תקוות, חלומות על משפחה גדולה, על שלווה. הכול נפרץ ברגע, במזימה מכוערת. הדלת של הבית העדין הזה, בית ישראל, נפרצת. רחל לא תהיה עוד הכלה המאושרת שחשבה שתהיה.

ולכן, רק היא זו שיכולה לעמוד ולבקש שייבנה שוב בית שנפרץ, שיתאחדו משפחות שפורקו, שיתוקנו פרצות בגבול, שישובו בנים לגבולם. 

המלחמה האחרונה הייתה פריצה אל המרחב הנשי הביתי. נשים ש"בנו יחדיו את בית ישראל" רואות באימה את הדלת נפתחת לאט, והן נאלצות לצאת אל הדרך. חלקן גם מוצאות את מותן על אם הדרך.

הנשים של המלחמה האחרונה הן הצבא של רח"ל, רשות החירום הלאומית. הן ידעו צער אינסופי, הן התאבלו על מה שהבינו שלא יהיה עוד, וקמו מאסונן האישי לבקש על כל הבנים ועל כל האימהות.

בזכותך, אמא 

על קברה של רחל בוכה יוסף כשהוא נמכר למצרים כדי שתתפלל על אבא. אבא שלא יודע דבר על גורל בנו, והוא מתענה בגזרה הנוראה ביותר: אי־ידיעה. הוא רוצה לרדת אל בנו ביגון שאולה, הוא יחזיק בידיו את כתונת בנו ויבכה אותו ימים רבים. רחל היא זו שתחזיק מלמעלה בידו של האיש השבור הזה, המתגעגע.

כשניסינו לחשוב איזה אירוע מזכירה לנו המלחמה הזאת, דיברנו על מלחמת יום הכיפורים, על פוגרומים בקישינב, אפילו על השואה. אבל נדמה לי שהאסוציאציה הכי קולעת היא דווקא סיפור החורבן. בתיאור מצמרר מספר המדרש על אבות האומה שמתקשים לעכל את גודל האסון שאירע ומבקשים רחמים. אבל רק לקולה התובע של רחל יקשיב הקב"ה. נשים רבות כל כך התרגשו מן המדרש הזה מאיכה רבה וביקשו אותו כלשונו, אז הנה:

"באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפניי ונביאם! אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים! אמר לו משה: אף על פי כן! הלכו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו העם למשה ואמרו: בא בן עמרם לפדותנו! יצאה בת קול ואמרה: גזרה היא מלפניי. אמר להם משה: בניי, להחזיר אתכם איני יכול, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה הוא מחזיר אתכם במהרה. והניח אותם… כיוון שחזר משה אל אבות העולם, שאלוהו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם, מהם אסורים בכבלי ברזל, מהם נפשטים עירומים ומתים בדרך ונבלתם לעוף השמיים… מיד פתחו כולם בבכיה, וקוננו… ווי על מה שבא לבנינו! איך הייתם כיתומים בלא אב, איך הושלכתם בצהרי היום בלא לבוש וכסות! איך הלכתם בהרים ובאבנים חלוצי נעליים וסנדלים!… ואז אמר משה: שבאים! אני משביע אתכם! אתם ההורגים, אל תהרגו אותם במיתה אכזרית, ואל תעשו בהם כליה, ואל תהרגו בן בפני אביו ובת בפני אמה, כי כאשר יבוא זמן הפירעון אדון שמיים יעשה חשבון עימכם!" 

התיאור הוא של אבל נורא, של חידלון ובכי, וכל אלה מחויבי מציאות. אבל אז, לעומת האבות, קמה האמא הזו שיודעת טעם של אישה בדרך, של ביתיות פרוצה:

"באותה שעה (השעה שבה התייאשו האבות כולם!) קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב אהבני אהבה גדולה ויתרה"… וזהו. זה מספיק. היה איש שאהבני מאוד, ואני אהבתיו כנפשי – אבל את אחותי אהבתי עוד יותר. רק שלא תצא לחרפה, רק שלא תישאר גם היא ללא בית.

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן".

והיא בוכה ובוכה ובוכה, אבל הקול הזה, נשמע.

נשים אהובות, נשים טובות שנפרץ ביתכן ונחרב, שהוגליתן מהיישוב, שמצאתן את מותכן בזרועות אהוביכן, שמחכות לשביב מידע, שבוכות אבל בעיקר – שותקות. אנחנו מבינות את הסימנים שאתן מעבירות לנו, אנחנו מודות לכן על הקורבן הנורא שהקרבתן על כורחכן עבור כולנו.

בזכותכן, ישובו בנים ובנות לגבולם.

בתפילה לימים טובים יותר וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למגזין פנימה לחצי כאן

הפוסט  ראי רחל, הם שבו לגבולם הופיע לראשונה ב-פנימה.

הסיפור התחיל ביום השואה לפני שנה וחצי. ליפה קופולוביץ יש חברה טובה, שמה חנה קאן, שמתגוררת בפתח תקווה. "תסתכלי בטקס יום השואה של יד ושם", אמרה חנה ליפה בתמימות, "אני מכירה שם מישהי שלומדת איתי תורה בשיעור קבוע, והיא נושאת דברים בטקס הדלקת המשואות".
"פתחתי את הטלוויזיה", מספרת יפה קופולוביץ, "ושמעתי אותה מדברת".

"אני זהבה רוט לבית ברודמן, הניצולה השורדת היחידה ממשפחתי. הדברים שאומר בפניכם היום מייצגים בוודאי רבבות ילדים כמוני שנעקרו מסביבתם המשפחתית המגינה והאוהבת והושלכו לסביבה עוינת והפכו לילדים של אף אחד…
בשנת 1942 היינו בגטו בוכניה. הוריי משה וחנה ברודמן ואחי בן ציון… שרדנו מאקציה לאקציה. האימה והפחד הפכו לבני לויה שלי למשך שנים רבות. האקציה הגורלית החלה לפנות בוקר. הגרמנים ועוזריהם הקיפו את הגטו. כולם נצטוו לצאת למגרש המסדרים. בניסיון להציל את ילדיה מהאקציה שלחה אותנו אימא לבית אחותה, דודתי ריינה, שמגוריה נחשבו למוגנים יותר. מפוחדים רצנו בין הבתים, אני בת שבע ואחי בן השמונה. הגענו אליה בשלום.
דודה ריינה הכניסה אותנו לתוך ארון בגדים ומיהרה לצאת למגרש המסדרים בתקווה שלא נתגלה. אולם גרמני שערך חיפוש במקום מצא אותנו וזרק אותנו בבעיטה לרחוב. המעמד הזה הביא עליי חולשה ורפיון חושים. אחי אבד לי והרי היה עליי לשמור עליו. אז לא ידעתי שהוא אבד לנו לעולם.
עמדתי מאובנת בלי יכולת לזוז. מסביבי העמיסו בכוח אנשים, נשים וילדים לתוך מכוניות משא. חיילים מכוונים רובים לכיווננו ואני אנה אני באה?
כך עד רדת החשיכה. כיצד ניצלתי? איני יודעת. בחסות החשיכה עשיתי את דרכי הביתה. הוריי שרדו. הדבר הראשון ששאלו אותי היה איפה אחי בן ציון ולמה לא שמרתי עליו. המשפט הזה נשאר חקוק בנפשי לעולם. תחושת אשם על החיים שלי שלא נועדו בעבורי. אני גזלתי אותם מאחי. חיי הם על תנאי תוך ציפייה מתמדת לעונש.
עברו שנים רבות עד שסלחתי לעצמי.
לאחר האקציה היה הגטו נקי מילדים. הוריי ודודתי ריינה טיכסו עצה כיצד להבריח אותי מהגטו. הגיעה שעת פרידה. מה אומרת אם שיודעת שלא תראה שוב את בתה בת השבע? איזו משנה סדורה תעניק לה ברגעים מבהילים אלה?
המשפט הראשון היה ביידיש ומשמעותו: אל תשכחי שאת בת ישראל, יהודייה, והוסיפה בפולנית: תשאפי להגיע לפלשתינה. זכרי את תאריך הלידה שלך. אם תרצי לזהות יהודי תגידי לידו בשקט את המילה "עמך". יהודי יגיב ותוכלי להיעזר בו, אך גוי לא יבין ולא יאונה לך רע. את התפילות והברכות שאת יודעת שמרי בלב. את הפסוק שאומר לך עכשיו תשנני בעת צרה: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
מהרגע הזה החלה מלחמת הקיום שלי. "

חשבו שהן נצר אחרון למשפחה וגילו שהן לא לבד בעולם. זהבה רוט בטקס יום השואה

מסע של משא

באותה עת, מול הטקס המרצד על המרקע, ישבה יפה קופולוביץ נדהמת. באותו הלילה ובשבועיים שלאחריו נעדרה השינה מעיניה. למחרת התקשרה איטה, בתה, לזהבה רוט ושאלה אותה מה הפרטים שהיא יודעת על משפחת אביה, אך הבירור לא הוביל לגילויים חדשים.
מה ידעת על עצמך בכלל?
"לא זכרתי את הוריי בכלל. כל השנים שיערתי שהם מסרו אותי למשפחה נוצרייה כדי להציל אותי. זכרתי שהייתי בערך בת ארבע. בשנת 1944 הייתי במקום עם הרבה ילדים, ואז שמענו פצצות והעבירו אותנו לכפר נוצרי. כל השנים אמרו לי שזה לא יכול להיות ששמעתי פצצות, כי אז בלגיה כבר שוחררה, אז חשבתי שכנראה טעיתי. "הייתי ילדה בת שש לבדה בעולם עם שרשרת צלב עליה, סחבו אותי בכוח לאונייה וצרחתי כי לא רציתי לעלות. הפלגנו שלושה שבועות עד שהגענו לאמריקה, בלי שפה ובלי כלום. דודי מצד אמי גידל אותי, ואני זוכרת ששאלו אותו למה הוא לא משנה את שמי לג'ייקוב, שם משפחתו, והוא ענה שהוא רוצה שיהיה לי זיכרון שפעם קראו לי ברודמן. הרגשתי שאני היחידה בעולם שמשמרת את השם ברודמן".

אבידה בהיסח הדעת
בגיל 19 עלתה יפה לארץ. שם, בקיבוץ בארות יצחק, היא הכירה את חברתה הטובה חנה קאן. באחד מהטיולים לגליל הכירו לה את מרדכי קופולוביץ מהמושב מירון.
הם נישאו ונשארו לגור במירון, ונולדו להם שתי בנות. במלחמת ששת הימים, ביום השני למלחמה, נהרג מרדכי מפגזים סורים בקרב מול דרדרה. יפה ילדה את בנם בתום ימי השבעה, וקראה לו מרדכי על שם אביו. הדוד מאמריקה הגיע לישראל כדי לקחת איתו את האלמנה ואת שלושת היתומים, אך יפה לא הסכימה לעזוב. היא נשארה בארץ וגידלה את שלושת ילדיה כשאיטה הבכורה רק בת חמש.
אישה אמיצה, חזקה וגיבורה היא יפה. קשה לחשוב על התלאות שעברה. אבל אפילו היא לא האמינה שתמצא קרובת משפחה ועוד הפתעות רבות נכונו לה.
יפה ספרה לחנה, חברתה משכבר הימים, שכנראה לא העלו שום דבר בחכתם, וחנה סיפרה לה על חברתה סוזן אדל שעובדת במגן דוד אדום ומסייעת בחיפוש שורשים.
"אולי היא תוכל לעזור לך", אמרה לה חנה.
אחרי זמן מה, סוזן ביררה עם זהבה אם היא יודעת מה השמות של סבא וסבתא, שהרי זהבה מבוגרת מיפה בחמש שנים והיא כן זכרה את השמות. סוזן השיגה מסמכים מעיריית בלגיה עם שמות הוריו של צבי אביה, והתקשרה מיד לזהבה כדי לבשר לה שיש לה בת דוד במירון, משום שלאבנר ולאה היו שני ילדים – צבי הבכור במשפחה שהיה כבן 19 כשעזב את ויזניצר משום שלא רצה להתגייס לצבא הפולני וברח לגרמניה, ומשה, אביה של זהבה.
איך התחושה להפוך מנצר אחרון לבעלת משפחה?
"אחרי שגיליתי שיש לי בת דוד לא יכולתי לישון שבועיים. זה היה כל כך טראומתי בשבילי. הייתי ילדה קטנה ולא היה לי אף אחד בקרבה כזאת. כל אותן שנים חנה חברתי הטובה מתפללת ולומדת בשיעור קבוע עם זהבה ולא יודעת על הקשר המשפחתי בינינו. זה היה נס שזהבה אמרה את שם נעוריה", אומרת יפה בהתרגשות.
מתברר שלסוזן זה לא הספיק. היא נסעה לכנס ביד ושם וסיפרה את הסיפור של בנות הדוד. בכנס הייתה בחורה ממוזיאון מיכלן בבלגיה ושמה דורין. "דורין הקשיבה לסיפור של סוזן, ואחרי חודש שלחה כ‑ 70 דפים הכוללים מסמכים חשובים של ההורים שלי. הם כללו את הכתובה המקורית של ההורים שלי. הילדים שלי החליטו שאני חייבת לנסוע לשם, ובאמת נסעתי עם בנותיי".

