנמ"ר. יחד איתו נפלו עוד עשרה לוחמים מהגדוד.

עדי הותיר אחריו מחברת ובה מכתבי פרידה שעליה רשם בכתב ידו "לקרוא לאחר מותי", ושם הקדיש מכתבי פרידה להוריו, למשפחתו ולחבריו. 

במחברת נמצאו פנינים שיש בהן מתיקות, בגרות וערכים שלאורם חונך עדי ושליוו אותו כאדם וכלוחם. באחד העמודים כתב עדי לאחותו הקטנה אורי, שאותה כינה בחיבה אוריקי: "אני לא יודע איך ילדה בת 10 אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי שאני אוהב אותך ומתגעגע, ואם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות. אני אקשיב לך מלמעלה…"

"בחרנו להנציח אותו באמצעות ערכה חינוכית – 'האורות של עדי', המבוססת על המחברת שהותיר ועל שמונה ערכים המשתקפים במילים שכתב. יש שם מילים על אהבת המולדת, הכרת הטוב, כיבוד הורים ומשפחה, אמונה, מסירות נפש, בגרות ורעות. עדי כבר לא כאן, אבל דרכו ממשיכה".

הצוואה של עדי:

אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים שהיו חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי, עדי.

מלחמת קודש 

רב־סרן ג'מאל עבאס מפקיעין, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים. נפל בה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023. בן 23 בנופלו. הותיר אחריו הורים ושני אחים 

ג'מאל נולד בכפר פקיעין. הוא היה ילד מנהיג וגם שובב, אהב לעשות חיים ולהיות מוביל, תמיד דאג לכולם והיה הפרח שבחבורה. עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי בכפר המשיך את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, וסיים בהצטיינות. 

"ג'מאל, דור רביעי למשפחת לוחמים, חונך על ערכים של אהבת העדה הדרוזית, המשפחה ומדינת ישראל", מספרת אמו לילה. "הוא התגייס לצנחנים. הוא האמין בעבודת צוות, והצליח לגבש את פקודיו לצוות שהלך אחריו ופעל כיחידה אחת.

"ג'מאל אהב את כל חייליו והיה מחובר גם להורים שלהם. הוא דאג לעדכן כל הזמן את ההורים על העשייה של ילדיהם לפני המלחמה, וכתב להם לפני שנכנסו לעזה ש'הלחימה הזו היא לחימת קודש, ועל קיום המדינה חייבים להילחם. חייבים להחזיר את הכבוד של המדינה, אין מלחמה יותר מוצדקת מזו כרגע, על כן אעשה הכול על מנת להחזיר אליכם את הילדים בריאים ושלמים'.

"לפי עדות המפקדים, ג'מאל תמיד היה חוד החנית של הלוחמים, לא הסכים שמישהו יהיה ראשון לפניו ואמר לחיילים 'אני תמיד הראשון, כדי שאם משהו ייפגע זה יהיה אני ולא אתם'.

"אירועי השבעה באוקטובר הגיעו לאוזניו במהלך חופשה צבאית. ג'מאל לא היסס לרגע: הוא ארגן את הציוד, נפרד ממשפחתו ונסע לעוטף עזה. הוא לחם בעוטף, וישנם סיפורי גבורה רבים שסיפרו מפקדים ואנשים רבים שהיו לצידו בזמן הלחימה.

"כשנכנס עם הפלוגה לתוך עזה, הם לחמו בחירוף נפש ובאומץ רב. ג'מאל נפל בעת היתקלות עם מחבלים בשכונת שיח זיתון בעזה, יחד עם הנגביסט בנימין מאיר ארלי ז"ל והקשר שלו שחר פרידמן ז"ל. בנימין מבית שמש, בחור חרדי שעלה מארצות הברית, שחר בחור דתי מירושלים, וג'מאל בחור דרוזי מהגליל – שלושתם נלחמו כישראלים גאים, והדם של שלושתם התערבב ביחד. הם נלחמו למען מדינת ישראל, נלחמו על קיום המדינה. הם הסתערו פנימה בידיעה שיש מחבלים בתוך הבית, לא היססו או פחדו, והקריבו את חייהם למען הלוחמים האחרים ולמען מדינת ישראל.

"ג'מאל, גיבור ישראל ולוחם ללא חת, ייזכר תמיד בלב כולם באהבה גדולה".

הצוואה של ג'מאל: 

בעיניי מפקד בצבא הוא אחד התפקידים הכי מיוחדים שאדם יכול לעשות. ההגדרה הכי טובה למה נדרש ממנו היא להיות האיש שמוביל אחריו אנשים לקרב. כל דמות המפקד והתפיסה של כל אחד מושתתת על ההגדרה הזו. מפקד בצבא צריך שני דברים לפני הכול: אהבה ואומץ. בלי אחד משני הדברים האלה אף אחד לא יכול להיות מפקד.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אייר תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט פרויקט מיוחד: לנצח אחי הופיע לראשונה ב-פנימה.

תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

כל כמה זמן זה קורה.
הילדים כבר יודעים שיכול להיות שהם לא ישנו בלילה כי האזעקה תעיר אותם והם ייאלצו ללכת למרחב המוגן. הם כבר יודעים כמה שניות צריך לספור עד שישמעו את הבום הגדול וכבר יודעים עם מי צריך לברר איפה נפל הפצמ"ר הפעם.
ויש גם הרבה "כמעטים". לפני חמש דקות הם היו בגן שעשועים ופתאום נפל שם פצמ"ר, אתמול הם היו בבית של חבר ובבוקר שמעו שלחבר הזה כבר אין יותר בית לחזור אליו, ורק לפני שעה הם כמעט ולא הספיקו להגיע לממ"ד.
כמעט וכמעט וכמעט.

מציאות משוגעת שנמשכת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא יודע להגיד מתי היא תיגמר. וזה נראה כאילו הילדים האלו גדלים כל כך מהר כי המלחמה הזאת מבגרת כל כך ומבוגרת כל  כך ומביאה את הפנים הכי מכוערות של המציאות ישר לפרצוף שלהם, והשנים עוברות כל כך מהר ופתאום הם כבר בני 17 והילדות שלהם כבר לא תחזור. היא רק תיצבע בצבע אדום אחד גדול, כי זו הילדות שהם חוו. 

ואני מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה איך אפשר לחיות ככה. איך אפשר לחיות בפחד מתמיד מהפצצה הבאה שתיפול? איך אפשר לחיות בחוסר וודאות כל כך גדול? איך הורים יכולים לצאת לסרט מבלי לפחד כל הזמן שתהיה אזעקה והבייביסיטר לא תצליח להביא את כולם לממ"ד? זה לא נורמלי. זה פשוט לא נורמלי.

אני מודה, אני לא באמת מכירה "צבע אדום". אני לא מכירה את האזעקות האלו כי גדלתי ברמת הגולן. אני לא מכירה את המציאות הזאת של לרוץ הכי מהר שאפשר כדי לתפוס מחסה. הספיקה לי פעם אחת ויחידה כשהייתי בבית של ההורים שלי בקיץ האחרון ונשמעה אזעקה, כדי שהלב שלי יפסיק לפעום לרגע ואני אבין מה עובר על תושבי הדרום כל כך הרבה שנים.
אינני אשת צבא, והידע שלי בענייני ביטחון המדינה שואף לאפס, ולכן אין לי אף עצה או הערה חכמה להגיד.
הדבר היחיד שיש לי הוא לב שמזדהה עמוקות עם אחיי תושבי הדרום, כך שאני בקושי מצליחה לעבוד או להתרכז במשהו אחר מלבד המחשבות עליהם.

אז החלטתי שבכל ערב שבת, כשאני מדליקה נרות ומתפללת לשלום משפחתי ויקיריי האהובים, אני מוסיפה עוד תפילה אחת קטנה – תפילה לשלומם הפיזי והנפשי של אחיי בדרום. לשלומן כל הנשמות הרכות שסופגות בשבילנו כל כך הרבה וחיות בפחד מתמיד. אני מתפללת שנפשם תהיה חזקה ואיתנה, שלא ידעו עוד פחד, שהדרום האדום היחיד שיכירו יהיה של הכלניות היפהפיות שפורחות אצלם מדי שנה ושחוויות הילדות שלהם ייצבעו בצבעים שמחים וטובים.
כי זה לא מגיע להם.
זה פשוט לא מגיע להם.

הפוסט לדרום באהבה הופיע לראשונה ב-פנימה.

היה קשה מנשוא לראות את בעלי סובל מכאבים. שיראל פלק

אבל הוא עקשן, ויש לו כוח רצון מטורף, ולכן הוא התעלם מקריאות הגוף שהלכו וגברו בכל אימון, ומהכאבים ברגל שלא פחתו ולא הפסיקו לרגע.
באחד מהמסעות כשאחד החיילים האחרים נמצא על גבו, רגע לפני שיצא לקורס קצינים – הגוף התמוטט. הוא קרס באמצע ההליכה ולא הצליח לזוז, משתנק מכאב ומנסה להכחיש.

מאז הצבא החליט שהוא לא יכול לשרת בו יותר ושחרר אותו. הלך קורס קצינים, הלכו החלומות להיות לוחם בשנים הקרובות, וכמובן שהלכה גם הרגל.
הרופאים צעקו עליו ונזפו בו איך הוא הזניח אותה כל כך, אבל הוא רק רצה להיות חייל ולשרת את מדינתנו בצורה הכי טובה שיכל, אז הוא הקשיב ושתק.
אני הכרתי אותו בדיוק אחרי שעבר את הניתוח הראשון. אישה יקרה הכירה בינינו ויצאנו. הדייטים היו מושלמים. הוא בדיוק התחיל עבודה כמפיק אירועי חתונות, ואני הייתי מאוהבת בו מעל לראש.
ואז החלה ההתדרדרות.
חשבו שאחרי הניתוח הראשון – הוא יוכל לחזור ללכת כרגיל. אז חשבו. מסתבר שהנזק ברגל היה הרבה יותר גדול ופתאום הוא נאלץ להתחיל ללכת עם קביים, ולענות לאנשים ששואלים כל הזמן "מה קרה", ולהתפטר מהעבודה שכל כך אהב כי לא יכל לדרוך יותר על הרגל.

אני חושבת שנקודת השבר הייתה בחתונה – כי הרגל כל כך כאבה לו, עד שבמשך שעה שלמה בזמן הריקודים, הוא היה בחדר ייחוד מתפתל מכאבים ומקווה שיצליח לחזור לחתונה ולרקוד איתי איזה ריקוד או שניים, אבל כמובן שזה לא קרה.

ואז הגיע הניתוח השני, ובמשך שלושה חודשים הוא ישב על כיסא גלגלים, לא מסוגל לזוז. ואני טיפלתי בו וניסיתי לעזור כמה שיכולתי, אבל לראות את בעלי סובל כל כך מכאבים, פחות משנה אחרי החתונה, היה קשה מנשוא בשבילי.

נתן את הרגל שלו למדינה. תמונה מהחתונה של שיראל וצור

אבל הזמן חלף, וברוך השם אחרי שלוש שנים הוא כבר לא הולך עם קביים, והוא כבר לא סובל אחרי חמש דקות של הליכה. הניתוח הצליח. אמנם הרגל לא חזרה לעצמה, וחצי שעת הליכה זה לא דבר מובן מאליו מבחינתו, אבל אני למדתי להבין שאפשר לטייל בצורות אחרות ולא חובה ללכת למדבר יהודה כדי לטייל עם המשפחה. ובעיקר למדתי כמה כוח רצון מדהים יש לבעל הזה שלי. כמה כוח סבל, כמה אידאליים יש לו, עד כדי כך שנתן את הרגל שלו למדינה.

אז נכון, לא היה שם קרב הירואי ולא שריקות של כדורים מעל הראש. אבל היתה שם נחישות והיתה שם הקרבה.
ביום הזה שבו מוקירים את פצועי צה"ל, אני מוקירה את הבעל המדהים שלי שסבל כל כך הרבה, ונאלץ לגדוע הרבה חלומות רק כדי לשרת פה בארצנו הקטנטונת,
ואומרת לו תודה.
תודה לך בעלי היקר, כי בזכות אנשים כמוך יש לנו מדינה טובה יותר.

הפוסט אנחנו מגש הכסף: טור ליום ההוקרה לפצועי צה"ל הופיע לראשונה ב-פנימה.

