זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו 'אללה אכבר' עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח".

שלט הכניסה לנווה דקלים

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

"עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו," מספרת סיגל. "גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ"רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

"נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם", משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
"זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
"אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב"ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב"

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

הפוסט גלים של געגוע הופיע לראשונה ב-פנימה.

בעקבות הסיפור הזה, יצא לי לחשוב קצת על כל העניין של תרומה לחברה. הרי לכולנו יש אלף ואחד עיסוקים מדי יום, ובכל זאת אנו מוצאים זמן להושיט יד ולהתנדב. לעורר מודעות לדברים שקורים סביבנו, לעזור לאלו שזקוקים לעזרה.  

תרומה לקהילה היא שורש העם היהודי. אילוסטרציה

יצא לי לשמוע בשיחה באולפנה את מייסד עמותת "ידיים", בשיחה על מה שעומד מאחורי העמותה שלו, הדואגת לשפץ חינם בתים של משפחות נזקקות. ביום אחר, יצאתי להתרים לעמותת "אור מיכאל", שמשמחת בבתי חולים ברחבי הארץ. שאלתי את עצמי- "וואו! מה יש בעם הזה, שכל-כך בוער לו לעזור, לתרום ולהירתם לפרויקטים למען החברה והסביבה?? איך זה שיש במדינה אחת קטנה למעלה מ-13,000 עמותות פעילות???"

את התשובה שסיפקה אותי, מצאתי בשורש העם היהודי. אפרופו פרשת וירא.
אברהם, אבי האומה, מתחנן ומתעקש בפני ה' שימצא צדיק אחד בסדום. שלא יהפוך את העיר. זהו עדיין היום הקשה, החם, והכואב ביותר לאברהם- ולמרות הכל, הוא עומד לפני ה' ומפציר בו שירחם על סדום. למה?  כי כל-כך אכפת לו מאחיו. כי הוא יעשה הכל בשבילם, גם זה קצת יבוא על חשבונו. כי הוא מאמין ודוגל בעזרה לזולת, באכפתיות טהורה.

וזה הדבר שנשאר, ועודנו טבוע בנו אפילו אחרי 3,000 שנה. הצורך לעזור לאחינו, לתמוך בהם.
אם זה לשלוח תמונה שלי עם כמה חברות לקהילה שנפגעה, אם להקדיש זמן בין החודש ארגון והלימודים כדי להתנדב בדברים קטנים, אם זה לדאוג לחברה שקשה לה. זה אנחנו. זה עם ישראל.

הפוסט מחוזקים לעולם: טור נוער הופיע לראשונה ב-פנימה.

לפני שנה בערך הייתה לנו סדנא של הצוות באולפנה, אחת השאלות שנשאלנו בסדנא הייתה "מה ממלא אותך?"
היינו צריכים לענות שני דברים; משהו שממלא אותי גשמית, פרקטית ומשהו שממלא אותי רוחנית.

בתקופה ההיא, ימי התום והפשטות. בהם צרותיי הגדולות ביותר היו חשבון הבנק שלי או איפה נהיה בשבת, הרגשתי ששאלה זו משמחת אותי מאוד. ידעתי בדיוק מה המילוי הרוחני שלי, וימים ספורים קודם גם גיליתי מה ממלא אותי גשמית. מילוי רגעי כזה, נעים וטעים.

הרוחני היה שעת לימוד קבועה עם רזיאל בעלי הי"ד, למדנו יחד את ספר במדבר עם ספרה של נחמה ליבוביץ ז"ל. אציין במאמר מוסגר, שאמנם רזיאל היה תלמיד חכם גדול ואני הייתי מורה שלמדה ולימדה המון, איכשהו אף פעם לא מצאנו שעה ללמוד בה יחד. יותר מזה, בפעמים שאכן ניסינו למצוא משהו ללמוד במשותף זה תמיד החזיק שבוע גג שבועיים. ולימוד משמעותי ממש לא הצלחנו לקיים עד אז.
אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שפשוט לא היה לנו טריגר ללמוד יחד, אני למדתי בצד שלי את החומר שהייתי צריכה או שרציתי ללמוד והוא למד את שלו. זה לא שהנושאים בהם התעסק לא עניינו אותו או להיפך, רק שלהקדיש לזה שעה פשוט לא התחבר לנו.

באותה השנה הייתי צריכה הרבה עזרה בהבנת החומר בספר במדבר כדי ללמדו כמו שצריך בכיתה ורזיאל נענה לאתגר, כי ספר במדבר לדבריו, לא היה שגור בפיו כמו שאר הספרים.
התחלנו את הלימוד, ואפשר לומר שמיד התאהבתי מחדש.
התאהבתי בלימוד, התאהבתי בספר במדבר, התאהבתי בשעה הזו שלנו והתאהבתי בבעלי מחדש.