פגישה ראשונה עם אימא ואבא
"הגעתי למוזיאון קטן בעיירה מיכלן, ושאלתי את דורין איך היא קיבלה את החומר הזה. דורין השיבה לי: תראי, ההורים שלך היו פה במחנה מיכלן, עיירה מחוץ לאנטוורפן. הם קוראים למחנה הזה קסרקטין, לשם היו מביאים את כל היהודים עם כל החפצים ומשאירים את כל החפצים ומשם לוקחים אותם למחנות ההשמדה. לפי כל המסמכים, ההורים שלך נלקחו בטרנספורט האחרון ב‑ 1944 , לפני שהאמריקאים הגיעו. הגרמנים ברחו ולקחו איתם את המשאית, אבל המשאית התקלקלה אז הגרמנים ברחו בלעדיה".
המסמכים נשארו שם בצורה מסודרת כמו שרק הגרמנים יכולים להשאיר אחריהם. הם רשמו את מספר הטרנספר שעליו הועלו ההורים, ויפה התרגשה למראה תמונות הוריה שמעולם לא ראתה. מתברר שאביה הגיע לגרמניה, פגש את אמה והם התחתנו. הם חשבו שב‑ 1939 יהיה להם יותר טוב בבלגיה, וב‑ 1940 נולדה יפה באנטוורפן.
"אמרתי שם לדורין: 'תראי, אני לא יודעת מה קרה לי בכל שנות הילדות. אני יודעת רק שב‑ 1947 דוד של אמי הביא אותי לארצות הברית. אני זוכרת שהייתי עם צלב וגרתי אצל משפחה קתולית'.
'חכי כאן', אמרה לי דורין, 'אני הולכת לארכיון להביא מסמכים שאסור לי להביא'.
"דורין הביאה לי מסמך שמראה שכשהייתי בת שנתיים וחצי, הייתי בבית חולים ואף אחד לא בא לקחת אותי, אז מטעם הג'וינט שמו אותי בבית יתומים יהודי. אני לא יודעת אם אמי שמה אותי שם כי באמת הייתי חולה, או שהיא ידעה שהולכים לקחת את כולם ורצתה להציל אותי. ב‑ 1943 הייתי בת שלוש בבית יתומים יהודי.
"'את זוכרת משהו?' שאלה אותי דורין. סיפרתי לה את מה שזכרתי ועל ההפצצות ששמעתי, אבל גם את ההסתייגות ששמעתי כל השנים סביבי. דורין הפתיעה אותי ואמרה לי: 'את זוכרת טוב מאוד, כי הגרמנים עדיין נלחמו באזור הזה. בבית היתומים פחדו שיהיו הפצצות ולכן פיזרו את הילדים אצל משפחות נוצריות'".

הדוד שגידל את יפה הותיר את שם משפחתה כדי שתזכור מאין באה. יפה ברודמן מחזיקה תמונה שלה מילדות. צילום: אביטל הירש

לאחר המלחמה כנראה שהדוד ג'ייקוב מצד אמה חיפש את הילדה הקטנה והיחידה. למרות שזה כלל לא מקובל במוזיאון, דורין החליטה לתת ליפה, היורשת היחידה, את כל החומר. למטוס לישראל היא עלתה עם הכתובה של הוריה, מכתב שכתב אביה בשנת 1939 לבני הדודים בארצות הברית עם בקשה שיעזרו להם להשיג ויזה, ועם תווי פניהם המביטות אליה מהתמונה. פנים נשכחות מגיל שנתיים וחצי, עת נפרדה מהם.
בישראל היא נחתה בהתרגשות גדולה על כך שבכל זאת נשאר זכר למשפחת ברודמן.
את תעודת הלידה של אביה הראתה יפה לזהבה, וזו הוכיחה מעל לכל ספק שהן בנות דוד.

