גלים של געגוע

פיגוע, גירוש ושוב פיגוע היו מנת חלקה של סיגל סופר, שגורשה עם בני משפחתה מביתם בנווה דקלים שבגוש קטיף בקיץ תשס"ה. ממרחק השנים היא מספרת על הכמיהה והגעגועים שלא נשטפו עם החולות ומגלה מדוע היא ובני משפחתה עדיין נלחמים לזקוף ראש, להמשיך בחיים ולנצח למרות הכול

זכרתי ואני זוכרת הכול. כל דקירה שהם דקרו וצעקו 'אללה אכבר' עם כעס מאוד גדול בעיניים. זכרתי את הקולות, את הריח ואת המראות, אבל לאט לאט חזרתי לעצמי. התחזקתי, הרמתי את עצמי והמשכתי הלאה. זה לא נעלם. זה כל הזמן מלווה אותי, אבל אני בחרתי לנצח".

שלט הכניסה לנווה דקלים

 

רבים מאיתנו זוכרים את הכאב העצום שהביא איתו הקיץ הכתום ההוא לפני 13 שנה. הקיץ שבו יושמה ההחלטה על הרס יישובים ועל גירוש של אלפי יהודים מבתיהם שביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. יחד עם קבלת החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות התמלאו היישובים ברבבות אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחזק את המקום ואת התושבים ולמנוע את הנורא מכול.

מי שלא מכיר את סיפורה האישי של סיגל סופר (47), אמא לשבעה בגיל 6 עד 25 ואם בית באולפנת נווה דקלים המתחדשת שבניצן, קרוב לוודאי שלא ינחש אילו חיים מלאי כאב והתמודדויות היא עברה. סיגל, שנענתה לבקשה לריאיון בלי לחשוב פעמיים, ציינה שהיא רואה בזה הזדמנות לפרסום הניסים שקרו לה ולמשפחתה, ודרך לזכור ולהזכיר לאלה שעלולים לשכוח.

"עברנו לנווה דקלים שנה אחרי החתונה שלנו," מספרת סיגל. "גרנו שם 14 שנה עד יום הגירוש".
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נאלצו תושבי גוש קטיף להתמודד עםמתקפות טרור קשות. במשך שנים הם היוו חומת מגן אנושית לכל תושבי הדרום כשהם סופגים פצמ"רים, ירי בכבישים ואירועים של חדירת מחבלים בעיקר מכיוון עזה. משפחות רבות שהתגוררו בגוש הוגדרו כנפגעות טרור, ולצערנו היו גם כאלה שהצטרפו למעגל השכול. למרות כל אלה המשיכו התושבים לעשות כל שביכולתם כדי לשמור על רוח המקום, לגדול ולפתח.

"נכון שהיו הרבה תקופות מתוחות מבחינה ביטחונית, אבל היה משהו ביישובים של הגוש שהוא בלתי ניתן לתיאור במילים. הכוח שקיבלנו זה מזה, ההבנה שזה המקום שלנו ושום דבר לא ישנה את העובדה הזאת, האחדות והחיבוק הקהילתי התמידי שהיה שם", משתפת סיגל והכמיהה למקום שהיה לה לבית ניכרת בקולה.

סיגל וביתה תהל שנפצעה בפיגוע אחרי הגירוש. צילום: מרים צחי

משפחת סופר הצעירה ראתה בנווה דקלים את המקום המושלם להקמת הבית ולהרחבת המשפחה.
אף אחד לא דמיין שכעבור שנתיים במקום גם הם יצטרפו למעגל המשפחות נפגעות הטרור.
"זה קרה בשבת בבוקר. הייתי בת 23 , אמא לשיראל שהייתה בת שנה וקצת ולאביב שהיה תינוק בן שלושה שבועות. יצאתי מפתח הבית, הילדים היו איתי בעגלה, והתכוונתי ללכת לברכת הכוהנים בבית הכנסת בפעם הראשונה מאז הלידה. שם הם חיכו לנו, שני מחבלים עם סכינים".
המחבלים התנפלו על סיגל, הפילו אותה, בעטו בה ודקרו אותה בכל גופה כשהיא מנסה בכל הכוח למנוע את גישתם אל עגלת הילדים ושומרת שהעגלה לא תתהפך.
"אני יודעת שהיה שם נס גדול. הקב"ה היה איתי. מדובר באירוע של שני מחבלים חמושים שיכלו בקלות לפגוע בילדים שלי והם לא נגעו בהם. בשלב מסוים הבת הגדולה התחילה לבכות וזה כנראה מה שהוציא אותי מההלם שהייתי בו. עד אז מה שעשיתי היה להגן על הילדים ועל עצמי ולא צעקתי לעזרה. ברגע שהיא התחילה לבכות אני התחלתי לצרוח. השכנה שמעה והתקשרה לצבא, שכנים נוספים שמעו והזעיקו עזרה. בדיעבד הבנתי ששמעו את
הצעקות שלי בכל היישוב"

את הכתבה המלאה תוכלי למצוא בגיליון אב האחרון

*** הצטרפי עכשיו לקבלת מנוי למגזין במחיר מיוחד! ***

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה