"בתוך הבנתך לדעת להקשיב ולא להקפיד עם לב איש.

תביני ותישארי על מקומך קשובה ונותנת תשובה ללבו של הילד, כי ישמח.

זאת אומרת: אין ערבובים,

אין חוטים מתערבבים, אין סבך,

כל אחד על מקומו וכולם ביחד ומתוך הבנה עמוקה"

(ימימה אביטל זצ"ל)

ההקשבה היא תכונה אימהית מובהקת.
אנו מפעילות אותה אל מול ילדינו על מנת ללמוד אותם, וגם על מנת ללמד אותם – כיצד להקשיב, להכיל, להתמודד עם תסכולים ולפתור בעיות שהקשבה נקיה בכוחה לפתור.
לפי ההקשבה אנו יודעות איזה מענה לתת לילד שלנו, ומה הוא צריך. אנו יודעות לתת לו את המענה המדויק מתוך מה שהאימהוּת בתוכנו נושאת, כלומר: יש בתוכנו את הידע כיצד להיות האימא הטובה ביותר לילד הזה, וכשאנו מלאות אמון בכך שיש לנו את הידע הזה, כך אנחנו פועלות טוב יותר כאימהות.

אולם, לא לכל בעיה או שאלה של הילד אנחנו חייבות לתת מענה מיידי. זוהי הבנה עמוקה כיצד לא להתערבב עם ילדנו. לעתים הוא מגיע אלינו חסר, כואב, מתוסכל, עצבני, לא רוצה להקשיב, או כל צורה אחרת של הפרה. כיוון שאנחנו האימא, יש לנו כבר ידע ואג'נדה מה הילד שלנו צריך, אך לעתים זה יוצר ערבוב.
אנחנו מנסות לתת לו תשובה מיידית ובעצם לא נותנות לו להיות במקום שאליו הוא הגיע כעת. אנחנו לא נותנות לו לרדת, אנחנו רוצות להעלות אותו משם מיד, מתוך כוונה טובה ורצון טוב, אך הוא לא יגדל ויעלה כך. תהליך ההתפתחות טומן בחובו ירידות ועליות. אם נמנע ממנו את כל הירידות, בעקיפין נמנע ממנו גם את ההתחזקות שנובעת מהתמודדות עם הירידות, וממילא נמנע ממנו גם את העליה.

רק להקשיב ולהכיל. אילוסטרציה

ויותר מזה, דווקא כשאנחנו לא עונות לילד ולא מסדרות לו את המצב, ובעיקר לא מתערבבות עם השדה שלו, דווקא אז יש תחושה חזקה יותר של יחד. כשהכאב של הילד מפעיל בנו את הכאב שלנו, ואנחנו לא מסוגלות לראות אלא את העומס האישי שלנו, כדוגמת: איך יכול להיות שהילד שלנו סובל, האם זו אשמתנו, ועוד ערבובים שונים – אין שם יחד.
יחד מתהווה בין שני אנשים נפרדים. כשאין נפרדות, העומס שלנו פוגש את העומס שלו. לכן זהו תרגיל חשוב לאימהות, ובכלל: כשהילד שלנו מגיע אלינו בתוך סערה, הפרה או עומס, לנסות שלא להתערבב איתו. אם החולשה שלו מחלישה אותנו, לזהות את העומס המחליש בתוכנו, לתחם ולתת לו מקום, אך מול הילד – רק להקשיב, לא לענות לו דבר.

כשאין ערבוב וכל אחד על מקומו, זה מאפשר לנו לתת ללבו של הילד תשובה אמיתית. תשובה שגם אם אינה מתבטאת בדיבור ובמילים שיתקנו לו את הרגשת החסר, היא כן מעניקה הקשבה ואמון עמוק וארוך טווח בכך שהילד שלנו יידע להתגבר על הירידה הזו, ולקום ממנה. אם אנחנו רצות להוציא אותו מן הירידה, אנחנו למעשה לא מקבלות אותו כפי שהוא כרגע, והוא מרגיש את זה. כשאנחנו מקבלות את מקומו, גם כשזה מקום לא נעים, כואב ומעיק, דווקא במקום הנמוך הזה נפתחת דלת חדשה שממנה הוא יכול לקום.
התרגול של ההקשבה ללבו באמת, מתוך קבלה אמיתית של המקום שבו הוא נמצא, ללא התנגדויות וללא ערבובים – זוהי פריצת דרך אמיתית, מתוך חסד, מתוך יחד, מתוך הסכמה שבשתיקה אל מה שהילד שלנו מביא מולנו, ובעיקר מתוך אמון גדול.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו.

הפוסט לדעת להקשיב הופיע לראשונה ב-פנימה.

לבחור להיפגע ולהיעלב פוגע רק בי. אילוסטרציה

הפוסט זו ילדותי השניה הופיע לראשונה ב-פנימה.