התרגשות נוספת חוותה יפה לאחר שהבינה שקראה לבתה לאה על שם הצד של בעלה, אך למפרע התאים
השם גם לסבתה, לאה ברודמן.
ביום העצמאות האחרון נפגשו זהבה ויפה עם בני דודים נוספים שהצליחה סוזן למצוא, גם הם חשבו שכל משפחתם נספתה בשואה. הם היגרו לארצות הברית ב‑ 1912 וייתכן שחלפו ברחוב על פני קרובתם יפה ברחובות ברוקלין,
שיקגו וקליפורניה, מבלי לדעת שהם קרובי משפחה.

הגילויים של זהבה
כשאני מבקשת מזהבה רוט לספר את הצד שלה בסיפור, היא מיד מעמידה אותי במקומי: "זה לא סיפור של היה היה פעם. הרבה שנים לא רציתי לדעת מה היה, וגם היום החזרה למחוזות האלה גורמת לי לכאב גדול".
זהבה הייתה במהלך השנים מפקחת על גני הילדים, ומורה בסמינר לגננות. החלום להשיא משואה לזכר משפחתה ביד ושם היה אצור אצלה שנים רבות.
"הרגשתי שאני רוצה להשמיע קול צלול מעל הרי ירושלים: אני זהבה רוט לבית ברודמן מדליקה משואה זו לזכר…" היא אומרת בקול חנוק. "לפני חמש שנים הגשתי בקשה ליד ושם אחרי שהרבה חברות שלי המליצו לי לפנות. דחו אותי בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, אז בפעם השלישית כבר לא ניסיתי. לא רציתי, אבל החתן שלי לא ויתר".
מיד ושם בירושלים הגיעו עד לביתה בפתח תקווה, לאחר שראו את כושר הביטוי של זהבה ואת מסע חייה המרגש.

"ילדה של אף אחד" הגדרת את עצמך.
"אכן, את כל השורשים שלי עזבתי כשהייתי בת שבע. את סבא וסבתא מצד אבא לבית ברודמן לא זכרתי. דוד יחיאל שניצל מן התופת ופגש אותי כאן בארץ סיפר לי שהכיר בין אחותו, אימא שלי, לבין אבי חברו לעסקים, משה ברודמן".

ילדה של אף אחד, זהבה בביתה. צילום: יותם רונן

מה את זוכרת מהילדות שלפני המלחמה?
"לפני המלחמה זכרתי בעיקר דברים שקשורים למשפחתה של אמי, שגרו יחד איתנו בבוכניה. אני זוכרת את סבא ישעיה ודודה בלומה ויענקל. אבא שלי היה חייט שתופר ויוצא לירידים ונעדר הרבה מן הבית. אני זוכרת את המאכלים לפני המלחמה, את אורחות החיים ואת ארגון הבית שקלטתי מאימא שלי".
לאחר האקציה הקשה, היעלמות אחיה ופרידתה מאמה לעולמים, התגלגלה זהבה בכל מיני מקומות.
"הייתי בבית יתומים וברחנו משם כי היו הפצצות. הסתובבתי הרבה מאוד. הגעתי לבודפשט בהונגריה, עליתי על רכבות וקפצתי מרכבת אחת לשנייה עם עוד שני ילדים. לברוח היה אז תחום ההתמחות שלי, ביידיש קוראים לזה אנטלויפן.
כך הגעתי לכפר קטן במרחק של 500 קילומטרים משם, שהיום אני יכולה לומר את שמו – מישקה. הייתי אז בת תשע".
"את מאמינה בניסים?!", זהבה שואלת אותי בחדות ומיד ממשיכה: "בכפר הזה היה בית ובחלון ראיתי אישה שרוקמת. היא ראתה אותי וזיהתה שאני כבר כמה זמן נמצאת בכפר. האישה הזאת הייתה בעלת חסד גדול, היא לקחה אותי אבל באותה מידה יכולתי להגיע למשטרה של הכפר. היא הייתה יהודייה אבל כולנו חיינו כנוצרים. התחזינו. מי שהיה לו צלב יותר גדול הוא היה יותר יהודי…
"היא לימדה אותי תפילות בפולנית-נוצרית, והייתי צריכה להתוודות לפני הכומר על מעשיי הרעים. סיפרתי לו ששיקרתי לאמי אז הוא ציווה עליי לכרוע ברך ולומר 'קדושה את מריה'. אני כרעתי ברך ואמרתי ביידיש: 'שתישרפו, שתישרפו…'
"הייתי עצמאית מאוד ודעתנית", ממשיכה זהבה לספר, "ולא תמיד הקשבתי לקולה. פעם אחת שמעתי אותה אומרת: 'מעניין מאיזו משפחה היא מגיעה. לא רוצה להתרחץ, בטח לא ממשפחה אצילית, ממנה טובה לא תצלח. את תגמרי כבת רחוב בביב שופכין!'. בפולנית זה נשמע נורא מבהיל ומפחיד", צוחקת זהבה, שבלי שום ספק היא אישה מטופחת להפליא.