גילוי נאות את אסי, השחקן הראשי ויוצר ההצגה, אני מכירה מהתקופה בה עבדתי בערוץ מאיר לילדים, שם הוא משמש כשחקן במאי תסריטאי ותפקידים נוספים.  ראיתי אותו בכמה וכמה הצגות וסרטי ילדים, אבל הצגת היחיד שלו למבוגרים שונה בתכלית, כמה רמות מעל לכל מה שראיתי עד היום.

"הגעתי למקומות שאין מהם יציאה," אסי צובל, מתוך ההצגה, צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בהצגה מגולל צובל את סיפורו האישי מהלחימה בעזה בצוק איתן בקיץ 2014  ואת המזכרת אותה לקח משם – הפוסט טראומה. בדרכו הייחודית מחבר צובל רגעי צחוק והומור לקטעי עומק ומסרים חזקים של התמודדות.
כבר בתחילת ההצגה הוא נוגע בנקודה רגישה בחברה שלנו, כשהוא מצליח להעביר את הקושי שלו להיכנס לבניין הנקרא בר"ן (בריאות הנפש) כשהוא צועק על המאבחנת שאומרת לו שהוא סובל מפוסט טראומה בטענה שזו טעות וזה לא יכול להיות.

להצגה חשיבות רבה בהעלאת המודעות לנושא  ובהצגת דרך ההתמודדות והטיפול, כמו גם המסר החד והברור של רצון לצמיחה פוסט טראומתית, לא להמשיך ולחיות עם או למרות או מעל לטראומה – אלא לצאת ממנה לצמיחה חיובית.
"אסי שהייתי לפני הטראומה לא קיים יותר, הוא לא הכיר ולא ידע את תהומות הנפש אליהם הוא יכול להגיע, הגעתי למקומות שאין מהם יציאה, ולמרות זאת מצאתי דרך ויצאתי וצמחתי, היום אני אסי חדש שגדל למקום גבוה יותר" עונה היוצר לשאלות הקהל, שמנסה להבין את היחס בין האדם שהיה לפני המלחמה לזה שחזר הביתה.

בצורה רגישה ומדויקת מציג צובל את תסמיני הפוסט טראומה אותה מכירים כתגובה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של האדם.
פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות של פחד, חרדה וחוסר אונים ובזיכרונות פולשניים של האירוע (פלשבקים). תחושת הבדידות וההרגשה שאף אחד לא מבין אותו מועברות היטב בהצגה, וקל מאוד להתחבר לחרדה ולמצוקה שלו ברגעים בהם שבים אליו הזיכרונות מימי הלחימה.

להיכנס לחושך כדי שימשיך לדלוק האור. צילום: יח"צ תאטרון פסיק

בסיום ההצגה, בהמשך לשאלות הקהל מדגיש צובל את הצורך והחשיבות לפנות לטיפול, כשהוא מציג את ההדחקה, הייאוש מהטיפולים הארוכים, רגעי המשבר והדיכאונות, מול ההכרה בקשיים והרצון לטפל ולהצליח להשתקם.

"האורות שאתם רואים מימין אלו האורות של אשקלון, משמאל החושך של עזה" אומר דודי המ"פ "אנחנו הולכים להיכנס לחושך הזה כדי ששם ימשיך לדלוק האור." (מתוך ההצגה)
הבחירה בין כניסה לעזה והגנה על עם ישראל לבין האחריות והחשש לגורל האישה והילדים, היא נקודה מרכזית שחוזרת בהצגה מספר פעמים, רגשי האשמה על כך שבחר לצאת לקרב באי ודאות אם וכיצד יחזור ובכך עלול לפגוע בחיי אשתו וילדיו – אלו רגשות המלווים אותו מרגע היציאה למלחמה ועד שהוא מצליח לאחר טיפול ומאבק לסלוח לעצמו, להשתחרר מהטראומה ובאמת, לחזור הביתה.

בסיומו של הערב, הרגשתי חיבור עמוק לכל אדם המתמודד עם קושי מסוג זה או אחר, ובפרט למתמודדים עם פוסט טראומה. ההצגה נותנת כוח לצמיחה, התמודדות, בחירה בחיים ורצון לגדול ולצאת חזקים.

ההצגה מוצגת בתאטרון בית מזי"א ירושלים

הפוסט להתעסק עם חומר נפץ: ההצגה חוזר הביתה – ביקורתרבות הופיע לראשונה ב-פנימה.