רגעי חסד בלתי נשכחים. הרב רזיאל ז"ל עם המשפחה

המילוי הגשמי היה מעט פשוט יותר. כמה שבועות קודם לכן, יצא שוקולד חדש מבית עלית- שוקולד בלונדי קרמל ומלח. השוקולד הזה היה מבחינתי גאונות מופלאה ומושלמת. על כל ביס התענגתי והתמלאתי (גשמית ופיזית. מאוד.)

והנה, כמעט שנה חלפה מאז אותו סיעור מוחות, לסיכום חצי שנה של עבודת הוראה.
כמה דברים השתנו מאז, איך החיים התהפכו מצד אחד למשהו. דברים רבים כבר לא קיימים בגלל שהוא בעצם כבר איננו. אבל המילוי הגשמי נשאר ועודנו.
בתקופות הקשות הוא היה לי לתמיכה אמיתית, כי ביננו, אין כמו שוקולד. ואני לא בררנית בקטעים האלה.

על המילוי הרוחני אני עדין עובדת. אני לא משלה את עצמי שאצליח אי פעם למצוא איזה תחליף ראוי לאותם רגעי חסד בלתי נשכחים, אבל בהחלט מגיע לי למצוא מענה כלשהו שימלא אותי ברמה הרוחנית.

כמעט שנה עברה.

הפוסט שוקולד במילוי מתוק עצוב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מי מאיתנו שמע על ניסיון שריפת יהודים ביישוב כרמי צור? או על ניסיון הצתת היישוב יצהר? או על ארבעה שוטרים שנפצעו ב הר הבית? על השלכת בקת"ב לעבר בניין בירושלים, שגרם לארבעה בני משפחה להישרף ולהיפצע קשה? על אבנים וסלעים לעבר מכוניות ליד שילה, גוש עציון, קרית ארבע, רימונים, מכמש, כביש גלעד, שערי תקווה, תקוע, בית אל, כוכב יעקב, מגדלים ועוד ועוד.
כל אלו קרו השבוע, כן?

אז למה לא מספרים לנו? הרי ברור לכולנו שאם יהודי היה משליך בקבוק תבערה לעבר בית בכפר ערבי ושורף שם תושבים, כל הארץ היתה רועדת, לא? (אהמ אהמ, דומא) אז למה את הטרור הערבי משתיקים?

טרור ההבלגה הולך ומתעצם. ערבים חוצים את גדר המערכת. מתוך שאטרסטוק

ובכן, אם היה מדובר בהשתקה מצד התקשורת בלבד, הייתי עוד איכשהו מבינה. כולנו מכירים את האג'נדה של התקשורת הממוסדת ולא מהיום, כולנו יודעים שבמאבק בין ימין לשמאל, בין "פלסטינים" למתנחלים, בין שלמות הארץ לבין חלוקתה, הם תפסו צד. אז מהם אין לי ציפיות.

אבל במדיניות ההשתקה חברות גם מערכות הממשל, שבוחרות להסתיר אירועים בכוונת מכוון. כך למשל נכתב בהודעה שיצאה ע"י דוברות משטרה, על האירוע החמור בסופ"ש על הר הבית, בו התפרעו מאות מחבלים, השליכו סלעים וירו זיקוקים לעבר כוחות ביטחון: "עם סיום התפילות, בצעד לא ברור ולא מובן החל ידוי אבנים וזיקוקים לעבר כוחות המשטרה". סירייסלי? צעד לא ברור? לא מובן? למי במשטרה הטרור הערבי עדיין לא מובן? למי במערכת הביטחון, ירי חי והשלכת סלעים לעבר יהודים מצד פורעים ערבים זה קטע "לא ברור"?! למי במערכת הביטחון דחוף להיתמם ולסנגר על האוייב? אבל זה לא מתחיל ולא נגמר פה. זוהי רק דוגמא אחת מיני רבות אך קצרה היריעה מלהכיל.

למערכת המדינית יש רציונל מאחורי ההשתקה. הם רוצים את הציבור רדום. שתחשבו ששוויץ זה פה. אין טרור, מה פתאום. אם תשמעו על כל אירוע, הם יידרשו לפעול ולהגיב. שיטת הבת יענה עדיפה יותר על מערכת הביטחון. זה לא טרור, זה 'פלילי', זה לא טרור, זה 'זליגה'. זה לא ברור ומובן, למה מנסים לרצוח יהודים?! ממש תעלומה.

ידידיי, כל עוד נשתף פעולה עם טרור ההבלגה המכוער הזה, כל עוד ניתן יד להשתקה ולחוסר טיפול מאסיבי בטרור, נמשיך לחטוף ולהירצח.

הפוסט טרור ההבלגה הופיע לראשונה ב-פנימה.