מפגש  בנות הדוד עם סוזן אדל, אשת מד"א המסייעת בחיפושי קרובים

תקראי לאבא ואימא שלך
"הגעתי לישראל ב‑ 1949 , אחרי הרבה מאות תלאות. רציתי מאוד להשתלב ולהיות כאחד האנשים פה בארץ, להפסיק להיות היהודייה המפוחדת. התלהבתי כל כך שלא ידעו מה שקרה לי. לפני העלייה לארץ הייתי שנה באנגליה ולמדתי נימוסים והליכות. הגעתי לכפר הנוער הדתי כשהייתי בערך בת 16 . אחר כך הייתי תלמידה בסמינר תלפיות, שהעריך הישגים אינטלקטואליים אך היה חסר רגישות עד כדי כך שכשכולן ברחו משיעור מוזיקה, מנהל הסמינר אמר שאלך ואביא את ההורים שלי…"

איזה חיים…
"כן, אתם על מילקי אתם מתלוננים", היא צוחקת, "אני עבדתי בפרך. היה צנע והייתי חולה בדיזנטריה. היה קשה אבל – וזה מסר לדור הצעיר", היא מדגישה, "מה שהציל אותי שאז לא היו פסיכולוגים, ולא עובדות סוציאליות. ידעתי שהכול עליי, ואם נשארתי בחיים עד עכשיו, עד שאני אקבל את העונש על שאני כביכול גזלתי את החיים של אחי, אז אני צריכה לעשות את המיטב שאני יכולה. וזה מה שעשיתי. ברוך ה' גידלתי את שלושת ילדיי לתפארת, ולבסוף הייתי גם מורה באותו סמינר לגננות", היא מספרת כשחיוך של ניצחון על פניה.

לזהבה יש אמונה בשפע בחייה הסוערים. "כל השנים היה לי דיבור קרוב מאוד לקב"ה. אני חושבת שאימא שלי יושבת שם לרגלי כיסא הכבוד ואומרת: 'זאת, הילדה הזאת, אתה תשמור עליה'. אחרת אני לא יכולה להבין את זה. זה ניסים גלויים עד עצם היום הזה. כל יום אני אומרת את פרק התהילים של אותו יום בחודש, ואני רואה שגם לדוד המלך יש טענות מול הקב"ה. יש לי הרבה עצבות שהוא נתן לאומות העולם לנהוג בנו ככה. כששואלים אותי איפה היה א‑לוהים בשואה, אני עונה בשאלה: ואיפה היו בני האדם? לדעתי הם עמלק. העולם שתק".

צילום: אביטל הירש

אין מתאים יותר מלסיים בדבריה של זהבה רוט לבית ברודמן שנישאו מעל הרי ירושלים, בארץ הקודש, כשהיא מוקפת בילדיה, נכדיה ונינה – ובת דוד שנולדה לה פתאום:

"נחמתי היא בנס התקומה והמדינה ובבניין האישי שלי, במשפחתי, בבעלי יוסף חיים, ילדיי ובני זוגם, נכדיי וניניי, כן ירבו. זכיתי לקיים את צוואתה של אמי חנה ושל אבי משה, נלחמתי על קיומי הפיזי ועל זהותי הרוחנית.
שרדתי והגעתי לפלסטינה. נשארתי ילדה יהודייה, גידלתי דורות של ילדים יהודים ואת ילדיי שלי ואת ילדי ישראל."

פורסם במגזין פנימה גליון טבת התשע"ח

הפוסט כבר לא לבד בעולם: בנות דודות ניצולות שואה מצאו זו את זו אחרי עשרות שנים בנפרד הופיע לראשונה ב-פנימה.

מכניסה את הידיים לבוץ כי זה חשוב לי. העצני, צילום: אילה איבגי

העצני-כהן לא מתביישת ולא מפחדת להתמודד דווקא עם השאלות המדיניות הקשות, ומעבירה הלאה את דעותיה בלי כחל וסרק ובלי להתחנחן, גם אם הדברים שהיא נושאת לא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי או העולמי, ובין אם תקשורת המיינסטרים אוהבת את מה שיש לה לומר או לא.
"אני מכניסה את הידיים שלי לתוך הבוץ, כי חשוב לי ואכפתי לי".

היא ירשה מנפתלי בנט ואיילת שקד את הנהגת 'ישראל שלי' אחרי ששניהם עזבו לפוליטיקה, בזמן שהיא עוד הייתה המנהלת החינוכית של תנועת בית"ר העולמית ובחודש השישי להריונה הראשון. החידוש של תנועת 'ישראל שלי' הוא בנושאים שבהם היא בוחרת להתמקד, במטרה לשנות תודעת הציבור. בזמן שהרוב מנסה להימנע ובורח להייטק, לסייבר ולהצלחות של ישראל בעולם, 'ישראל שלי' נכנסת לוואקום הקיים ועוסקת בנושאים שיותר טעונים אידיאולוגית: "ברגע שאתה מתחמק והצד השני כל הזמן חותר למגע, אז אתה מפסיד, ואלה הסוגיות שבסופו של דבר הכי משפיעות על מה שקורה פה".

נתפסים ברשת
מאז 2012 העצני-כהן עומדת בראש עמותת 'ישראל שלי', תנועה לעשייה ציונית ברשתות החברתיות. העמותה הוקמה ב‑ 2010 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד מתוך ההבנה שאנשים היום פחות אוהבים לצאת מהבית להפגנות. "אתה מרגיש שהכוח שלך יכול להיות גם ברשת, ובשביל מה לקום מהספה, תנצל את הזמן שלך לדברים אחרים. בקרב הציבור הלאומי זה עמוק יותר, שם קיים גם שבר ההתנתקות, השבר של אובדן האמונה בהפגנות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון. היו אז הפגנות מטורפות, הייתה השרשרת האנושית מכיסופים ועד לכותל, אני עמדתי בגינות סחרוב. היו בין 150 ל‑ 200 אלף איש. זה היה מפגן עוצמה יצירתי וגימיקי. ומה בסוף? בסוף גילחו את גוש קטיף בפחות משבוע. אז בן אדם אומר: בשביל מה להפגין?".

"במשך שנים היינו שבויים בידי התקשורת", העצני. צילום: אילה איבגי

במקום להילחם ברוח הזמן, ב'ישראל שלי' בוחרים לדבר לדור הזה בשפה שלו ולחשוב באופן יצירתי.
"הסנטימנט הוא אותו סנטימנט – אכפת לאנשים איך שהמדינה נראית, מהחיילים, מהתדמית, משקרים. יש המון פטריוטיות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור הלאומי בפרט. צריך לחשוב איך מנתבים את הרגשות האלה לכיוון של אקטיביזם שהוא לאו דווקא לצאת לרחובות להפגין. אפשר לשנות מציאות דרך הרשת, ובסוף גם כשרוצים להוציא אנשים מהבית משתמשים ברשת".
לתפיסתה של העצני, "בלי הרשתות החברתיות אנחנו, הימין, נכים. במשך שנים היינו שבויים בידי תקשורת חד צדדית ועוד על חשבוננו. כספי המיסים שלנו מימנו את התעמולה הזאת, שהיום הרשתות החברתיות מפצות עליה מעט, כי הן נותנות יותר כוח לאדם הפרטי. יש היום יותר איזון ומגוון ממה שהיה פעם, גם אנושי וגם אידיאולוגי, אם כי זה רחוק מלהיות אידיאלי"

להתבונן לפיל בעיניים
העצני-כהן לא אוהבת את המילה "הסברה". לדעתה, ישראל צריכה לרדת מהעניין של הסברה וללכת יותר לכיוון של הפרכת השקרים והנגשת המציאות בישראל.

ירשה את תנועת 'ישראל שלי'. בנט ושקד, צילום: לע"מ

לאחרונה הוציאה העמותה סרטון קצר, אסטרטגי ומושקע באנגלית על חברון, שהפך לוויראלי וזכה לכמעט מיליון ציפיות ברשת. הסרטון לוקח את הסיפור של חברון ומנפץ את כל השקרים סביבו.
"כשאני מראה את הסרטון הזה, ובטח לקהל מחו"ל, הוא מטלטל. אנשים הפסיקו סיורים עם 'שוברים שתיקה' באמצע בזכות הסרטון הזה".
היות שחברון היא נקודת תורפה, היא הפכה למוטיב מאוד מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית. ארגוני השמאל "גרים שם", ומשתמשים בעיר כדי להכפיש את ישראל,
"בזמן שאנחנו בורחים מלדבר על חברון בדיוק מאותן הסיבות, כי המציאות שם מורכבת. ארגוני השמאל כל היום חותרים למגע ואנחנו עסוקים בלהימנע כי זה לא נעים. אז לוקחים אנשים לטעימות יין בשומרון – תיקחו לחברון, תנמקו, תיתנו את הקונטקסט. הרי לא סתם סגרו חנויות, סגרו חנויות כי היה טרור, אז תסבירו את זה, תסביר שיש סיבה ותוצאה. הכול פה כל כך הגיוני, למה לא להסביר את זה?".

הביקורת שלה על ההסברה הישראלית לא נעצרת רק בעצם ההגדרה ובאופן הפעולה, אלא גם בתכנים שבהם אף אחד במיינסטרים הישראלי לא רוצה לגעת. "יש נטייה להתעלם מהפיל הגדול שבחדר שקוראים לו יהודה ושומרון. לא נעים לגעת בו".
לכן, העצני-כהן בוחרת להיכנס במלוא המרץ והכוח לתוך הוואקום הזה, לעסוק דווקא ביהודה ושומרון ולגעת בסוגיות הכי לא קונסנצזואליות, כי לדבריה "בסופו של דבר הן הכי משפיעות על מה שהולך פה".
"אל תיתנו לי לשווק את החופים היפים או את ההייטק המשגשג – יש הרבה אנשים שעושים את זה הרבה יותר טוב. אני הולכת על הלב, אני הולכת על ההארדקור – מה קורה ביהודה ושומרון ולמה צריך לחשוב אחרת על הסכסוך.
'ישראל שלי' מתמודדת באהבה עם הסיפור של יו"ש ולא בורחת ממנו. אני מתנחלת גאה".

אג'נדה שמציבה חלופות.  צילום: אילה איבגי

את הנושא המדיני והשינוי התודעתי לקחה העצני-כהן צעד אחד קדימה במטרה לנפץ את הפרדיגמה של שתי מדינות ולהציב לה חלופות. לצורך כך, בכ"ט בנובמבר הקרוב 'ישראל שלי' מכנסת ועידה רעיונית בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי אקדמיה מהשורה הראשונה ומכל גוני הקשת הפוליטית, במטרה לדון בחלופות המדיניות לסכסוך. "אני לא רוצה לדבר לעצמי במראה, אני רוצה לקיים שיח מאתגר, אבל אני גם רוצה לקבוע את מסגרת הדיון – אני המארחת. לא אני שרה, אלא האג'נדה הזאת שדוחקת את פתרון שתי המדינות ומציבה חלופות. המסגרת תהיה כזאת שמאמינה בארץ ישראל, דוחקת את החלוקה ודוחקת את שלב הנסיגות – נגמר, זהו, לא יהיה, לא יכול להיות. לא פרקטי, לא אנושי, לא מוסרי".

***

הכתבה המלאה במגזין פנימה 
רוצה להצטרף למשפחת פנימה? השאירי כאן פרטים!

הפוסט עוקפת מימין: שרה העצני מחממת מנועים לקראת הכניסה לפוליטיקה הופיע לראשונה ב-פנימה.